פבלו-(Loving Pablo (2017

באופן מפתיע ואולי אפילו כנגד כל הסיכויים, סרטו של פרננדו לאון דה ארואנה הוא סרט יעיל וסוחף ממש מן הרגעים הראשונים לצפייה בו.  פבלו, יותיר אתכם עם לא מעט מחשבות פילוסופיות על מה היא בעצם הגדרת המושג "כוח" בעולם בו אנו חיים. הוא יעמת אתכם עם פחדים וירתק אתכם בדיון המפתיע שהוא מעורר על מושגי ההצלחה, צדק, ויופי תוך שהוא מוזג את כולם אל תוך סיפור המציאות האלימה והבוטה של שלטונו של מלך הרוע של שנות השמונים, פבלו אסקובר.

אני לא מסתיר את התיעוב הכללי מיצירות הוליוודיות הדנות בגיבוריהם חיים בארץ אחרת, העלילה וכל MV5BMTAwODJhN2YtMzUwMy00ZjI1LTllNGYtNTA3YTk5MTEyY2M2XkEyXkFqcGdeQXVyMjQ3NzUxOTM@._V1_SY1000_SX675_AL_דבר אחר הקשור בה זועק לסרט שידבר את שפת המקור, אך בסופו של דבר אנחנו מקבלים באמצע היצירה כוכב או כוכבת הוליוודיות במבטא זה כגון אנגלית במבטא פולני, דוגמת ג'סיקה צ'סטיין ב"אישתו של שומר גן החיות" המופרך או אפילו את אדריאן ברודי ב"הפסנתרן" המשובח של פולנסקי, שנדמה שהעובדה שהסרט מדבר באנגלית היא עקב אכילס היחיד שלו. גם פולנסקי ידע להודות בכך שהפקת הסרט והקהל הרחב אליו הגיע בעיקר, לא הייתה מתאפשרת לו הסרט דיבר פולנית.

מתוך התעלמות אלגנטית משהו מן העובדה שהגל הלטיני הופך את הספרדית לשפה חשובה לא פחות ופופולארית מאד בשנים האחרונות, נוצר סרטו של פרננדו לאון על פי אותו העיקרון, גיבורו, סיפור חייו של פבלו אסקובר ברון הסמים שהטיל את אימתו על הדמוקרטיה הקולמביאנית השברירית בשנות השמונים של המאה הקודמת, הוא אולי הפושע המת המפורסם ביותר בעולם אחרי אל קפונה, ובמובנים רבים הוא דמות מיתית של ממש בדרום אמריקה ובעולם כולו בתפקידו כמי ששימש כמעין "רובין הוד" של המעמדות הנמוכים, בעוד סחר הסמים שלו גבה את חייהם של אלפים מבני אותו מעמד שלכאורה ביקש לקדם. גם ההפקה הבין לאומית הזו היתה זקוקה לאנגלית כשפה המסחרית שתספק לסרט את תקציבו הנדיב, כוכביו הגדולים ואת האפשרות להיחשף ברחבי כל העולם.

נרקוס של נטפליקס היא היצירה המשובחת שהביאה את העיסוק הציבורי באסקובר לתחייה, תורמת גם מאד העובדה כי בנו של אסקובר לא מפסיק להתראיין בתוכניות טלווייה ובראיונות מוזמנים בתשלום בערבי תרבות כאלו ואחרים בכל העולם ומספר את זכרונותיו הנעימים כבנו הפריבילגי של האישר שהטביע את קולומביה בדם.(גם בישראל כבר הספיק להתארח בפורמט הזה).

במבט ראשון הצימוד של שניים מן הכוכבים הגדולים ביותר שידע הקולנוע הספרדי מעולם, חוויאר ברדם ומי שהפכה לרעיתו פנלופה קרוז נשמע כמו התחלה מבטיחה של סרט בינוני במיוחד שכן השניים, נדרשו, שלא במפתיע לשחק באנגלית. שניהם ידועים במבטא כבד הזוכה ללא מעט חיקויים ולעג בתוכניות קומיות באמריקה בהקשר הזה.

