על אודות elimoreno

מנהל שיווק באינטרנט וסלולאר, נחלא"י בדימוס ללא תשוקה של ממש לחזור ולגור בקיבוץ, אדבוקט ונונדיק לא קטן בנושאי זכויות יוצרים, וכן, כמובן משתדל להמשיך ולהיות גם סופר ופיזמונאי השירים שלי: אם תבוא-נינט מה שלא הספקתי לומר-רן דנקר ועילי בוטנר תראי עכשיו-שרון חזיז סוף העונה-ריטה ולמרות הכול-מאיה בוסקילה הספרים שלי: מלחמת הוופלות 1997 חצי ירח וכמה כוכבים לידו 2003 אישה מונית 2006

לואיז על החוף-Louise en hiver -2016

לואיז, אישה מצוירת, נשכחת על חוף עיירת קיט צרפתית טיפוסית בסוף עונת הנופש המסורתית. היא מפספסת את הרכבת האחרונה ונאלצת להישאר בעריית הקיט עד לבואו של הקיץ הבא. זו, בשתי שורות לכאורה, עלילת אחד מן הסרטים היפים, הפילוסופים המדויקים ועוצרי הנשימה שנמצאים כרגע בסביבה שיופיו בכך שכל דבר בו כמעט הוא לא צפוי, לא מובן מאליו והוא כובש ומהפנט בחן ובעדינות הבלתי אפשריים שלו.

downloadהפעמים הראשונות בהן הבנתי כי סרטי אנימציה לא חייבים להיות סרט ילדים הייתה כשצפיתי בעיבודים החד פעמיים והמבריקים לחוות החיות של ג'ורג' ארוול,(1954,ג'ון הלאס וג'וי בצ'לור) ולגבעת ווטרשיפ(1978, מרטין רוזן). הסרטים הללו, למרות מרחק השנים הרב בהם הופקו שודרו לא מעט בטלוויזיה הישראלית

במהלך שנות השבעים, לצד סרטי אנימציה רוסיים משובחים, אבל הם היו בלתי נשכחים בפער שיצרו אצלי כשגרמו לי להבין, שאומנות הסרטים המצוירים, לא נועדה בהכרח רק עבור ילדים. המתנתי להם בשידורים חוזרים(הכללית אף פעם אכזבה בהקשר הזה והם היו מוקרנים שוב ושוב) ואני זוכר את עצמי מביט בהם בשקיקה ומנסה לחלץ מתוכם של עולמם של המבוגרים השבוי בתוכם: את הצביעות האנושית, חוסר הנאמנות לאמת והולכת השולל ואת כל אותם מושגים של עולמם של הגדולים, שיכולתי כבר לחוש בהם, אבל עדין לא היה לי שם מדויק וברור עבורם.

זירת רוב סרטי האנימציה שהם לא סרטי וולט דיסני נדמית היום יותר כזו שמתרחשת באיזה סוג של עולם שוליים קולנועיים. למדינות אירופאיות רבות, צרפת ביניהן, מסורת ארוכת שנים של יצירות אנימציה מפוארות. אבל נדמה כי מכונת השיווק האמריקאית האגרסיבית כל כך, היורה בכל שנתיים לערך סרט חדש מאולפני וולט דיסני שהופך בסוף ההקרנה לקלמר או תיק בית הספר, נכסה לעצמה את הז'אנר הזה באופן כל כך מוחלט, שאנחנו לא מתפנים אפילו לחשוב על אפשרות קיום תודעתית אחרת עבורו.

