הדרום הגווע ומורשתו, הם הגיבור האמיתי של העיבוד המחודש של סופיה קופולה לסרטו של דון סיגל מ 1971, והגסיסה הזו מרתקת, איטית ובעיקר מרהיבה מהבחינה הקולנועית עד לרמה לירית ממש. בדיוק כמו תובנת מדינות הקונפדרציה, על תבוסתן הצפויה, או ליתר דיוק חוסר יכולתו המובנית לנצח את מדינות הצפון העשירות והחזקות יותר במלחמת האזרחים בארצות הברית.

עלילת הסרט ממוקמת ב 1864 כאשר התבוסה הבלתי נמנעית כבר נשמעת באופק, תרתי משמע, הדי התותחים משדה הקרב נשמעים היטב גם בפנימית הבנות הנטושה אותה מנהלת ביד רמה מורה מזדקנת(ניקול קידמן) שנעוריה, וגם ההזדמנויות שהציבו בפניה החיים, כבר מאחוריה. ביחד איתה, חבורת נערות בעלות חוסר מזל דומה, אין להן לאן ללכת או איך לעזוב את הפנימיה הנטושה. חייל צפוני פצוע ממוצע אירי מוצא את דרכו לשערי הפנימיה ומקבל מהן מחסה, הופעתו, מטלטלת את האיזון העדין בין דרות הבית.

ישנם קווי דמיון רבין בין סרט הבכורה של קופולה, חמש ילדות יפות, שעסק גם הוא, בקווים דומים למדי של איפוק, בהגנה מעוותת של זוג הורים בפרברים אמריקאים על המיניות המלבלבת של בנותיהן יפות התואר עד למצב של חנק, וטרגדיה של ממש. סרט הבכורה המשובח ההוא לא רק שסימן את קופולה הבת כיורשת פוטנציאלית לגאונות הקולנועית של אביה, אלא חשף לעולם את הצד המבוגר של קירסטין דאנסט, שכיכבה בו ונתן לה תו של שחקנית איכותית ובכך הצליחה לעשות מה ששחקנים ילדים רבים לא הצליחו, לקפוץ למדרגה הבאה של עולם השחקנים הבוגרים. הקשר ארוך השנים בין השניים נשמר, והוליד בסופו של דבר גם את מארי אנטואנט המופתי שזכה להצלחה חלקית בלבד.

קופולה תובעת סבלנות מצופיה בעולם שבו יכולת הריכוז והקשב יורדת והולכת, הסרטים שלה איטיים, מחושבים ומבקשים מן הצופה לחשב בעצמו מסקנות בעקבות תנועות מצלמה, אווירה או דיאלוגים. הדינמיות התזזיתית המאפיינת רבים מן הסרטים העכשווים זרה לה, ומדובר בבחירה אומנותית מעזה מהזן ששמור לבימאים כוכבים המגבשים לעצמם מכלול של סרטי אוטר שאינו מתפשר. הפיתוי, כפי שבחרו מפיצי הסרט בארץ לקרוא לו, הוא כוכב מרשים במיוחד בחגורה של הבימאית הזו שמבשילה והופכת להיות היוצרת הנשית המעניינת ביותר בעולם. זכייתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון,(האישה השניה בלבד בתולדות הפסטיבל הזוכה בפרס), מחזקת ומהדקת את הקביעה הזו.

מלחמת האזרחים בארצות הברית אשר קבעה במובנים רבים את אופייה של המדינה הפדרלית החדשה שצמחה ממנה הייתה מלחמה על אופי, דעות, סגנון חיים, ערכים ודת. זו היתה מלחמה אשר בראש ובראשונה נבעה מתוך אינטרסים כלכליים מובהקים והבדלי תפיסה כלכליים בין מדינות הדרום והצפון. הקלישאה המקובלת כאילו מדינות הצפון פתחו במלחמה לביטול העבדות בדרום, הופרכה כבר על ידי לא מעט היסטוריונים, אבל זו, באופן מפתיע כל כך, היא נוכח נעדר בלבד בעלילת הסרט. "העבדים עזבו כולם" אומרת אחת מן התלמידות לאורח הלא קרוי, החייל הפצוע(קולין פארל), מהגר אירי, שכל פשעו הוא שהתגייס לצבא הצפון תמורת תשלום ימים בודדים לאחר שירד מספינת ההגירה מאירלנד למדינה זרה לו, ולמלחמה לא לו.