אבל נדמה שכוח הכוכבות האדיר של שניהם, הכימיה הטבעית הגדולה שלהם כזוג הבאה לידי ביטוי על המסך בשיתוף הפעולה החדש הזה אחרי לא מעט שנים בהם לא שיחקו ביחד, עושים את שלהם ומייצרים את הסקרנות הנדרשת לצפות ב Loving Pablo   ולאחריו פשוט לאכול את הכובע הנוקשה בהקשר הזה של שני כוכבים גדולים שמבטאם הכבד באנגלית הפך אולי לסימן ההיכר ההוליוודי שלהם, אבל אינו משפיע כמע אף פעם על איכות משחקם המשובח.  התסריט המדוייק והמרתק המבוסס על אחת מפרשיות האהבים הרבות של אסקובר עם וורגינה אנחלו(אותה מגלמת כמובן פנלופה קרוז), מגישת טלוויזית קולומביאנית פופולארית מאד שניהלה עימו רומן ארוך שנים, העידה נגדו אחרי מותו ושיתפה פעולה עם השלטון האמריקאי שרצה במותו. הסרט מבוסס על זכרונותיה בהקשר זה, כל אלו מוסיפים זווית מרתקת לסיפור על אסקובר, שההצגה הסינמטית הסוחפת והמושכלת שלו מביאה ערך מוסף חדש לדיון על חייו והשפעתו.

ליבו הפועם והסוחף של הסרט המפתיע הזה הוא האבסולוטיות של כוכביו, בארדם וקרוז מביאים למסך טוטאליות מהזן המשובח, בדגש על הופעתו הסהרורית והבלתי נשכחת של בארדם כאן, המתמסר למה שיהיה אולי באופן מפתיע אחד מן התפקידים הזכירים ביותר שלו. שגעון הגדלות של אסקובר שהיה בטוח כי כספו וכוחו יובילו אותו לשנות את המערכת הפוליטית של קולמביה תוך שהוא זורע את המחיר המחריד של שלטון הדמים של קרטל הסמים שלו בכל פינה רעננה, מתואר היטב בטוטאליות הזו של ברדם המתמסר אליה, כולל במראה החיצוני, על אף שחדי עין יוכלו לשים לב שלא הסכים ככל הנראה להעלות במשקלו לצורך התפקיד ומותקנת לו כרס תותבת על מנת שיראה שמן יותר ודומה פיזית לאסקובר.

זוהי הופעה בוטחת של זוג כוכבים שכבר ראו  ועשו הכול ונהנים ממעמד מיתולוגי בארץ מוצאם ספרד וממעמד לא פחות מכובד גם בקולנוע ההוליוודי הגם שהם נעדרים מסרטים מרכזיים שלו בשנים האחרונות. הסרט מצליח להעביר את קונפליקט הגדלות והאכזריות שהיו משולבים בשלטון הדמים של אסקובר ולהציג את מה שהיה כרזימטי כל כך וסוחף באישיותו של האיש שהצליח להכפיף כמעט את כל העולם שסבב לו לנרטיב חייו המושחת והדקדנטי, כולל את הדמוקרטיה הקולומביאנית השברירית. משוואת הכוח, האכזריות והכסף והדרך בה דרש מן העולם לכבד אותו ואת הישיגיו, כל אלו יחדיו אחראים לסיפור חיים מרתק,מסעיר, דוחה ומושך בו בעת, ונדמה כי במאי הסרט, מיטב לתפוס את האלמנטים האלו מתוך ספרה של מגישת הטלוויזיה עליו מבוסס הסרט.

הטבע האנושי נמשך לכוח, לחוזק, וליופי והופך בקלות גם את האיש הכעור ביותר ל"יפה" המסמא את העיניים הצופות בו, בשל כוחו שנדמה היה לרגעים בשנות השמונים, שהוא בלתי מוגבל.  חקר התכונה האנושית הזה, שיש בה צביעות מקובלת וצפויה כל כך לכאורה, הופך את היצירה הזו למרתקת ולכזו הנגמעת במהירות שהיא על סף ההשתאות.

בית בגליל-2017-Outdoors

חלום צמוד הקרקע הישראלי מעולם לא נראה מורכב כל כך אחרי צפייה בסרט הביכורים של אסף סבן.

