בית בגליל-2017-Outdoors

חלום צמוד הקרקע הישראלי מעולם לא נראה מורכב כל כך אחרי צפייה בסרט הביכורים של אסף סבן.

על רקע החלטתם של של גילי (אודי רצין)ויערה(נועה קולר) לבנות את בית החלומות עבור משפחתם המתרחבת, פורש סבן Outdoors1דרמה עדינה ומדוייקת של כאוס המתחולל בינות לדילמות על הרחבת חלונות ובחירת מרצפות.  טמונה בסרט הזה לא רק הדילמה הישראלית של מה היא איכות חיים, ומה היא הגשמה בעצם אלא יש בו הרהור עמוק יותר על חשיבותה ונחיצותה של המערכת הזוגית בישראל הנוכחית, וזוהי שאלה מאתגרת ומעניינת, ובעיקר האופן בו היא נידונה לכל אורכו של הסרט בתוך הסאב-טקסט שלו.

נדמה לי שיחודו של בית בגליל הוא בשקט ובשלווה ובאיפוק התסריטאי שלו לכאורה. תסריטו של הסרט הזה לא מתמסר לצופה בקלות, הוא מבקש לעמת אותו כל הזמן עם מה שמתחת לקרקע בשאלות שנוגעות לישראליות, להגשמה דרך עבודה, דרך מקום מגורים ודרך ילדים והוא עושה עבודה מרשימה מכיוון שלא רק שדיון כזה נדיר היום אצל הישראלים החדשים, אלא גם בתוך מוצרי התרבות שאנחנו צורכים: גם הם מיידיים ומספקים דילמה ופתרון בתוך שלושים שניות לרוב מסיום הצפייה בטריילר. אבל בית בגליל מתעקש על דרמה שקטה, שלווה ופנימית שכשהיא במיטבה, והיא במיטבה בסרט הזה, נשענת על כתיבה, משחק ומיזנסצנות נוף מדהימות בתוכן לכודים הגיבורים פיזית ונשפית. התחושה היא שדווקא בתוך הדילמות הקטנות של החיים לכאורה, מתסתתרות ההכרעות שיש לגלות אותן.

למעט סצנה מכוננת אחת אליה מוביל הסרט(בלי ספויילרים), התחושה היא כל הזמן של מאמץ לפצח את חידת הישראליות של הזוג שלפנינו, אנחנו הרי מכירים לא מעט כאלו. לא כל אלו שאנחנו מכירים בונים את ביתם בגליל, חלקם בונים אותו פשוט בראשון בדירת שיכון עם שלושה כיווני אוויר, אבל עדין התחושה במהלך הצפייה שאנחנו רואים סרט על אותה דקדנטיות שפשטה בחלום הישראלי, זו המושתת על כסף וחומריות, שדחקה כמעט כל חלום אחר, מרגשת מאד לאורך הצפייה בו.

הסרט נזהר מלגלוש לקלישאות, הוא פשוט מגיש מציאות של קיום בתוך לבטים קטנים לכאורה, אבל אף אחד מהם לא באמת קטן.

תמת העל של הסרט הזה עוסקת בחלום הישראלי המודרני החדש ובשברו, באותו האופן שבו היא עוסקת בשבריריות של התא המשפחתי הישראלי הרצוי: עבודה מכניסה בהיי-טק אל מול מקצועות עם הגשמה אישית רצויה יותר. בית מטאפורי בגליל או חיזוק יסודות הבית הרגשי שאנשים מקימים לעצמם במהלך חייהם?.

זה זמן רב שלא נתקלתי בסרט שיש בו את עדינות ורגישות מקסימאלית לטבע האנושי וללבטים שהיום יום והחיים מציבים לנו, יש איזו תחושה שכל כלי נגינה בסרט הזה, הן השחקנים, הצילום וזירת הגליל השלווה לכאורה כולם משתתפים פעילים בצורה מדוייקת בסרט שהוא קודם כל כתיבה תסריטאית מהודקת ומשובחת.

יש משהו סוחף באיפוק הרגשי של הסרט, נדמה שהוא העוצמה המזוככת, לה מייחלים אנשים בכדי להביע את עצמם ובכדי להישמע באמת אל מול האחר- לא ברעש, אלא ברצינות כוונותיהם הברורה והמדוייקת ביותר.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים-2018-The Guernsey Literary and Potato Peel Pie Society

כישלונות קולנועיים מפוארים רבים הם פעמים הרבה יצירות רצופות כוונות טובות שהשתבשו באופן נוראי, סרטו של מייק נואל, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים עונה להגדרה הזו של קולנוע download (7)אינטליגנטי שהשתבש באופן כזה. מרוב כוונות טובות, התחושה המרכזית של היצירה הזו היא בעיקר של תסריט שהלך לאיבוד והוא חסר מיקוד באופן המשרה על הצופים בעיקר בלבול, במקום לייצר אצלם הזדהות רגשית כלשהיא.

