דנקירק-Dunkirk -2017

סרטי מלחמה, על אף היותם ז'אנר אהוד ויציב סובלים מבעיה מובנית: יש קושי בתיאור הזוועות. וכשהן כן מתוארות, כראוי לז'אנר, יש בהם כמעט תמיד משהו גרפי מדי על גבול הבלתי נסבל. התחושה Dunkirk_Film_posterשהוליווד' המצטיינת בהפקת סרטי הז'אנר, שכן הוא בעל עלויות ההפקה הגבוהות מאד, מרגישה כמעט תמיד "מחוייבת" לתת לצופה חוויה ויזואלית עמוסה בחלקי גופות מרוטשים וייצוג שיתפס כ"אמיתי" למוראות המלחמה. התוצאה היא שיש לא מעט אנשים שמדירים את רגליהם מסרטי מלחמה, לעומת רבים אחרים שאוהדים את הוויזואליה המדממת הזו.

דנקירק, יצירת המופת המרשימה והחד פעמית של כריסטופר נולן, היא בבחינת פריצת דרך של ממש בתיאור הוויזואלי והנרטיבי של סף היאוש והאימה הטמונה במלחמה. יצירתו של נולן יוצאת מתוך נקודת ההנחה הנכונה לתיאור זוועות המלחמה: אין טעם כמעט לנסות ולשחק ב"כאילו", להציג עוד סרט שהוא מכונת הרג וקטל ויזואלית ונרטיבית שכל תפקידה הוא להמם את הצופה. נולן עושה כמה בחירות מעניינות בדנקירק. ראשית, חלוקת המיקום ההתסריטאית של הסרט  לשמים, ים וארץ אשר בכל אחד מהן מסלול דרמטי נפרד לכאורה, וכל היקומים הללו על מוראותיהן, הן מכלול שדה קרב אחד של יקום שזוועת היאוש שלו והרצון האנושי הבסיסי בהשירדות, הם התמה המרכזית של הסרט.

על רקע מה שנחשב לאחד ממבצעי החילוץ ההיסטוריים הגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חילוץ של מאות אלפי חיילים בריטים שהוקפו בכוחות הנאצים במפתיע ואוגפו ללא שום יכולת לכאורה להינצל, פורש נולן יריעה דרמטית מן המרשימות והמדוייקות שראה מסך הקולנוע בשנים האחרונות בהקשר של סרטי מלחמה.

הזוועה הקולנועית של ייצוג המלחמה, נדמית לי תמיד כצל חיוור של המציאות. ונולן, בוחר לעשות פשוט לעשות קולנוע. הוא שובר כמעט כל קונוונציה אפשרית של הירואיות, תקווה,ונחמה ועוסק בהישרדות האנושית בתוך שדה הקרב. בשלב בו אין יותר סיבות, מטרות נעלות או תחושת שליחות, אלא רק הרצון הקיומי הנואש לשרוד עוד יום ולהיחלץ מתוך סיטואציות בלתי אפשריות.

ההירואיות של חילוץ החיילים בדנקרק, מעולם לא הייתה מלנכולית ומפוארת יותר בו בעת, בעיקר מכיוון שהיא קולנוע מרהיב שכלוא בתוך שדה הקרב הדמיוני והפרטני המדוייק הזה של אותם המתחמים הנפרדים לכאורה שמיים, אדמה וים, שלושת מרכיבי היקום הבסיסיים ביותר, הם כר הפעולה המרהיב של נולן לתיאור תמת העל של הסרט: תחושת האימה וההישרדות הנואשת של היחיד בתוך מלחמה. כשלצידו עריכה שהיא לא פחות מגאונית, ושימוש מבריק בפס קול כאוטי ממש, שהצירוף שלו לוויזואליה הוא במובנים רבים המשמעות של מילת הקסם הזה שנקראת קולנוע. שעה וארבים ושש דקות של דממה באולם ליוו את הסרט הדינמי והסוחף הזה, שכולו פסיפס קולנועי אדיר של אחד מן הבימאים המיומנים ביותר הפעילים כיום בשטח. במובנים רבים, דנקרק הוא דוגמא לצירוף מהזן הטוב של כישרון אדיר, יד במאי בוטחת ותקציב ענק המאפשר חופש פעולה אומנותי רב המתועל בצורה מדוייקת. פעמים רבות בהוליווד הפקות בעלות תקציב ענק הן בדיוק המקום ללכת בו לאיבוד, אך לא בדנקרק.

התחושה שהסרט מתנהל בתוך מרחב אדיר אין סופי, שהוא בו בעת בית סוהר של זוועה אנושית שאין מפלט של ממש ממנה לא מרפה לאורכה של כל יצירת המופת המדוייקת הזו שפס הקול שלו רודף את היצירה וקובע את הקצב שלה. המלחמה כך נראה, מעולם לא היתה מפוארת, עגומה ומתסכלת יותר על מסך הקולנוע מזה זמן רב.

נולן נמנע בחוכמה ממטאפורות של גבורה הירואית מהזן המעושה, גיבוריו, כמו גם הצופה המרותק עוסקים כולם בהישרדות, מרגע לרגע, בעולם קולנועי שהתקווה להציל את עצמך הופכת לערך בפני עצמו, המתואר בצורה מדוייקת וכובשת במיוחד.

