חולייטה-Julieta -2016

"אני לא חושב שזה סרט עם מאפיינים מאד רגילים לאלמדובר", אמר לי שותפי לצפייה בתום ההקרנה של חולייטה, סרטו האחרון של פדרו אלמודובר וגרם לי לחשב אחורנית את מכלול האוטר של היוצר 2f211-13129505_950061095115130_641790969_nהאהוב עלי ואת מרכיביהם, רק על מנת להירגע בסיום המסע הזה, שכולל כבר עשרים סרטים על פני שלושה עשורים, אבל החיפוש הניב מסקנה ברורה: הם כולם שם. פשוט נוסף לו מרכיב אחד נוסף,אליו אגיע בהמשך, שאכן נעדר במובנים רבים עד כה ממכלול יצירתו עד כה, ובכך יופיו וייחודו.

הים, הגעגוע והדיכאון מעולם לא היו מרהיבים יותר, כתבתי לחבר אחר בסיום ההקרנה. נדמה לי שהדיכאון, הוא המרכיב החסר בתערובת האלמדוברית שהורגלנו לקבל בסרטים של אלמודובר. והוא, קשה אולי לעיכול, אבל בהחלט מרהיב ושובה. "העדרותך, ממלאה את עולמי, ומרסקת אותו" כותבת הגיבורה ומתארת מצב נתון של געגוע לאנשים ולדמויות בחיינו המשתלט עלינו לעיתים ומנהל אותם עד לעצירה מוחלטת של החלומות הראשוניים שלנו.

במרכז הסרט סיפורה של חולייטה, אהבתה, שברון לבה וגעגועייה הבלתי פוסקים לבתה שמחליטה לנתק עמה את הקשר מבלי להסביר מדוע. ובמיטב המסורת האלמודוברית, היא דמות הנעה בעולם ונותנת ליד המקרה הריימונד קארברית להניע את מסלול חייה הלא מחושב והלא תכליתי. כל שהיא מבקשת מחייה שלה, הוא לאהוב ולהיות נאהבת בחזרה, אך היא ננטשת על ידי כל דמות שהיא פוגשת ומקווה ממנה שתוכל להכיל אותה: אהובה, סביבת חייה המקצועית(בית הספר בו היא מלמדת מיתולוגיה יוונית), חבריה , בתה יחידתה, ולסיום גם נעוריה  ומראה הטוב, גם הוא נוטש אותה ומקשיח את בדידותה ואת תווי פניה.

זהו עיבוד חופשי לשלושה מסיפוריה הקצרים של הסופרת אליס מונרו, עם דגש על המילה "חופשי" שכן העלילה המלודרמטית היא תמיד כר הפעולה של הגיבור הסמוי האמיתי של אלמודובר: הלב והמסעות הרחוקים שהוא מוכן לצאת אליהם ומהם חזרה. מי שמכיר את מכלול היצירה של הגאון הקולנועי הספרדי הזה יודע שהעלילה בסרטיו היא תמיד מופרכת, ואין לה חשיבות של ממש. נשען על ז'אנר המלודרמה ההוליוודית הוא מנסה, תמיד, וכך גם הפעם ב"חולייטה" לצקת לב ורגש אמיתי בתוך מבנה עלילתי מוגזם.

גיבוריו של אלמודובר ידועים בכך שהם נסחפים כמעט תמיד אל תוך שדה המחייה שבו הם פועלים מתוך תאונה כלשהיא, ורצון אימננטי פנימי לשנות לחלוטין את מהות קיומם, ולצאת למסע שבו יוכלו למצוא מזור למכאובי הלב. כך גם הפעם. חולייטה, היא אחת מן הדמויות הקולנועיות הבודדות ביותר שכתב אלמודובר, אך בדומה לדמויות רבות אחרות בסרטיו, גם היא מוכנה לצאת למסע הזוי, לא הגיוני כמעט, על מנת למצוא רפואה לתלישות שלה בעולם. גם היא כמו מנואלה, גיבורת "הכול אודות אימא" מוכנה לשים בצד את כל רצונותיה על מנת לרצות את האחר, ולחיות את חייה שלה דרכו.

