האחרים-2001-The Others- על אובדן, צער ורגישות

האחרים, עיון מאוחר.

האחרים בבימוי של אלחנדרו אמנבר, נחשב על ידי רבים כאחד מתפקידיה הטובים ביותר של ניקול קידמן, ומבחינות רבות מהווה מהלך מכונן בנרטיב הכוכבות שלה. הסרט הופץ זמן קצר לאחר הצלחתו של סרט קודם של קידמן, מולאן רוז של באז לורמן, ושני הסרטים פתחו את העשור המשמעותי ביותר download (3)של עשור הכוכבות הגדול ביותר של קידמן, במהלכו גם זכתה בפרס האוסקר עבור הופעתה כסופרת ורג'יניה וולף בסרט השעות.  תפקידה כאם, אשר ננטשת על ידי בעלה היוצא לקרב במלחמת העולם השניה, אשר נשארה לבדה לגדל את ילדיה בבית אחוזה גדל מידות לבדה, באחד מאיי התעלה שכוחי האל שבין צרפת לאנגליה מרתק ועוצמתי.

האחרים עוסק באובדן, בצער ובכאב. וביכולת שלנו האנושית להתמודד עם חרדת הנטישה והעצב המלווה אותה. הורים הקוטלים את ילדיהם מסיבות שונות הם אחת מן התופעות החברתיות הקשות עימם מתמודדת האנושות. קל וחומר שסרט העוסק בנושא כזה נדרש לפרשנות מעניינת וייחודית על מנת לרתום אליו את הצופה להבנת האובדן והעוצמות שהוא מייצר עבור הגיבורה המרכזית שלו.

דמותה של קידמן, מקבלת החלטה שלא לחשוף את ילדיה לאור השמש עקב מה שהיא מגדירה כרגישות בלתי אפשרית לאור. אל הבית הנטוש מגיעים שלושה משרתים המפרים את האיזון היום יומי של האם האובססיבית לשליטה בכל חלק וחלק של היום יום של ילדיה.

אובססיה לשליטה היא מרכיב מרכזי בסרט הזה. משזו הולכת לאיבוד, מתפוררת אחיזתה של דמותה של קידמן בילדיה, ובעצם בחייה כולם.

האחרים הינו סרט אימה קלאסי ועונה על רבות מן ההגדרות של סרטי אימה, אך בראש ובראשנה הוא סרט אימה פסיכולוגי המבקש להסביר את שאי אפשר אולי להסביר: אובדן שפיות ורצח שאין לו מחילה(ספוילר) של אם,את הקרובים לה ביותר, זוג ילדיה-יוצאי חלציה. מבחינה זו הסרט נחשב למעז ביותר מן הבחינה התסריטאית והדרך בה הוא מטפל במושג האובדן, רגישה, נוגעת ללב ומעזה במיוחד.

הבית הנטוש לכאורה מתמלא כל הזמן בדיירים חדשים הבודקים ומערערים את השלווה לכאורה של דייריו. המתים מתערבבים עם החיים, הזיכרונות עם תקוות הקיום והשאיפות של גיבורי הסרט מהולים בכל מה שהחיים שנגדעו יכלו להציע לגיבורים, אך כשלו.

הטבע האנושי, על קשת התחושות והרגשות שהוא מציע תחת הכותרת "לאהוב", הכוללת גם את מונח הקטל, מתפרש לתוך עלילת הסרט היפיפיה הזה המשתמש בכל אמצעי המבע הקולנועי בכדי לייצר את האווירה הטעונה של הבית המתפורר ושל דמויותיו העצובות.

מזג האוויר הערפילי, גודלו של הבית ומיקומו בצומת של גורל נשכח בעיצומה של מלחמה מאפשרים לגיבורי הסרט לפעול בחופשיות יתרה בתוך מסע העצב הפרטי שלהם שהופך בעצם למסע העצב של הצופה עצמו ולמסע קתרזיס לתחושותיו שלו עצמו.

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו מניחים את המונח אובדן לפנינו?. לאן העצב יכול להוביל אותנו והאם הוא מוצדק. בשאלות הרות משקל אלו עוסק הסרט כשאין הוא מניח בהכרח פתרון מניח את הדעת עבור הצופה, אלא את משקל המציאות בלבד.

גדרות-Fences-2016

העובדה כי דנזל וושינגטון בחר שלא רק לשחק ב"גדרות" אלא גם לביים אותו מצביעה אולי יותר מכל על יחסו האישי של וושינגטון לסרט' המבוסס על מחזה בעל אותו שם מאת אוגוסט ווילסון' אשר גם גוייס לכתיבת התסריט לסרט. וושינגטון אינו מרבה לביים, ויש פער של ארבעה עשרה שנים לערך מנסיונו MV5BOTg0Nzc1NjA0MV5BMl5BanBnXkFtZTgwNTcyNDQ0MDI@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_הקודם לביים סרט. לא צריך לדאוג לוושינגטון שגם בגיל שישים ושלוש נחשב לאחד מן הכוכבים המובילים של הקולנוע האמריקאי, ושמו עדין פותח קופות בסרטי מיין סטריים יעלים ואפקטיבים לרוב.