לואיז על החוף, הזכיר לי טעם ילדות שבה אתה צריך לפענח את הסרט, משתאה למול איזה פלא שהוא כולו צופן רגשי אחד גדול. שמו הצרפתי של הסרט בתרגום מדויק, לא חופשי, הוא לואיז בחורף, אך הוא אינו מופץ כך. חשוב לי להתעכב על כך כי זהו חורף חייה האחרון(?) של לואיז, מי שהייתה ילדה עזובה ומוזנחת רגשית הלומדת מיומנויות קיום בסיסיות על ידי סבתא שנוקשותה היא אהבתה. לואיז היא אהובה נשכחת ואם וסבתא וכעת בחורף חייה, הפכה כמו קשישים רבים אחרים, לאדם שקוף על החוף שהנופשים לא מבחינים בו, והיא מסכמת לעצמה את חייה בבדידות מרשימה ואמיצה כל כך.

download (1)

 

 

 

 

 

האיורים החד ממדים של הסרט, עיירת החוף, דמויותיה, בנייניה, אל מול הקונטרס של דמותה הגמלונית, בעלת האף הענק של לואיז המתהלכת לה בעיירת החוף הנשכחת בצירוף פס קול בדידותה הבלתי מעורערת משנשכחה, הם חוויה רגשית אינטלקטואלית עוצמתית כל כך, שכן לואיז, במידה רבה כמו כל צופי הסרט הזה, מסכמת לעצמה את חייה: את אהבותיה, כישלונותיה, ההחמצות היש והאין. אם בדידות היא נושא העל של הסרט הזה, הרי שהוא לא פחות מיצירה ספרותית משובחת ומבריקה ממש. שבעים ומשהו הדקות שלו קולחות במעין רצף רגשי המציף את הצופה בעצב, באמפתיה ובהשתאות אל מול ההתמודדות של לואיז עם הפיכתה לשקופה ולנשכחת. כל שנותר לה הוא לשרוד, להרהר במסע חייה ובעיקר, לחיות את היום שלה בצורה הטובה והמספקת ביותר מבחינתה.

download (2)

 

 

 

 

 

זהו שיר הלל לזקנה, לחוכמת החיים והניסיון ולעובדה שאנחנו נוטים פעמים הרבה שלא לראות את חוכמת החיים של מי שהתבגר בתוך מסע חייו ובמו ידינו אנחנו הופכים אותו לשקוף. זהו סרט עצוב, יפיפה עד עוצר נשימה וכל קלישאה אחרת שתרצו להדביק לעוצמה הרגשית שלו מותרת לכם והיא עדין תהיה סופרלטיב נחות ולא מדייק ליצירת המופת הצנועה והבלתי נשכחת הזו.

 

דנקירק-Dunkirk -2017

סרטי מלחמה, על אף היותם ז'אנר אהוד ויציב סובלים מבעיה מובנית: יש קושי בתיאור הזוועות. וכשהן כן מתוארות, כראוי לז'אנר, יש בהם כמעט תמיד משהו גרפי מדי על גבול הבלתי נסבל. התחושה Dunkirk_Film_posterשהוליווד' המצטיינת בהפקת סרטי הז'אנר, שכן הוא בעל עלויות ההפקה הגבוהות מאד, מרגישה כמעט תמיד "מחוייבת" לתת לצופה חוויה ויזואלית עמוסה בחלקי גופות מרוטשים וייצוג שיתפס כ"אמיתי" למוראות המלחמה. התוצאה היא שיש לא מעט אנשים שמדירים את רגליהם מסרטי מלחמה, לעומת רבים אחרים שאוהדים את הוויזואליה המדממת הזו.

דנקירק, יצירת המופת המרשימה והחד פעמית של כריסטופר נולן, היא בבחינת פריצת דרך של ממש בתיאור הוויזואלי והנרטיבי של סף היאוש והאימה הטמונה במלחמה. יצירתו של נולן יוצאת מתוך נקודת ההנחה הנכונה לתיאור זוועות המלחמה: אין טעם כמעט לנסות ולשחק ב"כאילו", להציג עוד סרט שהוא מכונת הרג וקטל ויזואלית ונרטיבית שכל תפקידה הוא להמם את הצופה. נולן עושה כמה בחירות מעניינות בדנקירק. ראשית, חלוקת המיקום ההתסריטאית של הסרט  לשמים, ים וארץ אשר בכל אחד מהן מסלול דרמטי נפרד לכאורה, וכל היקומים הללו על מוראותיהן, הן מכלול שדה קרב אחד של יקום שזוועת היאוש שלו והרצון האנושי הבסיסי בהשירדות, הם התמה המרכזית של הסרט.

