על אודות elimoreno

מנהל שיווק באינטרנט וסלולאר, נחלא"י בדימוס ללא תשוקה של ממש לחזור ולגור בקיבוץ, אדבוקט ונונדיק לא קטן בנושאי זכויות יוצרים, וכן, כמובן משתדל להמשיך ולהיות גם סופר ופיזמונאי השירים שלי: אם תבוא-נינט מה שלא הספקתי לומר-רן דנקר ועילי בוטנר תראי עכשיו-שרון חזיז סוף העונה-ריטה ולמרות הכול-מאיה בוסקילה הספרים שלי: מלחמת הוופלות 1997 חצי ירח וכמה כוכבים לידו 2003 אישה מונית 2006

שייקה-החיים הנסתרים של שייקה אופיר-2019

"צריך היה להיות כאן ילד או מבוגר בשנות השבעים בישראל בשביל להבין את עוצמת הכוכבות של שייקה אופיר. היה באמת נדמה לרגעים שכל רגע הוא המתנה לגיחה של הפלא הזה במערכון או בסרט, או סתם להמתין לשידור נוסף של השוטר אזולאי ולראות ולדמוע שוב ושוב. שייקה אופיר, היה שייך לכולם. בדיוק כמו גולדה, בגין או רחוב דיזנגוף. רק שהוא היה מצחיק אותך ומרגש אותך.

94587

אבל שייקה אופיר לא היה רק השוטר אזולאי, תפקידו המפורסם והקאנוני ביותר, אלא אדם שלם, יצרי בעל תעוזה אדירה, נפש לא פשוטה וכשרון בלתי נשכח שנצרב בלב הישראליות. את המילים היפות האלו אני בטוח שמישהו כבר אמר לפני, אבל עד לסרטו המרגש של ארי דוידוביץ', החיים הנסתרים של שייקה אופיר, שבא ופורט אותם לתמונות מסע חייו המורכב, המילים הללו לא התרגמו למציאות ברורה חדה ומרגשת כל כך. החיים הנסתרים עושה כבוד ומספק חלון ודלת הצצה לקריירה שלמה ולחיים מרתקים שהם לא רק השוטר אזולאי, אלא לתמצית של ישראליות אחרת שנעלמה ונשתכחה כמעט, המערכונים, תוכניות הבידור ומעל לכל האלגנטיות של הקשר בין כוכבי הבידור לקהלם. מהות של ישראל נאיבית שמתבגרת אט אט שאופיר היה הנציג הבולט, המוכשר והאהוב ביותר שלה.

אחת הזכיות האדירות בחיי היא ללמד קולנוע תלמידי תיכון, ואין שנה שאני לא מחכה בה לכיתה י"ב על מנת להציג בפניהם את שייקה אופיר. כן, אני צריך להציג להם אותו, הם לרוב לא יודעים מי הוא היה. אני מרגיש ששמורה לי הזכות להציג אותו לרבים מהם בפעם הראשונה.קוצר יריעת הזמן למולם, במסגרת יחידת הלימוד של הקולנוע הישראלי, מחייב אותי להתמקד ולסכם, אני בוחר בכל שנה מחדש בשוטר אזולאי לא רק מכיוון שהוא שיא פועלו האומנותי במובנים רבים אלא מכיוון שיש לי תחושת דחיפות פנימית שהם יאהבו אותו בדיוק כמוני. שיזכרו ויחקרו אותו בעצמם אחר כך לכשיגדלו.  אין תלמיד שלא נשבה בקסמו לאחר ההקרנה של השוטר אזולאי, ואין תלמיד שלא צמא לעוד קצת מידע על שייקה אופיר בתום הקרנת הסרט. ואני, תמיד שמח בזה מחדש ומרגיש שעשיתי את שלי, כעת הם מכירים אותו ומעתה ואילך אני בטוח שהוא יצרב בליבם, אין הרי אפשרות אחרת.

החיים הנסתרים של שייקה אופיר עשוי בעדינות שאין בה וויאריזים מהסוג הרע, כל מי שחי לצידו כך נדמה שילם את המחיר מתוך ידיעה שלא הייתה לו ברירה אחרת. חייו הפרטיים כמו הציבוריים של האיש הסוער הזה שהיה סמל וגאוות תעשיית הבידור בישראל, טומנים בחובם גם את הנאיביות של שנות השישים והשבעים של ישראל שאיננה יותר. הסרטים היו של כולם, מערכוני הרדיו בשבת בבוקר ותוכניות הבידור היו גם הם של כולם. וכשהופעת בערוץ אחד שמדינה שלמה צופה בו, העשייה שלך הפכה לקאנונית.

