על אודות elimoreno

מנהל שיווק באינטרנט וסלולאר, נחלא"י בדימוס ללא תשוקה של ממש לחזור ולגור בקיבוץ, אדבוקט ונונדיק לא קטן בנושאי זכויות יוצרים, וכן, כמובן משתדל להמשיך ולהיות גם סופר ופיזמונאי השירים שלי: אם תבוא-נינט מה שלא הספקתי לומר-רן דנקר ועילי בוטנר תראי עכשיו-שרון חזיז סוף העונה-ריטה ולמרות הכול-מאיה בוסקילה הספרים שלי: מלחמת הוופלות 1997 חצי ירח וכמה כוכבים לידו 2003 אישה מונית 2006

רומא-2018- Roma על ביישנות, עדינות ורגש עוצמתי

גם אם הדעות על הסרט המופתי הזה חלוקות לשניים(הפסקתי לראות אחרי עשר דקות, או "יצירת מופת"), דבר בכך לא מפחית מעוצמתה וחשיבותה של היצירה הזו. 

נדמה כי דווקא בעידן שבו אנחנו מורגלים ומתרגלים שלא להתאמץ בצפייה ובצריכה של תרבות הקולנוע, רומא של אלפונסו קוארון לא באמת תובע את המאמץ ממי שאינו יכול, הוא מבקש ממנו פשוט להתמסר ליופי שיכול קולנוע לייצר כאשר תמונה הופכת לרגש, ומיזנסצינה לגיבור, כאילו הגיע לכאן מעידן אחר של עדינות ושל יופי, סרט הרי לא באמת יכול לבקש מצופה להתמסר באם בתוך עולמו הרגשי נעדר מקומה של העדינות. סיפורה של אומנת טובת לב בעלת מסירות נפש נדירה, המשרתת משפחה מקסיקנית בורגנית על רקע אי שקט פוליטי במסיקו של שנות Roma1השבעים הוא סיפור חייו של קוארון, כפי שציין זאת בראיונות לקידום הסרט. הוא רואה בסרט את יצירתו  האישית ביותר עד כה. קוארון, איננו הראשון שמנצל את מעמדו בתעשייה לעשות את "הסרט שהוא רוצה", מקרים נוספים העולים בזכרוני בהקשר הזה הם של טים ברטון עם המספריים של אדוארד, או אלמודובר עם חינוך רע. שניהם סרטים הלוקחים את האישי ביותר, הרע, הטרגי והמעצב, ומנסים להפוך אותו לפומבי, ובעיקר להנגיש אותו לצופה באופן שהופך אותו לחלק מן החוויה שלהם, כמו מבקשים לומר לצופה כי הם פתחו צוהר או דלת לעולם אישי, פנימי מאד, והצלחתו של הסרט מתחילה בראשית בכך שנוצר בכלל, ולאחר מכן לאינטרפטציה שיתן לו הצופה שהוזמן אל תוך עולם פרטי כל כך. מאחורי כל הסרטים האלו שהזכרתי, עומד במאי שכוחו הפילמאי והערכת העולם האומנותי אליו מייצרת את תשומת הלב למילה "אישי" או "סיפור חיים", וכל היצירות הללו הן יצירות המגיעות, כמו כל סרט טוב מסיפור שעקרונותיו מבוססי המציאות משרתים את קרקע הדמיון של מי שמבקשים להפוך אותו לחזון פילמאי בדרך מרתקת.

קוארון מספר את סיפורו בשחור לבן, במה שהוא קריצה ישירה לבימאים הגדולים של הנאו ריאליזים האיטלקי, כמו גם חלק משיטות העבודה שלו, הבחירה בנון אקטורז(אנשים "רגילים" ללא נסיון משחק אבל עם התאמה אותה רואה הבמאי בחיצוניותם ובפנימיותם לתפקיד המיועד), שמירה על העלילה המתפתחת גם מפני שחקניו שלו על מנת להשיג מהם את התגובות הריאליסטיות ביותר על סט הצילומים ובנייה של עולם דרמטי הסובב את גיבוריו והופך לחלק מרכזי מן העלילה. 

