אם אתם בעניין האלגנטיות של הסרטים שג'ורג קלוני מביים, זהו עוד סרט לרצועה המכובדת שלו. אחת הסיבות לכך שקלוני הפך לא רק לשחקן שעשה קרוס אובר מוצלח מן הטלוויזיה לקולנוע אלא הפך את עצמו בתוך זמן קצר למוסד קולנועי של ממש היא העובדה שהוא הצהיר על שאיפותיו כבמאי חברתי ופוליטי ולא רק כשחקן כזה- ובתוך זמן קצר סיפק שורה של סרטים תחת השרביט הבימוי שלו שסיפקו קבלות מיידיות. "וידויים של מוח מסוכן", "לילה טוב ובהצלחה" וכעת "משחקי שלטון" היעיל והטוב.

נדמה לי שקלוני במיטבו כשהוא רוצה לומר שהוא לא בידורי, גם בתפקידיו כשחקן- "מייקל קלייטון" ועוד יותר כבמאי. סגנונו המאופק מתאים לסרטים מטלטלים מהסוג הזה. יש משהו בהופעה השקטה והתמיד מכובדת שלו שהולמת אמירות חברתיות נוקבות ומעוררות מחשבה. תפקידו ב"משחקי שלטון" מצטרף לרשימה הזו במקום של כבוד. סיפור של סנאטור המבקש להבחר כנשיא תוך כדי שהוא מוכן לעשות כמעט הכול על מנת לזכות במשרה הנחשקת הוא פורטרט קולנועי קל ומדוייק עבור קלוני השחקן והוא עובר אותו בהצלחה. באופן לא מפתיע אולי הוא בוחר כאן כבמאי את מי שהוא ללא ספק כמעט כפיל שלו מבחינת סגנון המשחק: גם ריאן גוסלינג קנה לעצמו שם בשנים האחרונות בהופעות משחק מתונות, כמעט מדודות ושקולות מדי וסגנון המשחק שלו זהה להפליא לזה של קלוני. כבמאי, בדומה להיצקוק אולי, קלוני יודע בעיקר מה לעשות עם עצמו כשחקן או עם דומים לו ונדמה שהוא עסוק פחות בלביים שחקנים ויותר ברעיון התמטי של הסרט אותו הוא מבקש להביע. במקרה הזה מבקש קלוני לעסוק באיזה מסר של חוסר יושרה המובנה לתפיסתו במונח פוליטיקאי והוא מעביר את המסר הזה באלגנטיות המתבקשת. גיבורו מושחת בדיוק כמו הנפשות הפועלות בסביבתו. המסר העצוב של הסרט בדבר האמירה הידועה של  כוח משחית היא עוצמתו הדרמטית של הסרט המאופק הזה. בסיומו של מסע גילוי אישי, מאבד הפרוטגוניסיט את תומתו ואת עקרונותיו בשם רצונו האישי לכוח. גוסלינג חד המבע, מגלם בסרט איש יחסי ציבור מבריק וקר של הפוליטיקאי המבקש להפוך לנשיא ואשר נקרע בין רצונו להצליח לבין עקרונותיו המוסריים. האם יתפשר?מבחינתו של קלוני הבמאי התוצאה ידועה מראש והחוויה בהעברתה לצופה היא האתגר הבימוי שהוא עומד בו בכבוד רב לטעמי.

הכוח, השררה ומה שהם עושים לאנשים העוטים אותו והרוצים להיות בסביבתם מנטרלת לתפיסתו של קלוני את היכולת של הפוליטקאים להניע שינוי חברתי של ממש. באחד מן הראיונות לקידום הסרט נשאל קלוני האם יש לו שאיפות פוליטיות משל עצמו והאם ירצה יום אחד לחצות את המתרס ולהפוך לפוליטקאי של ממש. קלוני התלוצץ ואמר שגם אם יבחר לעשות כך תמיד עלולה לצוץ איזו "בחורה" מעברו שתשבש את הדימוי הציבורי לכאורה שיש לו בעיני הציבור. בסרט הזה, מבקש קלוני לנתץ משהו עמוק יותר, את התקווה שפוליטיקאי כלשהוא יוכל אי פעם להוביל שינוי כלשהוא של ממש, וככזה שולח מסר עצוב ומדוייק במיוחד על המערכת הפוליטית בארצות הברית.