מעטות הדמויות שזכו למעמד של שייקה אופיר בשנים היפות של הקריירה שלו, או שראית אותו בסרט, או שהאזנת לו ברדיו או שהיית בועד עובדים שהזמין הופעה שלו, אבל בכל מקרה, הייתה תמיד תחושה של נגישות אדירה שהזמינה את כולם להפוך אותו לחבר שלהם גם אם לא הכירו אותו באמת. 

נדמה כי הדמויות שסבבו את עולמו, בדגש על נשותיו ובנותיו, מקבלות בסרטו של ארי דוידוביץ הזדמנות ראשונה לדבר על חייהן בצד האיש המוכשר והסוער הזה והצופה מקבל בתמורה את התובנה כמה היו חשובות בעולמו, ובעיקר עד כמה היה אנושי באהבותיו, בתשוקותיו ובטעויות שעשה. אם הציבוריות הישראלית מכירה בעיקר את החלק הפומבי של נישואיו ללידיה אופיר הרי שכאן נחשפת לראשונה בצורה גלויה יותר, המשפחה שהשאיר מאחור בניו יורק. קשה שלא לתהות מה היה המחיר האדיר ששילם אדם בעל רגישיות כמו של שייקה אופיר על השארת ילדיו מנישואיו הראשוניים בפנימיית הדסים. מחיר התהילה הוא לעיתים מחיר קשה מאד על הסביבה הקרובה ביותר של מי שחפץ בה, ואופיר, ואוהביו שילמו מחיר יקר כך עולה מן הסרט.

הסרט המצויין הזה, כמה אירוני, מועמד לפרס אופיר. "האוסקר הישראלי" ששמו שונה לפני כמה שנים על שמו של שייקה אופיר על מנת שלא ישכח על ידי תעשיית שהפנתה לו עורף בעשור האחרון לחייו. הסרט מתעמת גם עם הדעיכה של אופיר, ועשור ההופעות הפחות "מכובדות", אובדן הרלוונטיות, שדרכה מוצג השינוי של ישראל שמאבדת את תמימותה בשנות השמונים והופכת במובנים רבים מאד למעיין מדינה אחרת לגמרי, רחוקה מאד מזו של הצ'יזבטרון ושל השוטר אזולאי ואפרים קישון. גם אני זוכר את עצמי ילד המנסה ללמוד ערבית דרך סאלם ותעלם בחינוכית וקצת תוהה מה עושה שם השוטר האהוב עלי.

אי אפשר שלא להתרשם עד כמה הוא חסר לכל מי שעבד איתו, לכל מי שחיי לצידו או נעדר מחייו מתוך בחירה או אילוצים, בעיקר ילדיו. אם מחפשים את הכאב מאחוריו של כל קומיקאי, הרי שלתפיסתי הוא טמון בוויתורים שנאלץ לעשות על העובדה שהיה ממוקד, מוכשר ושאפתן. והסרט לא עושה הנחות לאיש שהיה פרצופה המצחיק והמרגש של המדינה ומעלה כמה שאלות לא פשוטות בהקשר הזה.

דרך הצגתו של פסיפס של חיים פרטיים מורכבים בפשטותם לכאורה, נפרשת דמותו של האיש שכולם לא רק אהבו לאהוב, אלא גם יאהבו לאהוב גם היום ברגע שהוא מוצג להם.תלמידי שלי והתלמידים שיבוא אחריהם כל שיש לעשות הוא פשוט לחשוף אותו מחדש לדורות חדשים של צעירים, כל הקסם כבר שם. אייקון הוא דמות שהשפעתה חורגת מעבר לתחום המצומצם של הזמן בו התקיימה, וככזה שייקה אופיר עונה על כל ההגדרות של המונח החמקמק הזה.

 

"בטי, את לא רואה שאת מסתירה לי את הדרגה", "יופי נחמה" ועוד אין ספור הרבה מטבעות לשון שטבעו דמויותיו של אופיר קמים לפתע לתחייה לשעתיים של הנאה מרגשת שבסופם, אם אתה ילד של שנות השבעים, זולגת לך אותה דמעה שזולגת באופן קבוע במסדר הפרידה מהשוטר אזולאי גם הפעם, אולי כי אתה נפרד גם מילדותך שלך כשאתה נזכר באיש הענק הזה, בסרט הכל כך רגיש וראוי הזה. 