בדומה לגנבי האופניים של ויטוריו דה סיקה,בו העיר רומא הופכת לגיבורה ולחלק אימננטני מן העלילה הרי שגם כאן עולמה של הגיבורה שזור בנופי העיר המקסיקנית שכוחת האל בה מצטלם הסרט ומתרגם את הנופים האורבניים לחלק מן העלילה. היום יום של מלאכת הבית של הגיבורה שתפקידה לנקות, לבשל ולשמור על ילדיה המשפחה,  כמו גם סצינות חוץ רבות המצולמות בקפידה הפורשת את מקסיקו של שנות השבעים בפני הצופה בשלל מזינסצנות מרהיבות של חיי היום יום בה. סערות פוליטיות, הופכות לחלק מדרמה אישית באופן שקשה להפריד בין הלאומי, לאיש. ואכן, סערת חיינו בעצם מתנהלת פעמים הרבה בתוך מציאות פוליטית כאוטית המניעה לעיתים באופן סמוי את הבחירות שלנו. כך גם במקרה של רומא, סערות החוץ הפוליטי וסערות הלב הם בעצם עולם שלם, בו השניים נפגשים ומזינים האחד את השני.

קוארון (או הצופה, תלוי איך מסתכלים על כך( "משלם" סוג של מחיר בעבור כוחה של המיזנסצינה, הוא ממעט מאד להשתמש בתצלומי תקריב(קלואז אפ) לאורכו של הסרט, מתוך מה שנראה כבחירה אסטרטגית לתת למיזנסצינה "לדבר" את כוחה הפילמאי. התוצאה מרהיבה ועוצרת נשימה, גם אם מאמצת. הטלוויזיה מרגילה אותנו לכוחו ולמעמדו של צילום התקריב לפתור לנו כמעט כל בעיה דרמטית: ממבט חודר משמעותי ועד הבעות פנים של עצב וכאב הדורשות התייחסות. קוארון דורש מאיתנו פעמים הרבה לפענח מתוך כל משתתפי הסצנה את שהוא רוצה לומר, גם השוליים שבהם, לא רק הגיבורים. מירידת מים ועד לידה, נדמה שתמיד נמצא אורח בלתי קרוי בסצנה שהוא חלק אינטגרלי ממנה. כמו גם מטוסים דמויי כוכבים בשמים בהירים.

אבל אולי הקסם שובה הלב הגדול ביותר בסרט טמון בעובדה שגיבוריו של קוארון מקבלים בצניעות מרגשת את גורלם ואת הנתיב שנגזר עליהם לחיות בשל בחירותיהם. בהקשר הזה גם כאן הוא מאתגר את הצופה, שכן דמויות הגיבורים שלו נדמות לנו לעיתים לא מעודכנות לכאורה, אין בהם את הנחישות של גיבורי פעולה אמריקאים, אבל בדרך משלהם, הקרובה יותר לגיבורי חיים אמיתיים הם נאחזים בסופו של דבר במטרותיהם, במה שמניע אותם וגורם להם להיות מאושרים ובזה סוד קסמם. כי בחיים, הבחירות הקטנות ביותר עשויות לפעמים הרות הגורל והמשמעותייות. ולאקראיות, יש משקל אדיר בתוך מסע חיינו.

יש לא מעט סצינות מכוננות בסרט הזה, כמעט בלתי נשכחות, מסצנת ירידת המים של הגיבורה באמצע חנות הממוקמת מעל הפגנה סוערת החודרת אליה, ובהמשך לסצנת הלידה העצובה, מופע גבריות ריק מתוכן, בגידה אקראית, ועד לסצנה שבה גרעין האמת של נפשה של הגיבורה האומנת והקשר האמיתי שלה למשפחה במה שהוא בילוי שגרתי על שפת חוף הים בסצנה המפעימה החותמת את הסרט ומביא לקליימקס דרמטי מהעדינים והעוצמתיים שנראו על המסך בשנים האחרונות.