על רקע החלטתם של של גילי (אודי רצין)ויערה(נועה קולר) לבנות את בית החלומות עבור משפחתם המתרחבת, פורש סבן Outdoors1דרמה עדינה ומדוייקת של כאוס המתחולל בינות לדילמות על הרחבת חלונות ובחירת מרצפות.  טמונה בסרט הזה לא רק הדילמה הישראלית של מה היא איכות חיים, ומה היא הגשמה בעצם אלא יש בו הרהור עמוק יותר על חשיבותה ונחיצותה של המערכת הזוגית בישראל הנוכחית, וזוהי שאלה מאתגרת ומעניינת, ובעיקר האופן בו היא נידונה לכל אורכו של הסרט בתוך הסאב-טקסט שלו.

נדמה לי שיחודו של בית בגליל הוא בשקט ובשלווה ובאיפוק התסריטאי שלו לכאורה. תסריטו של הסרט הזה לא מתמסר לצופה בקלות, הוא מבקש לעמת אותו כל הזמן עם מה שמתחת לקרקע בשאלות שנוגעות לישראליות, להגשמה דרך עבודה, דרך מקום מגורים ודרך ילדים והוא עושה עבודה מרשימה מכיוון שלא רק שדיון כזה נדיר היום אצל הישראלים החדשים, אלא גם בתוך מוצרי התרבות שאנחנו צורכים: גם הם מיידיים ומספקים דילמה ופתרון בתוך שלושים שניות לרוב מסיום הצפייה בטריילר. אבל בית בגליל מתעקש על דרמה שקטה, שלווה ופנימית שכשהיא במיטבה, והיא במיטבה בסרט הזה, נשענת על כתיבה, משחק ומיזנסצנות נוף מדהימות בתוכן לכודים הגיבורים פיזית ונשפית. התחושה היא שדווקא בתוך הדילמות הקטנות של החיים לכאורה, מתסתתרות ההכרעות שיש לגלות אותן.

למעט סצנה מכוננת אחת אליה מוביל הסרט(בלי ספויילרים), התחושה היא כל הזמן של מאמץ לפצח את חידת הישראליות של הזוג שלפנינו, אנחנו הרי מכירים לא מעט כאלו. לא כל אלו שאנחנו מכירים בונים את ביתם בגליל, חלקם בונים אותו פשוט בראשון בדירת שיכון עם שלושה כיווני אוויר, אבל עדין התחושה במהלך הצפייה שאנחנו רואים סרט על אותה דקדנטיות שפשטה בחלום הישראלי, זו המושתת על כסף וחומריות, שדחקה כמעט כל חלום אחר, מרגשת מאד לאורך הצפייה בו.

הסרט נזהר מלגלוש לקלישאות, הוא פשוט מגיש מציאות של קיום בתוך לבטים קטנים לכאורה, אבל אף אחד מהם לא באמת קטן.

תמת העל של הסרט הזה עוסקת בחלום הישראלי המודרני החדש ובשברו, באותו האופן שבו היא עוסקת בשבריריות של התא המשפחתי הישראלי הרצוי: עבודה מכניסה בהיי-טק אל מול מקצועות עם הגשמה אישית רצויה יותר. בית מטאפורי בגליל או חיזוק יסודות הבית הרגשי שאנשים מקימים לעצמם במהלך חייהם?.

זה זמן רב שלא נתקלתי בסרט שיש בו את עדינות ורגישות מקסימאלית לטבע האנושי וללבטים שהיום יום והחיים מציבים לנו, יש איזו תחושה שכל כלי נגינה בסרט הזה, הן השחקנים, הצילום וזירת הגליל השלווה לכאורה כולם משתתפים פעילים בצורה מדוייקת בסרט שהוא קודם כל כתיבה תסריטאית מהודקת ומשובחת.

יש משהו סוחף באיפוק הרגשי של הסרט, נדמה שהוא העוצמה המזוככת, לה מייחלים אנשים בכדי להביע את עצמם ובכדי להישמע באמת אל מול האחר- לא ברעש, אלא ברצינות כוונותיהם הברורה והמדוייקת ביותר.