כאב ותהילה-2019-Dolor y gloria

אם פרידה היא כוח דרמטי מניע בכל טלנובלה כמעט, הרי שכאב ותהילה מחפש למקסם את אחד המהלכים של הז'אנר הטלוויזיוני הפופולארי הזה, תוך כדי שהוא נשען עליו מחד אבל משייף את הקצוות שלו עד שהם מכאיבים בכנות ובשלמות של פשטותם הרגשית. ובמילים אחרות, בחוסר המורכבות לכאורה של המלודרמה יש משהו חשוף המאפשר לגעת ברגש עצמו ללא פילטרים, בזאת טמון כוחו המתעתע של הז'אנר ועוצמתו הפואטית של הסרט הזה.

downloadכאב ותהילה סרטו ה 26 של אלמודבר(לא כולל סרטים קצרים), מוצג ומשווק כסרט של חשבון נפש אישי של היוצר המוערך. אבל בבחינה של מכלול האוטר של יצירתו, אפשר להיות גם פחות דרמטיים בהקשר הזה, מדובר יותר בסיכום ביניים של תהליכי חייו, אהבותיו תשוקותיו(וכן, גם מחלותיו הזוכות לאנימציה מרהיבה בתחילת הסרט), כמו רוצה לומר, אני עייף, מאוכזב, מפוקח, אבל עדין ערני כפי שהייתי לתהליכים החיים ולמה שמניע אנשים לחיות את חייהם לא רק מתוך מלחמת השרדות: רגשות, חזקים, עזים לעיתים, אולי מעומעמים מעוצמתן מתוקף השנים שעוברות.  נדמה כי מעל לכל אותם רגשות ותשוקות אנושיות מבעבעות בגיבוריו כמו תמיד וגורמות להם להמשיך לנוע(ולחיות), גם אם מעט כואבים יותר.

 

פרידות, על הצד המכיל, המפוייס שבהן, מטבעה של הקשת האנושית, הן המרכיב העיקרי של הסרט הזה. פרידות שיש בהן חרטות, הכאה על חטאי עבר, אהבות שמומשו, הבטחות שגדולן וסך הארעיות שלהן, נגלה לאדם בהמשך חייו והן כולן מרתקות וצבעוניות כל כך, ובעיקר עצובות ומפוייסות. אין דמות בסרט הזה שאיננה נפרדת מגיבור, מאהוב, בן משפחה, מקריירה או תקווה, וזהו ליבו של הסרט המאתגר הזה שעצב הקסם של ההשלמה שבפרידה שורה עליו לכל אורכו.

סיפורו של במאי מהולל מזדקן(תרצו אלמודובר, תרצו לא) במסע מתעתע בזכרונותיו בתוך הזמן אל ילדותו ואל נופי הגיבורים שעצבו אותה, הוא עמוד השדרה הנרטיבי של הסרט הזה. 

הגיבור הראשי, הבמאי, בגילומו של אנטוניו בנדרס, נפרד מבריאותו הטובה ומן המוזה היצירתית שלו לטובת עיסוק רנדומאלי ואובססיבי בסמים קשים, הרי שהדמויות הסובבות אותו נפרדות מהשפעתו האדירה שלו על חייהן: זה יהיה המאהב לשעבר שהכזיב, העוזרת האישית הנאמנה שחייה הפרטיים קורסים והיא מחפשת משמעות בחייה בסידורים קטנים עבורו. אבל לא רק הוא, כוכבי העבר נפרדים מנעוריהם, מכוח תהילתם אבל לא מהתשוקה לשמר אותו.(ססיליה רות מהכול אודות אימא בתפקיד קטן ומכמיר לב של שחקנית המוכנה "לעשות הכול", כדי להמשיך ולהיות קיימת). וגיבור סרטיו הקודמים(בנדרס אולי?) נפרד מכוח תהילתו הגדולה ומראהו הטוב והוא מחפש באובסיסביות את המנוע לקאמבק מכמיר לב.