"כולנו בעצם זוכים של פרס אופיר" אומר השחקן דרור קרן בסיומו של הסרט, ואני חושב שהוא מבטא את התחושה המענגת והצורבת הזו בסיום הצפייה בחיים הנסתרים של שייקה אופיר.

כאב ותהילה-2019-Dolor y gloria

אם פרידה היא כוח דרמטי מניע בכל טלנובלה כמעט, הרי שכאב ותהילה מחפש למקסם את אחד המהלכים של הז'אנר הטלוויזיוני הפופולארי הזה, תוך כדי שהוא נשען עליו מחד אבל משייף את הקצוות שלו עד שהם מכאיבים בכנות ובשלמות של פשטותם הרגשית. ובמילים אחרות, בחוסר המורכבות לכאורה של המלודרמה יש משהו חשוף המאפשר לגעת ברגש עצמו ללא פילטרים, בזאת טמון כוחו המתעתע של הז'אנר ועוצמתו הפואטית של הסרט הזה.

downloadכאב ותהילה סרטו ה 26 של אלמודבר(לא כולל סרטים קצרים), מוצג ומשווק כסרט של חשבון נפש אישי של היוצר המוערך. אבל בבחינה של מכלול האוטר של יצירתו, אפשר להיות גם פחות דרמטיים בהקשר הזה, מדובר יותר בסיכום ביניים של תהליכי חייו, אהבותיו תשוקותיו(וכן, גם מחלותיו הזוכות לאנימציה מרהיבה בתחילת הסרט), כמו רוצה לומר, אני עייף, מאוכזב, מפוקח, אבל עדין ערני כפי שהייתי לתהליכים החיים ולמה שמניע אנשים לחיות את חייהם לא רק מתוך מלחמת השרדות: רגשות, חזקים, עזים לעיתים, אולי מעומעמים מעוצמתן מתוקף השנים שעוברות.  נדמה כי מעל לכל אותם רגשות ותשוקות אנושיות מבעבעות בגיבוריו כמו תמיד וגורמות להם להמשיך לנוע(ולחיות), גם אם מעט כואבים יותר.

 

פרידות, על הצד המכיל, המפוייס שבהן, מטבעה של הקשת האנושית, הן המרכיב העיקרי של הסרט הזה. פרידות שיש בהן חרטות, הכאה על חטאי עבר, אהבות שמומשו, הבטחות שגדולן וסך הארעיות שלהן, נגלה לאדם בהמשך חייו והן כולן מרתקות וצבעוניות כל כך, ובעיקר עצובות ומפוייסות. אין דמות בסרט הזה שאיננה נפרדת מגיבור, מאהוב, בן משפחה, מקריירה או תקווה, וזהו ליבו של הסרט המאתגר הזה שעצב הקסם של ההשלמה שבפרידה שורה עליו לכל אורכו.

סיפורו של במאי מהולל מזדקן(תרצו אלמודובר, תרצו לא) במסע מתעתע בזכרונותיו בתוך הזמן אל ילדותו ואל נופי הגיבורים שעצבו אותה, הוא עמוד השדרה הנרטיבי של הסרט הזה. 

הגיבור הראשי, הבמאי, בגילומו של אנטוניו בנדרס, נפרד מבריאותו הטובה ומן המוזה היצירתית שלו לטובת עיסוק רנדומאלי ואובססיבי בסמים קשים, הרי שהדמויות הסובבות אותו נפרדות מהשפעתו האדירה שלו על חייהן: זה יהיה המאהב לשעבר שהכזיב, העוזרת האישית הנאמנה שחייה הפרטיים קורסים והיא מחפשת משמעות בחייה בסידורים קטנים עבורו. אבל לא רק הוא, כוכבי העבר נפרדים מנעוריהם, מכוח תהילתם אבל לא מהתשוקה לשמר אותו.(ססיליה רות מהכול אודות אימא בתפקיד קטן ומכמיר לב של שחקנית המוכנה "לעשות הכול", כדי להמשיך ולהיות קיימת). וגיבור סרטיו הקודמים(בנדרס אולי?) נפרד מכוח תהילתו הגדולה ומראהו הטוב והוא מחפש באובסיסביות את המנוע לקאמבק מכמיר לב.

