מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים-2018-The Guernsey Literary and Potato Peel Pie Society

כישלונות קולנועיים מפוארים רבים הם פעמים הרבה יצירות רצופות כוונות טובות שהשתבשו באופן נוראי, סרטו של מייק נואל, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים עונה להגדרה הזו של קולנוע download (7)אינטליגנטי שהשתבש באופן כזה. מרוב כוונות טובות, התחושה המרכזית של היצירה הזו היא בעיקר של תסריט שהלך לאיבוד והוא חסר מיקוד באופן המשרה על הצופים בעיקר בלבול, במקום לייצר אצלם הזדהות רגשית כלשהיא.

לזכותו של נואל חייבת להיאמר קודם כל העובדה שסרטו נוגע בתקופה היסטורית, מלחמת העולם השנייה, שגם אם נחקרה לא מעט, הרי שהוא מנסה להאיר בתוכה זווית הרבה פחות מדוברת. כיבושם של איי התעלה הבריטים, קבוצת איים קטנה השוכנת סמוך לחופי צרפת, אך שייכת לבריטניה ומאוכלסת בתושבים בריטיים, על ידי גרמניה הנאצית בתחילת מלחמת העולם השנייה לאחר כיבוש צרפת הוא סיפור קטן וכמעט זניח בחשיבותו ההיסטורית מבחינת מספרם הקטן באיים הללו לאור טרגדיית הכיבוש הנאצי באירופה כולה אך הוא עדיין, סיפור מרתק על שכחה והיאחזות בחיים בזמן מלחמה. היטלר האמין כי הפלישה הבריטית והאמריקאית אם תגיע, תגיע מכיוונם של האיים הללו ולפיכך השקיע מאמץ מלחמתי אדיר שכלל כספים, עובדי כפייה וחומרי בניה על מנת לבנות באיי התעלה ביצורים שיהפכו אותם לבלתי אפשריים לכיבוש או למעבר של ציי אוניות דרכם. הפרויקט המגלומני של היטלר, וזניחתם בחוכמה על ידי בריטניה שלא השקיעה מאמצים בהגנה עליהם ולמעשה "ויתרה" עליהם תוך התמקדות בתושבי בריטניה והגנה עליהם הוא סיפור עלום ומרתק מן הבחינה ההיסטורית. סופו של פרויקט הבניה המגלומאני הזה היה שהמעצמות פשוט עקפו את האיים הללו על ביצורי הענק שלהם ופלשו דרך חוף נורמנדי, מייתרים את המאמץ המלחמתי של היטלר ומגחכים את החלטתו הצבאית השגויה לבצר את האיים הללו בכל מחיר. החיילים הגרמנים הרבים באיים הללו נכנעו ללא קרב לאחר סיומה של המלחמה.

זהו פרק היסטורי שלא זכה להרבה מאד עיבודים קולנועיים שהתייחסו אליו, למעט "האחרים" המשובח של אלחנדרו אמנבר שהשתמש בהם כזירה דרמטית בלבד לסרטו בלבד מבלי להתייחס לסיפור ההיסטורי. נשאלת השאלה האם מייק נואל הוא הבמאי נכון לעלילה שבה סיפורם הטרגי של האיים ויושביהם, שהיוו את הבריטים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בפועל?.

נואל שקנה את פרסמו בקומדיות רומנטיות חכמות דוגמת "ארבע חתונות ולוויה" מבקש לעשות צדק פואטי דרך סיפורה של סופרת צעירה, בגילומה של לילי ג'ימס כוכבת בריטית עולה המבקשת לחקור את עלילות תושבי האי דרך מועדון קריאה קטן שהיה קיים בו. סרטו של נואל, קורס תחת עומס הנושאים שהוא מבקש לחקור: חיי התושבים תחת הכיבוש, האהבה לספרות אשר יכולה לסייע בשמירה על שפיות בזמן מלחמה ולהזכיר לנו שקיים עולם אחר, מערכות יחסים בין נשים באי לקציני צבא גרמני, בגידה או כורח מציאות? רעב, שוד וביזה. נדמה כאילו אין נושא כבד משקל שנואל פסח עליו בניסיון לכלול גם אותו בסרט. התוצאה, מרשימה מאד מן הבחינה האינטלקטואלית אולי ותספק חובבי היסטוריה אבל קולנועית, נואל הוא הראשון שמחסל את הסרט שלו בניסיון להיות "חשוב" ו"משמעותי", שכן הוא מתקשה למדי למצוא ליבה סיפורית מרגשת איתה יכול הצופה פשוט להזדהות. נואל, שמיטיב כל כך לשרטט דמויות רומנטיות עגולות ויפות כל כך, כושל הפעם מחוסר זמן ויריעה וריבוי דמויות לתת עוגן דרמטי לסרטו.

התחושה במהלך הצפייה בסרט היא שמכל החומרים הטובים, ומכל הכוונות הנעלות, זו הקולנועית שבהן שהייתה אמורה להיות החשובה ביותר, חמקה ממנו הפעם ביצירה המפוספסת הזו.

 

מוטלים בספק-2017

לא מעט דובר כבר על סצינת הסיום של מוטלים בספק,(ללא ספויילרים, אל דאגה), וגם על הדמיון הרב בין פיגומים עליו כתבתי לאחרונה, סרטו של מתן יאיר, לבין מוטלים בספק סרטו של אלירן אליה. האופן 10971-1המשובח בו שני הסרטים הללו מתמודדים על מה שמכונה היום קולנוע חברתי, ונקודת ההשקה המרכזית שלהם שהיא התמקדות בציר עלילה המלווה מערכת יחסים בין תלמיד למורה אכן דומה, אבל בו בעת, לזכותם של שני הבימאים הצעירים הללו יש לומר שהם בראו עולם עם חוקיות רגשית שונה מאד האחד מן השני, והדרך שלהם לספר את הסיפור שונה מאד.