את כאב הפרידה המסודרת, כמו גם הבלתי צפוייה של דמותו של הבמאי, כפי שהוא כפי שהוא מכיר אותם, הוא מנהל ביסודיות מרשימה. החל מהתבוננות בסרטו הראשון שפרסם אותו, במערכת היחסים הטעונה עם כוכב הסרט ההוא, וכלה במה שהוא אולי הפרידה המרגשת והקשה ביותר בחייו, זו שבה הוא נפרד מאימו, שמסבירה לו בפשטות מקפיאה כיצד בדיוק היא רוצה להיפרד ומדוע לא היה בן טוב.

גם ממושא אהבתו הראשונה, פועל בניין קשה יום ויפה תואר הוא נפרד דרך מסע אל תוך זכרונות ילדותו ואל הרשמים שהותיר הגבר יפה התואר בו. 

כאב ותהילה דורש מקהלו לא רק סבלנות,(אורכו והקצב האיטי שלו) אלא גם הכרות מוקדמת עם הבמאי ועם סרטיו וחייו הפרטיים. אלמודובר יוצר כאן במובנים רבים את הסרט האישי ביותר שלו, ועד כמה שהביטוי הזה אולי שחוק, עיון בביוגרפיה של הבמאי המרתק והחדשני הזה והכרות עם מכלול עבודתו מספק לצופה עוגנים של הזדהות ועונג רפלקסיבי הנובע מתוך הצפייה המושכלת בקולנוע שלו ובתולדותיו של אלמודובר. מעט פחות לצופה האקראי. יש כאן תביעה סמויה כמעט בלתי מתפשרת של הבמאי להכיר אותו ואת הנושאים שהעסיקו אותו במהלך חייו והדרמות שפקדו אותו על מנת להינות מן הסרט באופן שלם ומלא. אבל בסופו של דבר, לכולם יהיה צבר זכרונות אדיר של חרטות ומממשות שמאפשר להזדהות עם הנרטיב של הסרט.

הדיאלוגים בסרט ארוכים, נוקבים, פילוסופיים ונדמה שאלמודובר אינו מאיץ בגיבוריו הפעם, יש לו סבלנות אדירה למה שהם רוצים לומר, והאיך הקולנועי, על האיטיות שלו, נועד גם לשרת את היכולת שלהם לדבר, ושלנו להקשיב, מבלי להסיט את תשומת הלב לפעלולים קולנועיים.

האסתטיקה המדוייקת של הסרט הזה מרגשת. לא רק ההאחזות בצבע האדום המזוהה איתו, והבלחות של כוכבות עבר טרגיות(מרלין מונרו ונטלי ווד) אל קו העלילה, זו אסטתיקה מרגשת הנעה בין דירתו המעוצבת של הבמאי לרחובות המהגרים סוחרי הסמים האלימים ומשם אל כפר ילדותו שהשתמר בזכרונותיו במדוייק. קשה לזכור בקולנוע סצינה המבטאת תשוקה אסורה(לכאורה) של ילד לגבר, המטופלת בעדינות רבה כל כך מבלי לפגוע בעוצמה החד פעמית שלה. ואם משהו בדיון הזה נשמע לכם לא תקין, תצטרכו פשוט לראות את הסרט ולהיקסם מעוצמות הרגש הטמונות בה. בתוך כל מה שלא נאמר לכאורה בטקסט, תגיע הוויזואליה שתשלים את תמונת רחישות הלב של הגיבורים מבלי צורך בטקסט. 

כן, כל מרכיבי היצירה של אלמודובר נמצאים בסרט הזה, הצבעים העזים, הגברים הנאים חסרי הממשות והנשים החזקות המנהלות את היקום הקולנועי שלו, אבל באופן שהשימוש בהם משרת הפעם עלילה עצובה שנדמה לכאורה שאין לה תקווה, עד לסופו של הסרט שבו מבהיר אלמודובר באמצעות תעלול קולנועי קטן, כמו רוצה לאמר: אני כאן, ואני יצרתי את הסרט העצוב הזה, והיו לי את הכוחות לעשות זאת למרות כל האמור לעייל בו, אני חי ובועט, בדרכי לפרק הבא של העשייה האומנותית של חיי.