בתוך עולם הולך ונעלם של הזדמנויות ותקווה לעתיד מפואר יותר, תלמידות הפנימיה ממתינות לגורלן בשקט מתוח מהול בשגרה סיזיפית, מעבדות את הגינה ומטפלות בבית ואחת בשניה באדיבות דרומית מעושה, שניכר בה בעיקר געגוע לימים יפים יותר. "אבי היה מארח כאן נשפים" אומרת דמותה של קידמן לחייל הפצוע, מתגעגעת לעבר המפואר של הבית, ועימו לעבר המפואר של הדרום כולו.

הגסיסה האיטית של "מורשת" החיים הדרומיים, מרהיבה כאן במיוחד. תמונות טבע דוממות, הופכות לאורך הסרט לגיבור נוסף, שהוא עד לעולם גווע שהולך ונעלם. למתח המיני בין הבנות שהם ספק אורחות ספק כלואות בפנימיה מצטרפת דמותו של החייל הצפוני הנאיבי המבקש רק להמשיך לחיות, ולשנות את חוסר מזלו מאירלנד הענייה ביבשת המובטחת שהיא גן עדן חרב של מלחמה ושל חוסר טולרניות בין גישות שני הצדדים לדמותה המתהווה של ארצות הברית.

זהו סרט המלוהק באופן מרשים במיוחד, נדמה כי קידמן המתבגרת היא הבחירה המושלמת לאישה יפה המתקשה להשלים עם יריבות צעירות ויפות ממנה, קירסטין דאנסט כבר איננה "ילדה יפה" יותר, אלא אישה בשלה שסימני הגיל אוחזים גם בה. אל פאניג על איכויות הנעורים השובבים והמוטרפים של בתפקיד הנערה המחוללת והמציתה את המהומה היא שחקנית מרשימה שגם אחריה כדאי לעקוב. מעל כולם, כך נדמה לי, זו הופעתו של קולין פארל שבגר, ומעניק עומק של ממש לדמויות הפרחחיות שהוא נקרא לגלם שוב ושוב, והעומק הזה קיים ומרגש.

הפיתוי הוא חוויה איטית, מחושבת של אוהבי קולנוע, משחק ומבע קולנועי משובח. הוא מהנה בכל רובד שלו ומצליח להביא את אותה חווית דקדנטיות של הדרום הגווע, שסרטים רבים עוסקים בה, אך לא תמיד מצליחים להעביר אותה. קופולה מצליחה במקום בו רבים נכשלים, בין אם מחסור הבנה של אותה תרבות גוועת, ויחודה ובין אם בזכות הקשר היחודי המבריק והכמעט אנרכיסטי שהיא עושה בין מיניות, סגירות רגשית וסגירות מחשבתית של גיבורי הסרט והעלילה העדינה המורכבת ורבת הרבדים שלו.

תחושה של אלגנטיות כובשת ובלתי מתפשרת עוטפת את סרטו החדש של פרנסואה אוזון. בבית קברות גרמני, אלמנה מגלה כי את קברו הטרי של בעלה פוקד בכל יום אורח צרפתי המתאבל עליו. האורח המסתורי נכנס במהרה אל תוך חייה, אל האבל העמוק שהיא חשה עם מה שנלקח ממנה והופך לחלק מן היום יום שלה ושל הורי ארוסה האבלים. לא רק ארוסתו המוחמצת, הוריו, הורים שכולים אחרים בעיירה שלווה, נערות שנותרו ללא גברים שיחזרו אחריהם שכן אלו מתו במלחמה, ומאהבים הנדחים על ידי האלמנה המיוסרת, נדמה כי כולם נאחזים בדמותו של הזר המסתורי, הטוען להכרות עם החייל המת ומנסים דרכו של האזרח הצרפתי המגיע לביקור בקברו ובסביבת חייו.

