רוקטמן-Rocketman -2019

זו לא רק ההצלחה הגלובלית של רפסודיה בוהמית שאתגרה את , דקסטר פלצ'ר, בימאי הסרט רוקטמן, אלא גם העובדה שנשוא הסרט, אלטון ג'ון, עדין חי ובועט לגמרי, גם אם הפך למעט פחות רלוונטי מן Elton-John-Rocketman-film-poster-1000הבחינה המוסיקאלית כיוצר עכשווי, הרי שאין שני לו במעמדו מבחינת קלאסיקות פופ בלתי נשכחות. איך בעצם מסכמים איזה מליון שנות קריירה, כשהכוכב שלה, אחת הדיוות היותר מובחנות של תרבות הפופ מאז ומעולם, עדין חיה ובועטת? נשמע מורכב אבל מסתבר שזה אפשרי, ומסתבר במפתיע עוד יותר אפילו שזה לא פחות ממרהיב!

 

יש שתי אפשרויות להתייחס לסרט הזה, האחת, אם תבחרו בגישה הצינית, הרי שקיבלתם "עוד פעם" מחזמר עם אוסף להיטים בולטים המספר את הסיפור שאתם רוצים ומעוניינים לשמוע וככזו, רוקטמן מספק את הסחורה אבל לא יתן לכם תובנות חדשות במיוחד, אין ברירה אתם חייבים באמת להתמסר לצפייה בו ולהשיל איזו סוג של אינטלקטואליות מובנית שמקשה עלינו להתלהב באמת וליהנות באופן קצת יותר ילדי מסרטים. אני מעדיף את הגישה היותר אסקפיסטית, זו שלתפיסתי נקט בה במאי הסרט, והיא יותר משהו בסגנון של בוא נתפרע ונעשה את זה בדיוק כפי שאתם מדמיינים שזה צריך להיות: בומבסטי, צבעוני, נרקסיסטי ונדבר רק על השנים הטובות- מהבחינה הזו רוקטמן הוא הברקה של ממש שכן כמו גיבורו, אלטון ג'ון, אפשר להמריא איתו לשמיים אם רק מתמסרים לחוויה הענקית של כמה משירי הפופ העל זמניים הגדולים ביותר שלתרבות הפופ יש להציע ולאישיות הבאמת גדולה מהחיים של אלטון ג'ון.

אם אתם מפהקים אל מול הבחירה בז'אנר המיוזקאל שנפח את נשמתו כבר לא מעט פעמים כבחירה צפויה מדי לספר את סיפורו של אלטון ג'ון, אתם טועים, כי הסרט הזה הוא בגודל המציאות המדוייקת של עולם הפופ והפרסונה המובחנת כל כך של ג'ון, פרסונה גדולה מהחיים שלא מבקשת לרדת לדקויות יותר מדי, בדיוק כמו הז'אנר של המיוזיקל עצמו, ואם רק תתגברו על כמה מכשולים של נפיחות עצמית בנושא הזה, תבינו שמדובר בסופו של דבר בהברקה, והדרך בה היא ממומשת היא לא פחות ממופתית.

רוקטמן מציע סוג של גישת, באתם להינות והסרט הזה הוא בדיוק המקום להיות בשעתיים הקרובות. אתם חייבים לאהוב את אלטון ג'ון, את המוגזמות שלו, את הגאונות הפופית שלו, ואת העובדה שסיפור טוב, לא חייב להיות מסופר באופן כרונולוגי מייגע בהכרח, אלא משהו בסגנון בואו ונפתח את העמודים הטובים ביותר בספר ונציץ לתוכם.

ועכשיו אחרי ששרדתם את האכזבה הפנימית לכאורה של או ואבוי זה עוד מיוזקאל, ותשרדו מעבר לגישה הזו במשך עשר הדקות הראשונות של הסרט, הוא יזדחל באופן מיידי אל תוך לבכם וירתק אתכם במה שהוא עשייה קולנועית מופתית שמציע הצצה לימי המיוזיקל הגדולים של תור הזהב של הוליווד, שכן מהבחינה הזו הוא עשוי כסוג של שלמות מופתית מעודכנת בלא מעט ממה שיש לעולם הבידור היום להציע: הופעה טוטאלית ומהפנטת של שחקן אנונימי כמעט בתפקיד אלטון ג'ון, טארון אגרטון הוא סוג של הברקה שגם אם לא ממש ברור מהיכן היא הגיעה(ג'סטין מי?), הוא עושה רושם של מי שנכנס לנעליים הגדולות האלו בלי שום חשש ובטוטאליות וביטחון תהומי שפשוט עובדים!. גם הבחירה האומנותית האמיצה לתת לו לשיר את השירים של הענק החי, מעניקה לסרט סוג של אמינות מפתיעה.