לא להחמיץ מהטעם הפשוט, דנקירק הוא סרט מהזן שמגיע פעם בהרבה מאד זמן, והוא מעורר מחשבה, נדיר ויפיפיה עד כאב.

אור ירח-2016-Moonlight

יש מעט מאד רגעים' בהם הקולנוע מצליח להביא עמו אל המסך את אותם הרבדים הרגשיים אותם מצליחים להביא אליו אומנות הספרות או הציור. באותם הרגעים, אפשר לחוש את ההתרגשות של ההצלחה של האומנות הקולנוע להביא את הצופה אל העומק הרגשי אותו מביאו האומנויות האחרות ושלעיתים נדמה שהוא חסר אותן.

downloadאור ירח של ברי ג'נקינס היא יצירה מושלמת. היא מנצלת את יריעת המסך כמו בד קנבס של צייר, או לחלופין כמו סופר הבורא לעצמו ממלכה מדוייקת בה מתקיימים גיבוריו מעל דפי ספרו וגורם לנו להאמין לחלוטין לקיומם. לא מדובר רק במיומנות קולנועית, טכנאי קולנוע מושלמים, יש לא מעט היום, אבל היכולת לרגש ולטלטל את הצופה שמורה כיום רק למעטים, ג'נקינס, הוא אחד מאותם אלו המבינים את המכלול השלם של אומנות הקולנוע שאמצעי המבע שלה, המשחק והתסריט צריכים להיות בסינכרויזציה רגשית מדוייקת בינהם.

בהרבה מאד מובנים, אור ירח מצטרף למנצ'סטר ליד הים וחולק עמו את אותה השלמות הקולנועית הויזואלית והרגשית. במובנים רבים יש לא מעט קווי דמיון בין הסרטים הללו ואיכויותיהן.

יש תחושה של יאוש כבד, מהול בלא מעט רגישות בסרטו של ג'נקינס, המעלה על ידי סיפורו של צעיר שחור לאם חד הורית מכורה לסמים, המגדל את עצמו לבד בעצם ומנסה לפלס את דרכו בעולם. התחושה שהחלום האמריקאי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא בעצם סוג של פיקציה או לכל היותר שאיפה אוטופית בלתי מושגת, מעולם לא הייתה כואבת יותר כפי שהיא מכאיבה בצפייה באור ירח. האם אנחנו הופכים להיות מי שאנחנו או שאנחנו תוצר של סביבתנו ונסיבות בלתי אפשרויות הכופות את התפתחותנו הרגשית והופכת אותנו לא בהכרח למי שנועדנו להיות, אלא למי שהסביבה מתירה לנו להיות?  האם אנחנו הופכים לסך חלומותינו, או לסך המציאות ומה שהיא מתיר לנו לשמור מתוכם?

השאלה הללו מרחפות מעל סרטו של ג'נקינס לכל אורכו והן נוגעות ללב ומתוארות בעצב פיוטי של רב אמן ששולט באומנות הקולנוע ובמה שהוא רוצה לומר דרכה.

אם המצלמה נועדה לספר סיפור, הרי שהשחקנים, זוויות הצילום והתסריט המושלם של אור ירח הם האלמנטים הנעדרים נוכחים של הכוח הפיוטי של הסרט הזה. יש לא מעט רבדים ונושאי עיסוק בסרט הזה, תהליך ההתבגרות עצמו, תהליך ההתבגרות של נער שחור המגלה את מיניותו ההומוסקסואלית בסביבה שאין בה טולרנטיות והחמצה הורית המשבשת את חיי הילד לעד, כל אלו משמשים כפקטורים נוספים לדיון על החוסר בשיוויון הזדמנויות אותו "מעניקה" החברה האמריקאית לאזרחיה האפרו-אמריקאים ולמהותו של הגבר האפרו-אמריקאי המודרני, בדיון שאינו מחמיא לו תמיד.

התחושה שחייו של הנער המתבגר שווים עבור סביבתו מעט מאד, מתעצמת על ידי החלוקה התסריטאית לשלושה אזורי זמן בחייו אשר כל אחד מהם מגולם על ידי שחקן אחר, כל אחד מהם טוב כקודמו וכל אחד מהם זוכה לזמן מסך שווה כמעט, מה שמעצים את החיבור הרגשי החזק אצל הצופה.

אור ירח איננו סרט קל לעיכול ברמה הרגשית אבל צופה המוכן להתמסר אליו יגלה שהוא עובר חוויה עמוקה שתתחבר לו לנקודות של כשלון, הצלחה ותעצומות רגש אל מול מכשולים ואכזבות בחייו שלו, ובזה, כוחה של אומנות טובה ובעיקר בלתי נשכחת.

זוהי יצירה קולנועית פואטית ממש, היא דורשת מן הצופה בעיקר פתיחות רגשית והתמסרות לסיפור הקשה ולמציאות המעגלית המדכאת אשר בתוכה כלואים גיבוריה. רגעי החסד המעטים הטמונים בתוכה נוצרים יופי ואמת נדירה שקל להכיר בערכם ולנצור אותם בזכרוננו.

נדיר. לא להחמיץ!