זו היא אחת האכזבות הקופתיות הגדולות של שנת 2011 ,והגם שהסרט לא כשל בקופות לגמרי, הוא לא הפך להצלחה האדירה שקיוו שטמונה בו. ל"מים לפילים" המבוסס על ספרה רב המכר של שרה גרואן היו על פניו את כל הסיכויים להפוך לשובר קופות גדול הרבה יותר ולא רק הצלחה זעירה וזניחה יחסית להשקעה הכספית הגדולה שנעשתה בו.

מעשיית האהבה הקסומה הזו מתרחשת על רקע קרקס נודד בשנות השלושים של המאה שעברה בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית. במרכזה, סיפור אהבתו של וטרינר מתמחה צעיר, רוברט פטינסטון, לבין מאלפת סוסים, ריס וויתרספון, השובה את לב הקהל בקסמיה.

אין כמו סרט שגיבוריו ועלילתו ממוקמים בתוך קרקס להפוך לאחד מן השניים: סרט יצירתי עמוס בדימויים ססגוניים ו או לחלופין, סרט באנלי עמוס בדימויים שחוקים. מוטיב הקרקס הוא אולי אחד מן המוטיבים המוכרים ביותר בסרטי הקולנוע ועל אף שנעדר מן המסכים מזה זמן רב סרט קרקס של ממש, מדובר הרי באחת מן התמות החוזרות הפופולאריות ביותר בקולנוע מאז הולדתו והיא אחת היפות שבו.

סיפור על אהבה לא ממומשת, אכזריות לבעלי חיים אל מול היכולת לגלות למולם חמלה ועל גורל נפשו של אדם שכלוא בתוך מסע נדודים שיש לו בו תפקיד בידורי להמונים- נדמה שיש בסרט הזה את כל החומרים הטובים שמהם יכול לצאת סרט נפלא. והסרט הזה הוא לא סרט רע. הוא פשוט לא סרט טוב במיוחד, הוא כושל במקומות צפויים מדי של עלילה בנאלית: מנהל הקרקס האכזר מתקשה לוותר על נערתו מאלפת הסוסים(וויתרספון) ופרח הוטרינריה(פטינסון) הוא הרי עתיד לסחוף את ליבה- אז מה זה בדיוק שלא עובד בסרט הזה  ומקשה עליו להפוך ללהיט גדול? קו העלילה הרי שובה לב לכאורה בפונציאל שלו, הסרט מעוצב להפליא, חיות הקרקס ותחושה של עידן אחר שקם לתחיה הכול עשוי ביד הוליוודית מקצוענית אבל הסרט הזה חסר עוגן רגשי של ממש והוא משייט לו בין כוונות ורצון לרגש לבין סתמיות.

האשמה המרכזית לטעמי בכשלון הסרט הזה היא דווקא הכוכבת הגדולה שלו. נדמה כי ריס וויתרספון בת ה 35 בסרט הזה,איבדה באופן מוחלט את חן הנעורים שקסם לצופים רבים והפך אותה לכוכבת גדולה כל כך. הופעתה בסרט נראית סחוטה, מאומצת ומראיה- עייף ונוקשה מאד. מי שהצליחה לסחוב סרטים בינוניים רבים כל כך לסוג של הצלחה אדירה נדמית אדישה ולא מצליחה לרגע להביא את הקסם המפורסם של חיוכה הנדיר אל המסך.תפקיד מאלפת הסוסים המאמצת את הפילה הבודדה המגיעה לקרקס זקוק לסוג של תמימות שוויתרספון פשוט איבדה.

דווקא רוברט פטינסון חביב הנעורים מסדרת סרטי "דמדומים" מצליח לרגש ולהפתיע במנעד הרגשי הרחב שלו- אבל לפעול לבד במקום כחלק מצוות, זו כבר משימה קשה לכל שחקן, טוב ככל שיהיה. פטינסון פועל בוואקום של ממש אל מול אדישותה וניכורה של דמות נערת הקרקס שמגלמת וויתרספון וחבל. הסרט הזה רחוק מרחק לא גדול מהלפוך לסרט טוב זכיר ונוגע ללב וחבל, בסיומו יש תחושת נעימות ברורה המשולבת בידיעה שהסרט הזה יכול היה להיות טוב הרבה יותר ממה שהוא.  תחושת החמצה סביב המוצר הקולנועי הזה אופפת את חווית הצפיה השלמה בו ופוגעת בה. הוא נהנה מכל המרכיבים של סרט הוליוודי שיכול להפוך סיפור מתקתק להצלחה אמיתית לגעת ולרגש, אבל "מים לפילים" נשאר מרחק נגיעה אחד מלרגש ולטלטל באמת.