כולם מנסים דרכו לחיות את שעותיו האחרונות של חלל המלחמה ואת מהות החיים שיכול היה לייצר עבור כולם, לו היה נותר בחיים.

על רקע קו העלילה העדין הזה טווה הבמאי המיומן פרנסואה אוזון מלודרמה פילוסופית מדוייקת ומרהיבה ביופיה על משמעותה של האהבה בחיינו, ומוביל את הצופה למסע בשיאי רגש ועדינות.

צניעות החיים והרגשות של גיבורי הסרט מהווה מעין גיבור משנה בסרטו של אוזון, הנוגע בסרטו דווקא בתקופה היסטורית שלא מרבים לעסוק בה: השבר אותו חווה אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה אשר טילטלה את כל אירופה לכדי קלחת ועיסה שבה מתו עשרות מליונים ועימם מתה גם אירופה "הישנה" שבתי מלוכה רבי הוד והדר שלטו בה ובמיליוני נתינים והכתיבו את מציאות חיי היום יום שלהם.

על רקע סוף עידן התמימות הזה שבו פצעי העבר עוד יולידו את מלחמת העתיד(מלחמת העולם השנייה) מתנהלים גיבורי הסרט הזה באיפוק מדוד אל מול מה שנלקח מהם: האהבה, התקווה לעתיד ולהמשכיות וחיים רגילים, טובים ופשוטים ובעיקר האמונה בצדק, בטוב ובתחושת שליחות וסולידריות לאומית. מתי המלחמה, כל מלחמה, עונדים בקברם רק את שאיפות שולחיהם, לא את היכולת שנלקחה מהם לברוא באמת מציאות חלופית אחרת מזו שהכתיבו להם השליטים ששלחו אותם למותם.

האיפוק האירופאי מעולם לא נראה עדין ומקסים יותר כפי שהוא שאוזון מנהל אותו בפרנץ: זוהי לא רק תחושת געגוע לעולם שחרב, אלא גם לאלגנטיות ולפשטות החיים שהייתה טמונה בחיים באותו עולם.

הסרט כולו כמעט מצולם בשחור לבן, והבחירה באמצעי המבע הקולנועי הזה מרהיבה ולא מרתיעה. נדמה שחלקים גדולים מאותה אלמנטיות קולנועית טמונים בו ובתסריט המאופק והמתעתע במיוחד הטמון בו.

אנשים אינם מה שהם נראים לנו פעמים כה רבות, רגשות, הם עניין מתעתע והצורך של האחד באחר הוא לא תמיד הצורך המוצהר או השורה התחתונה בביקור הזר בתוך סביבת חיינו. נחמת הזר היא מוטיב שחוק לכאורה ועם זאת כל כך קסום בעלילות ספרים, סרטים ומחזות ובו בעת, קיסמו המטיב או המאיים של הזר החודר אל תוך שגרה הוא אחד מן הקלטיזטורים הטובים ביותר למנוע צמיחה דרמטי של כל קו עלילה, במיוחד שהוא מטופל באופן מדוייק ועדין כל כך. מה הזר מביא אל תוך חיינו? האם זו בשורה של שינוי, של הקלה, או שמא הוא מתעתע בנו או בעקרונות המוסריים שבונים את חיינו מבלי שיש לכך סיבה או צידוק למעט חיפוש מזור אגואיסטי? האם הופעתו של הזר מתוזמנת להגיע אל תוך ליבן של דרמות, האם הוא מחולל אותן, או שמא הוא רק אחראי להתפרצות הרי געש רגשיים שהיו כבויים אך קיימים-עד להופעתו?

האלגנטיות הכובשת של הסרט הזה מספקת באופן מפתיע תובנות מפתיעות ובלתי פוסקות ברצף שמהמם את הצופה ועומד כמעט בסתירה אל מול הקצב האיטי המדוד והמאופק שלו, סוג קסמו של פרנץ הוא בסבלנות בצפייה, בפיענוח המסרים והרמזים שהוא נושא בתוכו והמסר האישי שאתם יכולים לקחת מתוכו אל תוך חייכם.

עדין מרגש ומשכיל. לא להחמיץ.