אבל נדמה שהגיל עושה את שלו בהקשר אחר דווקא, הרצון של וושינגטון להשאיר מורשת קולנועית של ממש במכלול האוטר שלו כשחקן דווקא. ולא סתם שחקן אלא כוכב הקולנוע האפרו אמריקאי הבולט והיציב ביותר שידע הקולנוע ההוליוודי מעודו. וושינגטון שידוע בבחירות של תפקידים שעצבו את הנרטיב הקולנועי שלו כמעט תמיד כדמות ערכית, מחפש לומר משהו, כעת משמעדו מבוסס ויציב.

"גדרות", מספק לו את ההזדמנות לעשות תפקיד בסדר גודל אפי, על אף העלילה הדרמתית ה"קטנה" לכאורה. סיפורו של עובד נקיון בשכונת מעמד ביניים של אפרו אמריקאים, שהחלום בשנות החמישים והשישים שהחיים, ומעמדם של השחורים בתקופה זו, לא סיפקו לו שום הזדמנות למימוש עצמי למעט קיום קשה, קר ונוקשה. באמריקה שצבע העור בה שייך אותך לא רק למעמד, אלא גם לאינטלקט מוגבל לכאורה ויכולות מובחנות מראש של הצלחה, הקרקע העלילתית הזו היא עבור וושינגטון ההזדמנות להפוך לרגע אחד בודד וזוהר לדמות בשיעור קומה של ווילי לומן ממותו של סוכן, מחזהו המוערך של ארתור מילר.

"גדרות" מתרחש ככולו בתוך בית וחצר מוקפת גדר הנבנית לאורך שנים ומגוללת את נפשו הסוערת של גיבורו טרוי מקסון, גיבור בעל השקפות נון קונפורמיסטיות על החיים אשר עוצבו מתוך חוסר ההזדמנויות שחלון החיים ההיסטורי של דמותו אחראי להם. קריירת הבייסבול המוחמצת, קושי הקיום היום יומי וחוסר היכולת שלו להכיל את הכשרון של בניו, האחד נגן והשני שחקן בייסבול מחונן בעצמו, שאותו חלון הזדמנויות לשיוויון והצלחה בחלום האמריקאי נפתח עבורם, הוא הלב הדרמטי של הסרט המרגש והמדוייק הזה. את הנפש הסוערת של טרוי, מכילה רעייתו רוז, (השחקנית ויולה דייויס שזכתה בפרס אוסקר המשנה על הופעתה  בסרט), היא הסלע האיתן וחוף המבטחים של נפשו הסוערת והמסוכסכת כל כך.

הסרט מזמן אתגר של ממש לצופה, לא רק בשל איכויות המחזה שהוא מציע, אלא בעיקר בשל העומס הרגשי הרב הנדחק לחצר הבית הקטן בו דרים כל כוכבי הדרמה האנושית הקטנה גדולה הזו. בדיוק כמו העיבוד הקולנועי של "מותו של סוכן", בכיכובו של דסטין הופמן, שגם הוא דמה למחזה מצולם, "גדרות" עושה כמיטב יכולתו להיות קולנוע, אך נדמה שוושיגנטון אינו מעוניין לפגום באיכויות המחזה ומנסה להישאר נאמן ככל שניתן למקור גם אם המחיר הוא סבלנותו של הצופה ורמת הקשב שלו. אפשר לטעות ולקבל תחושה שמעמד הכוכבות של וושינגטון מאפשר לו להתעלם מכל קונוונציה מסחרית הקשורה בקולנוע האמריקאי העכשווי, אבל יש כאן אינטגרטי אומנותי בלתי מתפשר המבקש מן הצופה להתאמץ לאמץ את השפה הקולנועית הפשוטה לכאורה, שוושינגטון עצמו מבקש לאמץ על מנת שלא להפריע להופעתו ובמסרים שדמותו מעבירה במונולוגים מורכבים ומרשימים בהקפדה ובדיוק כתיבתם.

זוהי הופעת משחק בלתי נשכחת של וושינגטון, המגיעה ממקום של כוכב כל יכול שאינו עסוק בשיקולי תדמית, אלא פשוט מבקש להשאיר אחריו מורשת.  ויולה דייויס וצוות שחקני משנה אלמוניים יותר אך טובים לא פחות, מחזקים אותה. אך נדמה כי הכתיבה, הבימוי וגם תמיכתם של שחקני המשנה נועדו להאיר זרקור על וושינגטון בתפקיד חייו. בניגוד לגיבור טרוי מקסון, גיבורו שלא קיבל שום הזדמנות מחייו ומקשיי היום יום,  נדמה שדנזל וושינגטון מנצל את המעמד המיתולוגי שלו בקולנוע האמריקאי, ואת העובדה שקיבל בתוכו כל הזדמנות שיכול היה רק לחלום עליה, על מנת לרתום את כל כוח הכוכבות שלו למטרה הראויה ביותר אולי, היכולת לספר את סיפורו של האדם הפשוט, זה שחלומותיו מתנגשים על סלע מציאות היום יום.

"גדרות", הוא יצירה מרגשת, על השקט והסבלנות שהיא דורשת, המאמץ משתלם ונדמה שדמותו של וושיגנטון כטרוי מקסון, היא דמות קולנועית שתחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי כדמותו של אדם שסערות חייו מנעו ממנו לעיתים לחיות אותם, אך בו בעת הפכו אותו לאדם יחודי, שגם אם הוא קשה לעיכול לסובביו, הרי שפשטותו, ערכיותו וחוסר ערכיותו, הם מופע אדיר של החיים עצמם והאתגרים שהם מזמנים לכל אחד ואחד.