את כאב הפרידה המסודרת, כמו גם הבלתי צפוייה של דמותו של הבמאי, כפי שהוא כפי שהוא מכיר אותם, הוא מנהל ביסודיות מרשימה. החל מהתבוננות בסרטו הראשון שפרסם אותו, במערכת היחסים הטעונה עם כוכב הסרט ההוא, וכלה במה שהוא אולי הפרידה המרגשת והקשה ביותר בחייו, זו שבה הוא נפרד מאימו, שמסבירה לו בפשטות מקפיאה כיצד בדיוק היא רוצה להיפרד ומדוע לא היה בן טוב.

גם ממושא אהבתו הראשונה, פועל בניין קשה יום ויפה תואר הוא נפרד דרך מסע אל תוך זכרונות ילדותו ואל הרשמים שהותיר הגבר יפה התואר בו. 

כאב ותהילה דורש מקהלו לא רק סבלנות,(אורכו והקצב האיטי שלו) אלא גם הכרות מוקדמת עם הבמאי ועם סרטיו וחייו הפרטיים. אלמודובר יוצר כאן במובנים רבים את הסרט האישי ביותר שלו, ועד כמה שהביטוי הזה אולי שחוק, עיון בביוגרפיה של הבמאי המרתק והחדשני הזה והכרות עם מכלול עבודתו מספק לצופה עוגנים של הזדהות ועונג רפלקסיבי הנובע מתוך הצפייה המושכלת בקולנוע שלו ובתולדותיו של אלמודובר. מעט פחות לצופה האקראי. יש כאן תביעה סמויה כמעט בלתי מתפשרת של הבמאי להכיר אותו ואת הנושאים שהעסיקו אותו במהלך חייו והדרמות שפקדו אותו על מנת להינות מן הסרט באופן שלם ומלא. אבל בסופו של דבר, לכולם יהיה צבר זכרונות אדיר של חרטות ומממשות שמאפשר להזדהות עם הנרטיב של הסרט.

הדיאלוגים בסרט ארוכים, נוקבים, פילוסופיים ונדמה שאלמודובר אינו מאיץ בגיבוריו הפעם, יש לו סבלנות אדירה למה שהם רוצים לומר, והאיך הקולנועי, על האיטיות שלו, נועד גם לשרת את היכולת שלהם לדבר, ושלנו להקשיב, מבלי להסיט את תשומת הלב לפעלולים קולנועיים.

האסתטיקה המדוייקת של הסרט הזה מרגשת. לא רק ההאחזות בצבע האדום המזוהה איתו, והבלחות של כוכבות עבר טרגיות(מרלין מונרו ונטלי ווד) אל קו העלילה, זו אסטתיקה מרגשת הנעה בין דירתו המעוצבת של הבמאי לרחובות המהגרים סוחרי הסמים האלימים ומשם אל כפר ילדותו שהשתמר בזכרונותיו במדוייק. קשה לזכור בקולנוע סצינה המבטאת תשוקה אסורה(לכאורה) של ילד לגבר, המטופלת בעדינות רבה כל כך מבלי לפגוע בעוצמה החד פעמית שלה. ואם משהו בדיון הזה נשמע לכם לא תקין, תצטרכו פשוט לראות את הסרט ולהיקסם מעוצמות הרגש הטמונות בה. בתוך כל מה שלא נאמר לכאורה בטקסט, תגיע הוויזואליה שתשלים את תמונת רחישות הלב של הגיבורים מבלי צורך בטקסט. 

כן, כל מרכיבי היצירה של אלמודובר נמצאים בסרט הזה, הצבעים העזים, הגברים הנאים חסרי הממשות והנשים החזקות המנהלות את היקום הקולנועי שלו, אבל באופן שהשימוש בהם משרת הפעם עלילה עצובה שנדמה לכאורה שאין לה תקווה, עד לסופו של הסרט שבו מבהיר אלמודובר באמצעות תעלול קולנועי קטן, כמו רוצה לאמר: אני כאן, ואני יצרתי את הסרט העצוב הזה, והיו לי את הכוחות לעשות זאת למרות כל האמור לעייל בו, אני חי ובועט, בדרכי לפרק הבא של העשייה האומנותית של חיי.

אם האהבה עצמה, אינה מספיקה להציל את גיבוריה מעצמם, כפי שטוען גיבור הסרט לכל אורכו בפסקנות, הרי שבטעמה המר והמנחם של הפרידה, על הסיכומים, חשבון הנפש, הכאב והצריבה שהיא מביאה לחיינו, יש דווקא השלמה מתוקה ואנחת רווחה המאפשרת לנו להמשיך במסע חיינו.