לזכותו של נואל חייבת להיאמר קודם כל העובדה שסרטו נוגע בתקופה היסטורית, מלחמת העולם השנייה, שגם אם נחקרה לא מעט, הרי שהוא מנסה להאיר בתוכה זווית הרבה פחות מדוברת. כיבושם של איי התעלה הבריטים, קבוצת איים קטנה השוכנת סמוך לחופי צרפת, אך שייכת לבריטניה ומאוכלסת בתושבים בריטיים, על ידי גרמניה הנאצית בתחילת מלחמת העולם השנייה לאחר כיבוש צרפת הוא סיפור קטן וכמעט זניח בחשיבותו ההיסטורית מבחינת מספרם הקטן באיים הללו לאור טרגדיית הכיבוש הנאצי באירופה כולה אך הוא עדיין, סיפור מרתק על שכחה והיאחזות בחיים בזמן מלחמה. היטלר האמין כי הפלישה הבריטית והאמריקאית אם תגיע, תגיע מכיוונם של האיים הללו ולפיכך השקיע מאמץ מלחמתי אדיר שכלל כספים, עובדי כפייה וחומרי בניה על מנת לבנות באיי התעלה ביצורים שיהפכו אותם לבלתי אפשריים לכיבוש או למעבר של ציי אוניות דרכם. הפרויקט המגלומני של היטלר, וזניחתם בחוכמה על ידי בריטניה שלא השקיעה מאמצים בהגנה עליהם ולמעשה "ויתרה" עליהם תוך התמקדות בתושבי בריטניה והגנה עליהם הוא סיפור עלום ומרתק מן הבחינה ההיסטורית. סופו של פרויקט הבניה המגלומאני הזה היה שהמעצמות פשוט עקפו את האיים הללו על ביצורי הענק שלהם ופלשו דרך חוף נורמנדי, מייתרים את המאמץ המלחמתי של היטלר ומגחכים את החלטתו הצבאית השגויה לבצר את האיים הללו בכל מחיר. החיילים הגרמנים הרבים באיים הללו נכנעו ללא קרב לאחר סיומה של המלחמה.

זהו פרק היסטורי שלא זכה להרבה מאד עיבודים קולנועיים שהתייחסו אליו, למעט "האחרים" המשובח של אלחנדרו אמנבר שהשתמש בהם כזירה דרמטית בלבד לסרטו בלבד מבלי להתייחס לסיפור ההיסטורי. נשאלת השאלה האם מייק נואל הוא הבמאי נכון לעלילה שבה סיפורם הטרגי של האיים ויושביהם, שהיוו את הבריטים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בפועל?.

נואל שקנה את פרסמו בקומדיות רומנטיות חכמות דוגמת "ארבע חתונות ולוויה" מבקש לעשות צדק פואטי דרך סיפורה של סופרת צעירה, בגילומה של לילי ג'ימס כוכבת בריטית עולה המבקשת לחקור את עלילות תושבי האי דרך מועדון קריאה קטן שהיה קיים בו. סרטו של נואל, קורס תחת עומס הנושאים שהוא מבקש לחקור: חיי התושבים תחת הכיבוש, האהבה לספרות אשר יכולה לסייע בשמירה על שפיות בזמן מלחמה ולהזכיר לנו שקיים עולם אחר, מערכות יחסים בין נשים באי לקציני צבא גרמני, בגידה או כורח מציאות? רעב, שוד וביזה. נדמה כאילו אין נושא כבד משקל שנואל פסח עליו בניסיון לכלול גם אותו בסרט. התוצאה, מרשימה מאד מן הבחינה האינטלקטואלית אולי ותספק חובבי היסטוריה אבל קולנועית, נואל הוא הראשון שמחסל את הסרט שלו בניסיון להיות "חשוב" ו"משמעותי", שכן הוא מתקשה למדי למצוא ליבה סיפורית מרגשת איתה יכול הצופה פשוט להזדהות. נואל, שמיטיב כל כך לשרטט דמויות רומנטיות עגולות ויפות כל כך, כושל הפעם מחוסר זמן ויריעה וריבוי דמויות לתת עוגן דרמטי לסרטו.

התחושה במהלך הצפייה בסרט היא שמכל החומרים הטובים, ומכל הכוונות הנעלות, זו הקולנועית שבהן שהייתה אמורה להיות החשובה ביותר, חמקה ממנו הפעם ביצירה המפוספסת הזו.