במובנים רבים מתכתב "חולייטה" עם "הכול אודות אימא", אולי המפורסם והמוערך שבין סרטיו. גם בסטרוקטורה המלודרמטית העלילתית של הסרט, וגם ברמת אמצעי המבע הקולנועי הצורני המקיפים את הגיבורה. הגיבור השותק של "חולייטה", הוא הים, בדומה לעיר ברצלונה, ב"הכול אודות אימא", יש לו תפקיד של ממש בחיי כל הגיבורים המאכלסים את "חולייטה", נוכחתו של הים בחיי כל גיבורי הסרט, החל משואן הדייג, מאהבה של חולייטה, הקובע את משכנו, עיסוקו ואף קושר את גורלו הטרגי בו, וכלה בחולייטה עצמה, שבדומה לדמויות אחרות בחייה, נמשכת אליו ולחיים לצידו, או מתרחקת ממנו בניסיון לשנות את גורלה שלה, וכלה בסוכנת הבית הנאמנה, שנוף הים הוא הנוף היחיד המקובל עליה בתוך הבית, לא נוף של חיים או אהבה משגשגת. "בפעם הראשונה זה מרגש, אבל אחר כך מתרגלים לזה בסוף" היא אומרת לחולייטה הנפעמת הצופה בים מחלונות הבית בפעם הראשונה.

הסרט הזה מציין "חזרה" של אלמודובר ליצירה כבדה, משמעותית שכל כך אהובה על מי שאוהב לאהוב אותו. אבל לחזרה הזו נוסף רובד של עיסוק נוסף, קשה לעיכול אולי, אבל הוא דומיננטי בהחלט בסרט שעוסק לא רק בחיפוש אחר מנוחה ללב שאינו יכול לשקוט, כמו מרבית גיבוריו המעורערים תמידית של אלמודובר. המרכיב החדש הוא העיסוק בדיכאון, במשמעויותיו, מקורותיו, והשלכותיו על חיינו ועל חיי הסובבים אותנו. הדקנדטיות הכרוכה בו ואיתו גם הדעיכה הרגשית שמביא איתו הדיכאון אל תוך חיינו.

הבמאי הספרדי שחגג לאחרונה 66, מתבגר, כמו גיבוריו ונדמה שהוא בוחר להוסיף הפעם אמירה אישית משלו, על אותו חיפוש אחר מזור הלב של גיבוריו, כמו מבקש לומר לצופה, בנוסף לתחומי העיסוק והחומרים הרגילים והנורמטיבים שאני עוסק בהם, אני מביא גם את פרספקטיבת הזמן ואת המכאוב של הבדידות הנפשית של גיבורי, העצבות התהומית והדיכאון על חיים שהוחמצו, או תובנה שצבר מתוכם. יתכן שזוהי בדידותו של האיש עצמו שברא אותם, כפי שהיא משתקפת באופן עדין כל כך על המסך ומכיוון שכך הסרט מקבל מימד כפול של עלילה ראשית של גיבוריו ועלילה אחורית המתקיימת ברקע באופן סוגסטיבי, זה  של יוצרו, והתובנות שצבר במהלך מסעו האומנותי לאורך השנים. היא אינה תובנה של שמחה,אך היא תובנה אמיתית, מציאותית ונוגעת מאד ללב.

מרהיב. לא להחמיץ.

המלבישה-2015-The Dressmaker

אופס. זה קרה שוב. אם נדמה לכם שהקולנוע האוסטראלי הוא הילד העולמי החורג של הקולנוע  דובר האנגלית, זה שהסרטים שהוא מפיק לרוב גרועים או נשכחים או שאיש לא טורח להפיץ אותם ברחבי The_Dressmaker_film_posterהעולם מרוב שהם זניחים, אתם לא טועים. אבל גם הקולנוע האוסטראלי כמו כל ילד חריג או מיוחד, יודע להפתיע. וכשהוא מפתיע הוא עושה את זה ובגדול. ה"בגדול" הזה יכול להיות לעיתים גם בלתי נשכח: "חתונתה של מיוריאל", "פרסילה מלכת המדבר","רק לרקוד", הם רשימה די מלאה של סרטים אוסטראלים איקונוגראפים שנחרטו לעד אצל מיליוני צופים ברחבי העולם מכיוון שהיו שונים, מיוחדים, ומעזים. כולם שברו קונוונציות מעושות ומעייפות עד זרא של הקולנוע האמריקאי המיין סטרימי מכיוון שיוצריהם ידעו לחשוב מחוץ לקופסא. אין לכם ברירה מעתה אלא להוסיף לרשימה המצומצת הזו את "המלבישה", הוא כל כך טוב, כל כך מיוחד, כל כך רגיש וכל כך "מחוץ לקופסא" שכבר במהלך הצפייה בו אתם מבינים שאם נמצאים ברגע מיוחד. כזה שנצרב בזכרון הרגש הפרטי שלכם כמו שקולנוע טוב יודע לעשות. נשאר ולא עוזב. מבקרים מסתכנים כשהם מתפעמים מיצירה קולנועית. כשהם רושמים שהיא חד פעמית ועד שאר סופרלטיבים שאמורים להביך אותם כמה שנים לאחר מכן בצפייה חוזרת. אבל לא הפעם, אני מוכן להעז בלי היסוס ולהגיד לכם שסרט כמו "המלבישה" הוא סרט שמגיע פעם בעשור. ולפעמים צריך לחכות אפילו יותר מכך ולצלוח שנים של קולנוע הוליוודי קונוונצינאלי משמים ושגרתי עד שמגיע משב רוח קל רענן ומופתי כל כך בעומק הרגשי שהוא מציע. "המלבישה" הוא סרט שכזה.