על רקע מה שנחשב לאחד ממבצעי החילוץ ההיסטוריים הגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חילוץ של מאות אלפי חיילים בריטים שהוקפו בכוחות הנאצים במפתיע ואוגפו ללא שום יכולת לכאורה להינצל, פורש נולן יריעה דרמטית מן המרשימות והמדוייקות שראה מסך הקולנוע בשנים האחרונות בהקשר של סרטי מלחמה.

הזוועה הקולנועית של ייצוג המלחמה, נדמית לי תמיד כצל חיוור של המציאות. ונולן, בוחר לעשות פשוט לעשות קולנוע. הוא שובר כמעט כל קונוונציה אפשרית של הירואיות, תקווה,ונחמה ועוסק בהישרדות האנושית בתוך שדה הקרב. בשלב בו אין יותר סיבות, מטרות נעלות או תחושת שליחות, אלא רק הרצון הקיומי הנואש לשרוד עוד יום ולהיחלץ מתוך סיטואציות בלתי אפשריות.

ההירואיות של חילוץ החיילים בדנקרק, מעולם לא הייתה מלנכולית ומפוארת יותר בו בעת, בעיקר מכיוון שהיא קולנוע מרהיב שכלוא בתוך שדה הקרב הדמיוני והפרטני המדוייק הזה של אותם המתחמים הנפרדים לכאורה שמיים, אדמה וים, שלושת מרכיבי היקום הבסיסיים ביותר, הם כר הפעולה המרהיב של נולן לתיאור תמת העל של הסרט: תחושת האימה וההישרדות הנואשת של היחיד בתוך מלחמה. כשלצידו עריכה שהיא לא פחות מגאונית, ושימוש מבריק בפס קול כאוטי ממש, שהצירוף שלו לוויזואליה הוא במובנים רבים המשמעות של מילת הקסם הזה שנקראת קולנוע. שעה וארבים ושש דקות של דממה באולם ליוו את הסרט הדינמי והסוחף הזה, שכולו פסיפס קולנועי אדיר של אחד מן הבימאים המיומנים ביותר הפעילים כיום בשטח. במובנים רבים, דנקרק הוא דוגמא לצירוף מהזן הטוב של כישרון אדיר, יד במאי בוטחת ותקציב ענק המאפשר חופש פעולה אומנותי רב המתועל בצורה מדוייקת. פעמים רבות בהוליווד הפקות בעלות תקציב ענק הן בדיוק המקום ללכת בו לאיבוד, אך לא בדנקרק.

התחושה שהסרט מתנהל בתוך מרחב אדיר אין סופי, שהוא בו בעת בית סוהר של זוועה אנושית שאין מפלט של ממש ממנה לא מרפה לאורכה של כל יצירת המופת המדוייקת הזו שפס הקול שלו רודף את היצירה וקובע את הקצב שלה. המלחמה כך נראה, מעולם לא היתה מפוארת, עגומה ומתסכלת יותר על מסך הקולנוע מזה זמן רב.

נולן נמנע בחוכמה ממטאפורות של גבורה הירואית מהזן המעושה, גיבוריו, כמו גם הצופה המרותק עוסקים כולם בהישרדות, מרגע לרגע, בעולם קולנועי שהתקווה להציל את עצמך הופכת לערך בפני עצמו, המתואר בצורה מדוייקת וכובשת במיוחד.

לא להחמיץ מהטעם הפשוט, דנקירק הוא סרט מהזן שמגיע פעם בהרבה מאד זמן, והוא מעורר מחשבה, נדיר ויפיפיה עד כאב.