אם האהבה עצמה, אינה מספיקה להציל את גיבוריה מעצמם, כפי שטוען גיבור הסרט לכל אורכו בפסקנות, הרי שבטעמה המר והמנחם של הפרידה, על הסיכומים, חשבון הנפש, הכאב והצריבה שהיא מביאה לחיינו, יש דווקא השלמה מתוקה ואנחת רווחה המאפשרת לנו להמשיך במסע חיינו.

רוקטמן-Rocketman -2019

זו לא רק ההצלחה הגלובלית של רפסודיה בוהמית שאתגרה את , דקסטר פלצ'ר, בימאי הסרט רוקטמן, אלא גם העובדה שנשוא הסרט, אלטון ג'ון, עדין חי ובועט לגמרי, גם אם הפך למעט פחות רלוונטי מן Elton-John-Rocketman-film-poster-1000הבחינה המוסיקאלית כיוצר עכשווי, הרי שאין שני לו במעמדו מבחינת קלאסיקות פופ בלתי נשכחות. איך בעצם מסכמים איזה מליון שנות קריירה, כשהכוכב שלה, אחת הדיוות היותר מובחנות של תרבות הפופ מאז ומעולם, עדין חיה ובועטת? נשמע מורכב אבל מסתבר שזה אפשרי, ומסתבר במפתיע עוד יותר אפילו שזה לא פחות ממרהיב!

 

יש שתי אפשרויות להתייחס לסרט הזה, האחת, אם תבחרו בגישה הצינית, הרי שקיבלתם "עוד פעם" מחזמר עם אוסף להיטים בולטים המספר את הסיפור שאתם רוצים ומעוניינים לשמוע וככזו, רוקטמן מספק את הסחורה אבל לא יתן לכם תובנות חדשות במיוחד, אין ברירה אתם חייבים באמת להתמסר לצפייה בו ולהשיל איזו סוג של אינטלקטואליות מובנית שמקשה עלינו להתלהב באמת וליהנות באופן קצת יותר ילדי מסרטים. אני מעדיף את הגישה היותר אסקפיסטית, זו שלתפיסתי נקט בה במאי הסרט, והיא יותר משהו בסגנון של בוא נתפרע ונעשה את זה בדיוק כפי שאתם מדמיינים שזה צריך להיות: בומבסטי, צבעוני, נרקסיסטי ונדבר רק על השנים הטובות- מהבחינה הזו רוקטמן הוא הברקה של ממש שכן כמו גיבורו, אלטון ג'ון, אפשר להמריא איתו לשמיים אם רק מתמסרים לחוויה הענקית של כמה משירי הפופ העל זמניים הגדולים ביותר שלתרבות הפופ יש להציע ולאישיות הבאמת גדולה מהחיים של אלטון ג'ון.

אם אתם מפהקים אל מול הבחירה בז'אנר המיוזקאל שנפח את נשמתו כבר לא מעט פעמים כבחירה צפויה מדי לספר את סיפורו של אלטון ג'ון, אתם טועים, כי הסרט הזה הוא בגודל המציאות המדוייקת של עולם הפופ והפרסונה המובחנת כל כך של ג'ון, פרסונה גדולה מהחיים שלא מבקשת לרדת לדקויות יותר מדי, בדיוק כמו הז'אנר של המיוזיקל עצמו, ואם רק תתגברו על כמה מכשולים של נפיחות עצמית בנושא הזה, תבינו שמדובר בסופו של דבר בהברקה, והדרך בה היא ממומשת היא לא פחות ממופתית.

רוקטמן מציע סוג של גישת, באתם להינות והסרט הזה הוא בדיוק המקום להיות בשעתיים הקרובות. אתם חייבים לאהוב את אלטון ג'ון, את המוגזמות שלו, את הגאונות הפופית שלו, ואת העובדה שסיפור טוב, לא חייב להיות מסופר באופן כרונולוגי מייגע בהכרח, אלא משהו בסגנון בואו ונפתח את העמודים הטובים ביותר בספר ונציץ לתוכם.