כל דבר בסרט הזה הוא שיר אהבה לקריירה של אלטון ג'ון ובעיקר הבחירה להתמקד בשני העשורים הנכונים שלה החל משנות השבעים. התחושה ששם בדיוק, ולא בשום מקור אחר טמון היה רגע של גאונות של מלחין פופ שאין בלתו, היא נכונה, ולהתעמת איתה ולזרוק מהקו העלילתי של הסרט את כל יתר הקריירה, היא זו שעושה את הסרט הזה לבלתי נשכח ולא מתפשר בלא מעט אופנים.

להיות אלטון ג'ון זה בעצם להיות דמות מוגזמת, גדולה מהחיים ולא מתחשבנת במיוחד. לפחות בשנות השבעים, היה לזה גם טעם אמיתי של הצלחה ושל משהו חדש ומאד פרש, משהו שהעולם לא ראה עוד קודם לכן. והשירים, כן השירים, היו ונשארו חד פעמיים!

אם התחלתי את הצפייה סקפטי לגבי הקו התיאורי של הסיפור שאולי לא ניתן באמת לספר, הרי שיצאתי מחוייך מאוזן לאוזן בסופו, מצאתי את עצמי מתפעל לא רק מן הנאמברים המוסיקאלים המושלמים, הבחירות האומנותיות של הסרט הזה, החל בשחקן הראשי, כלה בשחקני המשנה (דלאס ברייס האוורד המצויינת בתפקיד אימו של אלטון ג'ון) ג'ימי בל בתפקיד ברנטי טאופין שותפו המיתולוגי של ג'ון לכתיבה וריצ'ארד מדן בתפקיד המאהב והמנהל הקשוח, אלא גם ממה שהוא תצוגת תכלית של כשרונות על קולנועיים, כל נאמבר מוסיקאלי עשוי בהקפדה, מושר בכשרון, מעובד נהדר, עריכה מבריקה, שחזור אומנותי מרהיב של הצבעים הסגנון והמהות של שנות השבעים ומה לא? כן, מפתיע אבל מדובר בסרט במשקל קל שהוא מאסטרפיס קולנועי שנראה לכאורה חסר מאמץ אבל הוא מושקע עד בלי די, אין תחושה של חיפוף ולא גם הקלה ביותר, וגם אם זה נשמע כמו סתירה, זה בדיוק מה שרוקט-מן מביא לשולחן, חוויה מפתיעה ומענגת שלא ממש היה צפוי שתהיה כזו, אבל היא הופכת לנהדרת ומרגשת תוך כדי שהצפייה בסרט מתקדמת עד לסופו המענג שהוא מחווה מדהימה של ממש לאחד מאין ספור הקאמבקים שביצע ג'ון, אבל זהו עד כאן, בלי ספויילרים.


 

כולם יודעים-2018-Todos lo sabe

אשגר פרהאדי, הבימאי ממוצא איראני אחראי לאחת מן הדרמות המרתקות ביותר בשנים האחרונות: פרידה, שיצא בשנת 2011 ואשר גולל את סיפורה של עובד משק בית איראנית המנסה לתבוע צדק אל מול מעסיקה הגבר בתוך עולם הירארכי, שבו לגברים יתרון מובנה, היתה דרמה אדירה ששבתה צופים ומבקרים רבים ברחבי העולם. השקט שלה והנרטיב הדרמטי העז והמקורי שרחש מתחת לפני השטח נדמה היה כמרתק וחדשני.

כולם יודעים, מזמן אליו את ענקי הקולנוע הספרדי, פנלופה קרוז, מי שהוא בעלה כיום וכוכב מוכח כמובן גם בזכות בעצמו MV5BNzMwNDQwNjc4N15BMl5BanBnXkFtZTgwMDM3OTY3NjM@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_חאוויר ברדם וענק נוסף גם אם הוא מוכר כאן פחות, ריקרדו דארין אל תוך מה שיתגלה תוך זמן קצר מתחילת הסרט לפיאסקו קולנועי של ממש. הרצון של כוכבי הסרט הזה להופיע בדרמה משמעותית שתהלום את מעמדם בקולנוע הספרדי והעולמי בכלל בתוך יצירה דוברת ספרדית בה הם יכולים לבטא את יכולות המשחק שלהם באופן גבוה הרבה יותר מאשר בסרטיהם דוברי האנגלית, מובן ואני מניח שהוא זה שהוביל אותם ככל הנראה לידיו של פרהאדי, אך העיסוק של פרהאדי בדקויות הנובעות מתוך שפת אימו, איראנית, הוחלף הפעם בשפה הספרדית. האם כאן טמונה הבעיה? לא רק אבל יתכן בהחלט שהזירה התרבותית אליה פלש פרהאדי היא זירה לא לו.