לאמצע שום מקום, מתישהו בשנות החמישים באוסטרליה חוזרת אישה בוגרת אל כפר ילדותה הסימבולי ממנו נמלטה לאחר טרגדיה שכשהיא מלווה לא רק ברצון לנקום בתושביו אלא חמושה גם בכישורים של תופרת עילית שקיבלה את הכשרתה ואת סגנונה מתוך מסע חייה הססגוני. היא חמושה בסטייל משובח, חוצפה והעזה וכובשת בתוך זמן קצר את ליבן של נשות האזור תוך כשהיא מלבישה אותן אל תוך תשוקותיהן וחלומותיהן. הגם שזה הוא לא הסרט הראשון שבו לבגדים ולתלבושות יש מקום של ממש בעלילה או ביכולת שלהם לשרת את המבע הקולנועי של הסרט, נדמה לי שמעטים הם הסרטים שמצליחים לתפוס ברגישות גדולה כל כך את הקשר הכל כך הדוק, הכל כל כך בלתי ניתן להתרה בין הדימוי העצמי הפנימי של נשים, לבין ההקפדה או אי ההקפדה על מראה חיצוני.

היכולת שלנו להרגיש חזקים רגשית נשענת באופן רב על המראה החיצוני שלנו, נרצה להודות בכך או לא. מראה הבבואה שלנו משקף תשוקות, אכזבות, שנאות, מצבי רוח טובים או רעים וכולם גלומים לעיתים ביכולת שלנו להכנס אל תוך מכנס, שמלה או ג'קט ישן שאומר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים.

דמותה של המלבישה,טילי דאנג', בגילומה המופתי של זוכת האוסקר קייט וינסלט, היא דמותה שקשה יהיה להתיר אותה מעונג זכרון הצפיה בסרט. כך גם את מערכת יחסי האהבה שנאה שלה עם נשות הכפר שנשכח בשממה, ועם אימה שאינה מזהה אותה, (ג'ודי דיוויס). היא לומדת לסלוח, לאהוב, לשכוח ולהתיר את רגשות העבר הקשים והכל באמצעות מספריים וחוט תפירה, וכן, זה נראה טוב בדיוק כפי שזה נשמע. לווינסלט יופי יחודי המשרת את דמותה בסרט, והעובדה שהיא חצתה את גיל הארבעים רק נותנת לה זכות ראשונים לגלם את התפקיד הזה שספק אם שחקנית צעירה ממנה יכולה היתה לגלם בכלל. גם הדיאלוג בסאב טקסט של הסרט עם ג'ודי דיוויס, כוכבת עבר שיופיה דעך זה מזמן מוסיף כאן עונג נוסף ומתוחכם לצפייה.

אם הנראות היא חזות הכול, לאן אנחנו הולכים כשאנחנו מאבדים אותה ומה בעצם קורה לנו כשאנחנו נתפסים לא מוכנים או לא אוהבים את איך שאנחנו נראים.

את הסרט הזה ביימה אישה בת 56, Jocelyn Moorhouse , זה שם שכדאי לזכור בגלל התעוזה,והיד המרגשת שלה כבימאית. וכן, כדאי גם לדעת שאת הסרט הזה, אף גבר לא יכול היה לביים. צריך היה להיות אישה שמתלבטת אל מול המראה מה ללבוש היום בכדי לדעת מה היא מרגישה ואיך חשוב לה שהעולם יראה אותה היום.