אסי,(רן דנקר) הוא מורה לקולנוע המרצה עונש של עבודות שירות במקום מאסר בפועל בהנחיית חבורת צעירים בסדנת יצירה של סרטי קולנוע קטנים אשר דרכם הם מתבקשים להביע את עצמם, את חייהם ואת הדילמות המרכיבים אותם. לשחרר הגיגים, או "הגה ברבים" כלשון הנערים בסרט.

אם יש בעיה בתיאור החוזר ונשנה של מה שאוהבים לכנות כאן "הפריפריה" והעובדה שהיא מצטלמת ככר נוח מדי לקולנועים בישראל, אולי אפילו מתחנף מדי לצופה, עקב הויזואליה הפילמאית המרתקת שלה, היא לא נמצאת בסרטו של אלירן אליה, אם כבר, רצוי וכדאי לבוא אל יוצרי סרטי הבורקס של שנות השבעים בתלונות בהקשר הזה. עבור אליה, הפריפריה הכללית שאין לה שם, ולצופה לא נאמר באף שלב שהוא בדיוק היכן היא ממוקמת, היא בעיקר פריפריה רגשית.

הדור החדש של הבימאים בארץ מגלה את הצבעים העזים הנכונים והנקיים של הפרירפיה ושל החומרים הדרמטיים האדירים הגלומים בעשייה קולנועית בתוכה. כמקום שהרגש דר בה ומנחה את גיבוריה ולא תרבות של הצלחה, אלא מציאות פשוטה של קיום. זה התחיל לתפיסתי עם ביקור התזמורת של ערן קולירין, שהלך דווקא אל הכיוון הפנטסמטי של אותה ציוריות וממשיך כיום לתיאור מציאות עלובה, חסרת סיכוי ונואשת, שבה דרים גיבורי הדרמות החדשות הללו.

תחושה של מעגליות, יאוש, מחסור אמיתי באיזה שהוא קצה חוט של הבטחה לחיים אחרים שאינו נמצא בפריפריה הישראלית ובעיקר  השיכחה של החברה הישראלית וההתנכרות שלה לעובדה שרגשות, תקוות, וחלומות מתבקשים להתקיים ופועמים בעוצמה בעצם בכל מקום שהוא, ללא קשר לגיאוגרפיה, הם הרכיבים העוצמתיים של מוטלים בספק. ועוצמת אותן חלומות לא ממומשים היא זו שסוחפת את הצופה במורכבות שלה, שובה אותו מיידית ונוגעת בו בכל נים ונים באופן שקשה להישאר אדיש אליה.

מוטלים בספק נשען על אותו המתח שמייצר הקול האילם לכאורה של צעירי הפריפרייה המשתוקק לבוא לידי ביטוי בחברה הישראלית, בפרנסה, בחלומות על עתיד ועל אהבה שיש בה אחרות והתרסה, והאותנטיות שלו, שובת לב ומרגשת בכל פריים ופריים של הסרט.

גם המפגש של חבורת צעירים שחקנים ללא נסיון משחק קודם עם עולם הכוכבות הישראלית הנורמטיבי לכאורה בדמותו של דנקר מייצר ניצוצות של אותו חלום, והדיון על ההחלצות מתוך אותה השיכחה מתקיים ברמה הרפלקסיבית בסרטו של אליה ומוסיף לו רובד סאבלימינאלי מרתק.

הנואשות של גיבורי הסרט להיחלץ, להישמע, לאהוב ולהיות קיימים בכל מה שהוא מעבר לרחבת המקלט המוזנח בה הם מעבירים את סדנת הקולנוע שלהם זהה בעוצמתה למסע הרגיש של והאבוד של של גיבור הסרט אסי, בגילומו של דנקר עצמו שנמצא בדיוק בגיל הנכון בכדי להפסיק ולהיות דני הוליווד או החבר של נינט לשעבר או כל שלל הסופרלטיבים שהובילו אותו לתודעה הישראלית רק בכדי להוכיח שיש לו הרבה מאד להציע מעבר לכך. גילו ונסיון החיים שצבר במסעו במדיה הישראלית הבוגדנית במיוחד, מביא בשלות מרגשת מאד לצד העוצמה הרגשית האדירה והטוטאלית הטמונה בהופעת הביכורים של אדר חזאזי גרש המשחק למולו בתפקיד הראשי של עדן. משהו בשילוב של המלנכוליה שמביא אית דנקר אל התפקיד וזעם הנעורים הטוטאלי והנקי של אדר חזאי גרש מדליק את המסך ואת הצופה במה שנאמר בין השניים על המסך ובין מה שיושב ברקע מערכת היחסים המנטורית הנואשת הזו.

אלירן אליה מביים את הסרט ביד בוטחת ומיומנת ובמיטב המסורת של הניאוראליזים האיטלקי, בדומה מאד למתן יאיר של פיגומים, אבל לרגש ולדרמה יש אלף ואחד דרכים לצאת החוצה ולהביע את עצמכם ומכאן בעצם כבר מתחילות ומתסיימות כל ההשוואות בין שנים הסרטים המצויינים הללו.

וכן, סצינת הסיום של מוטלים בספק, היא ללא ספק אחת מן המרשימות ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות, ובהקשר של הסרט הזה, היא פועלת על הצופה כמו הקסם השמור רק לקולנוע רגיש, טוב ומשובח: נמצאים בה כל רכיבי הסרט, מה שנאמר בו, מה שלא נאמר לכאורה, ובעיקר הכאב האמיתי וחסר הפשרות של חוסר היכולת לשנות את הבחירות של חיינו ולהשיב את הגלגל לאחור.