קולנוע טוב יכול להיות פיוטי, יוצרים רבים מחפשים את מה שהוא פרוזאי בתוך מציאות קולנועית אך מעטים מהם באמת מצליחים למצוא אותו. לשוות עומק, מורכבות ורגש בועט ומזוכך בסופו של תהליך היצירה המספר סיפור.

קוארון אחראי כאן לאחד מן הסרטים הרגישים והמרגשים של השנים האחרונות, ולסרט הזוכה כמעט באופן אוטמטי למקום של כבוד בתולדות הקולנוע מהטעם הפשוט אולי, הוא מכבד בכל תמונה שלו, את אותו ציר אומנותי היסטורי אשר בתוכו הוא מתקיים, ותובע את מקומו ואת חשיבותו על הציר הזה בעדינות ובנחישות, בדיוק כמו הגיבורה שלו. 


 

יונתן אגסי הציל את חיי-(Jonathan Agassi Saved My Life (2018

250px-Jonathan_Agassi_Saved_My_Lifeהצפיה בסרטו החדש של תומר היימן, יונתן אגסי הציל את חיי, דיכדכה אותי. זה לא סוג של רגש שאני לא מכיר מצפיה בסרטים, אבל בכל פעם כשהוא מופיע מחדש אני מתקשה לדעת האם זה היה הסרט, אופיו, נושאו, או מקום מסויים אצלי המתקשה להתמודד עם התוכן שבו צפיתי.

"אתה לא חושב נכון" אמר לי חבר טוב כששיתפתי אותו בתחושה הקשה והמטלטלת שאחזה בי אחרי הצפייה. החבר הטוב המשיך ושיחרר כמה תובנות נוספות בעניין בסגנון: הוא(יונתן אגסי) עשה את שלו, ניצל את המשאבים שעמדו לרשותו(כלומר יופיו) עשה חיים והזדיין עם הגברים היפים בעולם וגם הרוויח על זה כסף. אז מה בדיוק הבעיה שלך? לך יש נטייה לקחת כל מקום לסיפור העצוב הזה של ג'ואי סטפנו. לא בטוח שאגסי מטולטל כל כך מהסרט כמוך הוא הוסיף. אבל בזאת אני בספק, כי נכחתי בהקרנה שבה היה אגסי, והוא יצא ממנה לפחות פעם אחת וחזר. אחר כך כששאלו, הסביר שהסצינה הספצפית בה הוא מתפרק בקריז של סמים קשה לו לצפייה.

ג'ואי סטפנו היה אחד מכוכבי הגייז פורנו הגדולים בעולם בשנות התשעים,  Wonder Bread & Ecstasy: The Life and Death of Joey Stefano. ספרו השנוי במחלוקת של צ'ארלס אישרווד העלה על הכתב את סיפורו של הילד משום מקום שרק חלם להיות מפורסם, אבל מצא את עצמו כבול אל תוך תעשיית הפורנו גייז, ולאחריה המסלול הכמעט קבוע, (שלא השתנה כלל והופך להיות גם המסלול של יונתן אגסי, הכולל שימוש בסמים קשים וניתוב המשך הקריירה לזנות). ג'ואי סטפנו, (שם הבמה של Nicholas Anthony Iacona) לקח מנת יתר של סמים ממנה הוא מת יום לפני מה שעתיד היה להיות צילומי סרט הקאמבק שלו לתעשייה ממנה ניסה בכל כוחו לפרוש בעצם, אך ללא הצלחה. כשג'ואי סטפנו ניסה למצוא עבודה "רגילה" בסופר מרקט בסאן פרנסיסקו, "מעריצים" היו מגיעים לבקש חתימות והוא תמיד היה נאלץ לעזוב כל מקום עבודה נורמטיבי בו ניסה לעבוד. (כאן הוא בתמונה על עטיפת ספרו של אישרווד). וסיפורו, כמו גם הספר הזה, חרוטים בי היטב. אני מקשר פורנו עם אובדן, אובדן של נעורים, של תמימות ושל מקום שבו נפגשים יצרים אפלים מצד הצופים ומצד המבצעים, כשהשחקנים הלוקחים בו חלק, תמיד נמצאים בסופו של דבר בקצה הארור שלי מי שישלמו את מחיר הבחירה בפורנו כקריירה.