במהלך חתונה משפחתית שמחה, נעלמת בתה של אחת מבאות החתונה, ומובילה את משתתפי החתונה למסע חיפוש יצרי אחריה, אשר במהלכו ניבטים הסדקים בקשריים המשפחתיים של מה שהיה עד לאותו רגע אירוע מאחד ומאושר.

לכאורה יש כאן קרקע פוריה לעוד דרמה משפחתית מהודקת מהזן שבו מתמחמה פרהאדי אבל התוצאה טרחנית ומתקשה מאד לספק עניין. את הציון לשבח בסרט הזה מקבלים דווקא כוכבי הענק האלו, כשכשאר הם משחקים בשפת האם שלהם, ספרדית, ההופעות הקולנועיות שלהן טובות לאין כל שיעור מהופעותיהם בסרטים באנגלית. הגם שפנלופה קרוז וחווייאר ברדם עשו לעצמם שם גם בקולנוע האמריקאי, הרי שבשנים האחרונות הם מתקשים למצוא בתוכו תפקידים ראויים שיהלמו את כשרונם ושניהם חזרו בשנים האלו לפעילות אינטנסיבית יותר בקולנוע הספרדי ממנו צמחו. החיפוש אחר דרמה ראויה שתשתקף את יכולותיהם הכזיב הפעם. שחקן יכול להיות טוב ככל שניתן אבל אם התסריט הבעייתי והבימוי עושה רושם שאינו מצליח להוביל אותו הרי שסופו של דבר ועניין שאת הסרט כסרט, יהיה קשה גם לכוכבים גדולים להציל, כפי שקורה כאן.

נדמה כי היכולות של פרהאדי לטוות סיפור "קטן" הופכות כאן לטרחניות עד לזרא. אין לי מושג האם פרהאדי דובר ספרדית או לא, אך התחושה היא שאין לו את השליטה בניואנסים של השפה כפי שיש לו בשפה האיראנית אשר במובנים רבים המצלול שלה והתרבות האיראנית אותה חשף לעולם היו גיבור בפני עצמם, והפכו את פרידה הקטן והמסעיר שהסיפור בו כמעט נראה היה לכאורה כטריוויאלי, ליצירת מופת עדינה ומרגשת. כולם יודעים, מנסה לטוות דרמה משפחתית שיש בה טלטלה אבל נדמה שהוא מרובה מדי בדמויות משנה שהצופה אינו יודע עליהן מספיק ובו בעת אין מושג מה הן תורמות אם בכלל לעלילה. היעלמותה של הגיבורה כמו גם הקשר הרומנטי בעבר של מי שמחפשים אותה כעת, הוא קלוש עד לא קיים וככלל, כוכביו של הסרט הזה עושים רושם שהם מתאמצים בתוך חלל תסריטאי אבוד, לא קוהרנטי ולא מרגש או מסעיר במיוחד. לפיכך, הסרט  מאכזב מאד ורוב הזמן הוא בעצם משעמם עד לזרא.

יש מה ללמוד גם מסרטים רעים:

כולם יודעים משמש כמשל למסע שעוברים בימאים מקומיים מבריקים אשר מנצנצים בתוך קסם היצירה הראשוני שלהם, בשפת האם שלהם ובמרחב התרבותי בו הם שולטים, ומנסים לעשות מעבר לקולנוע אשר מייצג התקדמות עבורם. פעמים הרבה אלו הם בימאים זרים הזוכים באוסקר לסרט הזה הטוב ביותר אשר חושף אותם לקהלים נרחבים יותר והם כולם מבקשים לעשות "קפיצה", לעיתים זהו הקולנוע ההוליוודי, או במקרה הזה, כוכביו בלבד. אך רבים מהם עושים זאת רק בכדי לגלות שהמסע הזה היה גדול מדי עבורם ושכוחם האומנותי המרכזי הוא בתוך עולמם התרבותי שלהם. כוחם, כך מסתבר להם לרוב נשען בחלקים גדולים על הזירה שממנו צמחו והגיעו ואינו מצליח לתרגם את עצמו לעשייה במרחב קולנועי שהוא זר להם.