ועכשיו אחרי ששרדתם את האכזבה הפנימית לכאורה של או ואבוי זה עוד מיוזקאל, ותשרדו מעבר לגישה הזו במשך עשר הדקות הראשונות של הסרט, הוא יזדחל באופן מיידי אל תוך לבכם וירתק אתכם במה שהוא עשייה קולנועית מופתית שמציע הצצה לימי המיוזיקל הגדולים של תור הזהב של הוליווד, שכן מהבחינה הזו הוא עשוי כסוג של שלמות מופתית מעודכנת בלא מעט ממה שיש לעולם הבידור היום להציע: הופעה טוטאלית ומהפנטת של שחקן אנונימי כמעט בתפקיד אלטון ג'ון, טארון אגרטון הוא סוג של הברקה שגם אם לא ממש ברור מהיכן היא הגיעה(ג'סטין מי?), הוא עושה רושם של מי שנכנס לנעליים הגדולות האלו בלי שום חשש ובטוטאליות וביטחון תהומי שפשוט עובדים!. גם הבחירה האומנותית האמיצה לתת לו לשיר את השירים של הענק החי, מעניקה לסרט סוג של אמינות מפתיעה.

כל דבר בסרט הזה הוא שיר אהבה לקריירה של אלטון ג'ון ובעיקר הבחירה להתמקד בשני העשורים הנכונים שלה החל משנות השבעים. התחושה ששם בדיוק, ולא בשום מקור אחר טמון היה רגע של גאונות של מלחין פופ שאין בלתו, היא נכונה, ולהתעמת איתה ולזרוק מהקו העלילתי של הסרט את כל יתר הקריירה, היא זו שעושה את הסרט הזה לבלתי נשכח ולא מתפשר בלא מעט אופנים.

להיות אלטון ג'ון זה בעצם להיות דמות מוגזמת, גדולה מהחיים ולא מתחשבנת במיוחד. לפחות בשנות השבעים, היה לזה גם טעם אמיתי של הצלחה ושל משהו חדש ומאד פרש, משהו שהעולם לא ראה עוד קודם לכן. והשירים, כן השירים, היו ונשארו חד פעמיים!

אם התחלתי את הצפייה סקפטי לגבי הקו התיאורי של הסיפור שאולי לא ניתן באמת לספר, הרי שיצאתי מחוייך מאוזן לאוזן בסופו, מצאתי את עצמי מתפעל לא רק מן הנאמברים המוסיקאלים המושלמים, הבחירות האומנותיות של הסרט הזה, החל בשחקן הראשי, כלה בשחקני המשנה (דלאס ברייס האוורד המצויינת בתפקיד אימו של אלטון ג'ון) ג'ימי בל בתפקיד ברנטי טאופין שותפו המיתולוגי של ג'ון לכתיבה וריצ'ארד מדן בתפקיד המאהב והמנהל הקשוח, אלא גם ממה שהוא תצוגת תכלית של כשרונות על קולנועיים, כל נאמבר מוסיקאלי עשוי בהקפדה, מושר בכשרון, מעובד נהדר, עריכה מבריקה, שחזור אומנותי מרהיב של הצבעים הסגנון והמהות של שנות השבעים ומה לא? כן, מפתיע אבל מדובר בסרט במשקל קל שהוא מאסטרפיס קולנועי שנראה לכאורה חסר מאמץ אבל הוא מושקע עד בלי די, אין תחושה של חיפוף ולא גם הקלה ביותר, וגם אם זה נשמע כמו סתירה, זה בדיוק מה שרוקט-מן מביא לשולחן, חוויה מפתיעה ומענגת שלא ממש היה צפוי שתהיה כזו, אבל היא הופכת לנהדרת ומרגשת תוך כדי שהצפייה בסרט מתקדמת עד לסופו המענג שהוא מחווה מדהימה של ממש לאחד מאין ספור הקאמבקים שביצע ג'ון, אבל זהו עד כאן, בלי ספויילרים.