418nAd0E3-L._SX305_BO1,204,203,200_

האם פורנו, ליווי או זנות הם קריירה ואלידית בכלל, האם זו קריירה מותרת? נדמה לי שזו שאלה שמרחפת במרכז התיעוד הסוחף של היימן את אגסי לאורך כמה שנים טובות. זו לא שאלה שהיימן שואל, האמת גם לא יונתן אגסי, התשובה מבחינתו ברורה לחלוטין: כן. זו גם לא שאלה שנדמה שעומדת בפני אימו אנה המלווה אותו במסירות ללא שום התניה או ביקורת לאורך אותה קריירה מתעתעת. אבל השאלה הזו  שם. היא נוכחת במלוא עוזה. האם היא כרטיס להצלחה או לאבדון?

ניסיון לפרשן את בחירת הקריירה של אגסי כשלילית נתפס היום בעולם של פוליקטלי קורקט כצדקני. הכול מותר, הכול הולך, אבל אם כן הכול מותר ואם כן הכול הולך, מדוע הקריירה בעסקי הפורנו כוללת זנות, מדוע היא מסבה סבל נפשי אדיר לחלק גדול מכוכביה?. ומדוע רבים מן הסופים של גיבוריה הם טרגיים משל היו כרוניקה של סיפור שתחילתו וסופו ידוע היו לכאורה מראש? והשאלה המטרידה עוד יותר, היא מדוע אם הקריירה הזו טובה לגיבוריה כלכלית או מבחינת מודעות ציבורית, מדוע כולם, באופן גורף- מתקשים להמציא את עצמם אחריה מחדש. מתקשים למצוא עיסוק אחר או שלווה כלשהיא בחיים הנתפסים כנורמטיבים יותר?

גם אגסי בדומה לסטפנו מגיע משום מקום (דירת שיכון חולונית במקרה הזה) אל עבר פסגות התהילה השקריות של עולם הפורנו, הכוללות בסופו של דבר תפקיד ו"רגע" שמשכו הוא לרוב כעשור,(גם במקרה של אגסי). "הרגע" הזה כולו, מבוסס על נעורי כוכביו, יופיים חיצוניותם והיכולת של האחר לנכס אותם לתועלתו. זה יכול להיות מפיק סרטים ערמומי או לקוח שירותי ליווי. במקרה הזה, אותו אחר הוא גם היימן בעצמו, ירצה או לא, מודע לכך או לא. סיפור חייו של אגסי ותהילת הפורנו שלו כולל את כל האלמנטים הוויאריסטים הנדרשים על מנת להפוך לסרט מצליח והיימן יודע לזהות גיבורים דוקומנטרים בלתי נשכחים עוד מתחילת הקריירה שלו, בהם הוא עצמו היה אחד מהם. יתכן שגם התמימות החלקית(המעושה אולי?) של אגסי הם נדבך חשוב בהצלחה של יונתן אגסי הציל את חיי, שכן גם שם הסרט, הפומפוזי משהו, נשען על אמירה נאיבית כל כך של גיבורו המתפייט על כך שהמציא דמות של אלטר אגו אשר סייעה לו להפוך למי שהוא ולחיות את הפנטזיות הפרועות ביותר שלו ושל אחרים שדרשו זאת ממנו. יש משהו מכמיר לב באמונה שאלטר אגו הוא לא אתה או מציאות חייך בסופו של דבר. למרות שזה נשמע מעולה ומאד תקין פוליטית להרחיק את עצמך ממי שאתה או מה שהיית ועשית. זה לא אני, זה האלטר אגו שלי.

היימן נצמד לאגסי במיומנות מרשימה. ברגעים קשים עד בלתי אפשריים של נפשו המסוכסת של גיבורו, שלא מצליחה להתיישב לחלוטין עם בחירת הקריירה שעשתה. יש בסרט את כל רגעי השבירה הצפויים, אבל זה לא הופך אותם לפחות מטלטלים או פחות מרגשים. הנה, כאן הוא בקריז, הנה הוא מתמוטט, הנה הוא בוכה והנה הוא שוב על הבמות במועדונים מופיע עוד מופעי סקס חיים או ממתין ללקוח כזה או אחר להעביר איתו את הלילה, מזדיין בשירותים או במועדון.

אני נוטה להסכים עם אמירה ששמעתי פעם ממרצה באוניברסיטה, פורנו הוא זנות משוכפלת באופן דיגיטלי. על האקט המיני עליו מקבל השחקן או השחקנית כסף, מתקיים שיכפול דיגטלי שתוקפו ניצחי. בבואת הרגע הזה, חיה לנצח, לתמיד. לא במחשכים, אלא במרחק הקלדה בגוגל. הסכומים הכלכליים בעולם הפורנו כיום אינם משקפים שבריר של הסכומים בשנות התשעים של הכוכבים הגדולים בתחום שמוצריהם נמכרו בכסף טוב. הפקות הפורנו המפוארות ועתירות התקציב יחסית של שנות התשעים, שניה לפני עידן האינטרנט, הם שריד נשכח. פורנו היום הוא רק כרטיס הביקור של תעשיית הזנות. בשנות התשעים, הוא הוביל אליה גם כן, אבל בצורה סמוייה יותר. צופי הפורנו מאתרים את הכוכבים הרצויים להם, גברים ונשים ומצליחים בקלות יחסית להפוך לרגע אחד שותפים מיניים של מושאי הפנטזיות שלהם תמורת תשלום, מרביתם נגישים להם מרצון או מכורח כלכלי. "זה לא שאני עומד ברחוב" מסביר אגסי לאחותו את עניין האסקורט(מכבסת המילים לזנות). אבל זהו, שהוא כן עומד ברחוב, הוא עומד במה שנקרא הרחוב הזה של הכפר הגלובלי, מקום בו כל לקוח, בכל מדינה יכול לאתר אותו ולהיות עימו.

נכון, זה חוזר לשאלה האם זנות היא קריירה ואלידית, וזו כבר בחירה ערכית של כל אחד, וגם אגסי זכאי לבחירה שלו. רק חשוב לא לעטוף שום דבר בעטיפות צלופן מרשרשות ובוהקות מדי. זנות היא זנות, והיא קשה לעובדיה ופורנו הוא זנות, היא לא תהילת עולם או כוכבות אמיתית. היא טוויסט על תופעת הכוכבות ההוליוודית ותו לא.

האם מדובר בסרט יעיל? בהחלט. כאשר סרט דוקומנטרי מצליח להוציא ממך תגובה רגשית חזקה, הרי שהוא "עשה את העבודה". כך גם במקרה של יונתן אגסי הציל את חיי.

האם אגסי יצליח לתעל את הצלחתו הצפוייה של הסרט ולמנף אותה לחיים אחרים שאין בהם פורנו, או לפחות יהיה בתוכם מאושר יותר? האם יונתן אגסי הציל את חייו, בנה או החריב אותם?  זו שאלה שנותרה פתוחה לחלוטין לצופה, או למציאות עצמה שאותה יעצב בהמשך חייו יונתן לנגר(שמו המקורי של יונתן אגסי). אותה מציאות שהיא חזקה בסופו של דבר גם יותר מגיבוריה הדוקומנטריים. אם זו תסתיים בקאמבק של אגסי לעולם הפורנו, מתוך הישענות על הדיון הפומבי שאין לי ספק שהסרט הזה יעורר ואשר יחזיר אותו לתודעה הציבורית בכל העולם, הרי שבעבורי לפחות, התשובה ברורה.