שייקה-החיים הנסתרים של שייקה אופיר-2019

"צריך היה להיות כאן ילד או מבוגר בשנות השבעים בישראל בשביל להבין את עוצמת הכוכבות של שייקה אופיר. היה באמת נדמה לרגעים שכל רגע הוא המתנה לגיחה של הפלא הזה במערכון או בסרט, או סתם להמתין לשידור נוסף של השוטר אזולאי ולראות ולדמוע שוב ושוב. שייקה אופיר, היה שייך לכולם. בדיוק כמו גולדה, בגין או רחוב דיזנגוף. רק שהוא היה מצחיק אותך ומרגש אותך.

94587

אבל שייקה אופיר לא היה רק השוטר אזולאי, תפקידו המפורסם והקאנוני ביותר, אלא אדם שלם, יצרי בעל תעוזה אדירה, נפש לא פשוטה וכשרון בלתי נשכח שנצרב בלב הישראליות. את המילים היפות האלו אני בטוח שמישהו כבר אמר לפני, אבל עד לסרטו המרגש של ארי דוידוביץ', החיים הנסתרים של שייקה אופיר, שבא ופורט אותם לתמונות מסע חייו המורכב, המילים הללו לא התרגמו למציאות ברורה חדה ומרגשת כל כך. החיים הנסתרים עושה כבוד ומספק חלון ודלת הצצה לקריירה שלמה ולחיים מרתקים שהם לא רק השוטר אזולאי, אלא לתמצית של ישראליות אחרת שנעלמה ונשתכחה כמעט, המערכונים, תוכניות הבידור ומעל לכל האלגנטיות של הקשר בין כוכבי הבידור לקהלם. מהות של ישראל נאיבית שמתבגרת אט אט שאופיר היה הנציג הבולט, המוכשר והאהוב ביותר שלה.

אחת הזכיות האדירות בחיי היא ללמד קולנוע תלמידי תיכון, ואין שנה שאני לא מחכה בה לכיתה י"ב על מנת להציג בפניהם את שייקה אופיר. כן, אני צריך להציג להם אותו, הם לרוב לא יודעים מי הוא היה. אני מרגיש ששמורה לי הזכות להציג אותו לרבים מהם בפעם הראשונה.קוצר יריעת הזמן למולם, במסגרת יחידת הלימוד של הקולנוע הישראלי, מחייב אותי להתמקד ולסכם, אני בוחר בכל שנה מחדש בשוטר אזולאי לא רק מכיוון שהוא שיא פועלו האומנותי במובנים רבים אלא מכיוון שיש לי תחושת דחיפות פנימית שהם יאהבו אותו בדיוק כמוני. שיזכרו ויחקרו אותו בעצמם אחר כך לכשיגדלו.  אין תלמיד שלא נשבה בקסמו לאחר ההקרנה של השוטר אזולאי, ואין תלמיד שלא צמא לעוד קצת מידע על שייקה אופיר בתום הקרנת הסרט. ואני, תמיד שמח בזה מחדש ומרגיש שעשיתי את שלי, כעת הם מכירים אותו ומעתה ואילך אני בטוח שהוא יצרב בליבם, אין הרי אפשרות אחרת.

החיים הנסתרים של שייקה אופיר עשוי בעדינות שאין בה וויאריזים מהסוג הרע, כל מי שחי לצידו כך נדמה שילם את המחיר מתוך ידיעה שלא הייתה לו ברירה אחרת. חייו הפרטיים כמו הציבוריים של האיש הסוער הזה שהיה סמל וגאוות תעשיית הבידור בישראל, טומנים בחובם גם את הנאיביות של שנות השישים והשבעים של ישראל שאיננה יותר. הסרטים היו של כולם, מערכוני הרדיו בשבת בבוקר ותוכניות הבידור היו גם הם של כולם. וכשהופעת בערוץ אחד שמדינה שלמה צופה בו, העשייה שלך הפכה לקאנונית.

מעטות הדמויות שזכו למעמד של שייקה אופיר בשנים היפות של הקריירה שלו, או שראית אותו בסרט, או שהאזנת לו ברדיו או שהיית בועד עובדים שהזמין הופעה שלו, אבל בכל מקרה, הייתה תמיד תחושה של נגישות אדירה שהזמינה את כולם להפוך אותו לחבר שלהם גם אם לא הכירו אותו באמת. 

נדמה כי הדמויות שסבבו את עולמו, בדגש על נשותיו ובנותיו, מקבלות בסרטו של ארי דוידוביץ הזדמנות ראשונה לדבר על חייהן בצד האיש המוכשר והסוער הזה והצופה מקבל בתמורה את התובנה כמה היו חשובות בעולמו, ובעיקר עד כמה היה אנושי באהבותיו, בתשוקותיו ובטעויות שעשה. אם הציבוריות הישראלית מכירה בעיקר את החלק הפומבי של נישואיו ללידיה אופיר הרי שכאן נחשפת לראשונה בצורה גלויה יותר, המשפחה שהשאיר מאחור בניו יורק. קשה שלא לתהות מה היה המחיר האדיר ששילם אדם בעל רגישיות כמו של שייקה אופיר על השארת ילדיו מנישואיו הראשוניים בפנימיית הדסים. מחיר התהילה הוא לעיתים מחיר קשה מאד על הסביבה הקרובה ביותר של מי שחפץ בה, ואופיר, ואוהביו שילמו מחיר יקר כך עולה מן הסרט.

הסרט המצויין הזה, כמה אירוני, מועמד לפרס אופיר. "האוסקר הישראלי" ששמו שונה לפני כמה שנים על שמו של שייקה אופיר על מנת שלא ישכח על ידי תעשיית שהפנתה לו עורף בעשור האחרון לחייו. הסרט מתעמת גם עם הדעיכה של אופיר, ועשור ההופעות הפחות "מכובדות", אובדן הרלוונטיות, שדרכה מוצג השינוי של ישראל שמאבדת את תמימותה בשנות השמונים והופכת במובנים רבים מאד למעיין מדינה אחרת לגמרי, רחוקה מאד מזו של הצ'יזבטרון ושל השוטר אזולאי ואפרים קישון. גם אני זוכר את עצמי ילד המנסה ללמוד ערבית דרך סאלם ותעלם בחינוכית וקצת תוהה מה עושה שם השוטר האהוב עלי.

אי אפשר שלא להתרשם עד כמה הוא חסר לכל מי שעבד איתו, לכל מי שחיי לצידו או נעדר מחייו מתוך בחירה או אילוצים, בעיקר ילדיו. אם מחפשים את הכאב מאחוריו של כל קומיקאי, הרי שלתפיסתי הוא טמון בוויתורים שנאלץ לעשות על העובדה שהיה ממוקד, מוכשר ושאפתן. והסרט לא עושה הנחות לאיש שהיה פרצופה המצחיק והמרגש של המדינה ומעלה כמה שאלות לא פשוטות בהקשר הזה.

דרך הצגתו של פסיפס של חיים פרטיים מורכבים בפשטותם לכאורה, נפרשת דמותו של האיש שכולם לא רק אהבו לאהוב, אלא גם יאהבו לאהוב גם היום ברגע שהוא מוצג להם.תלמידי שלי והתלמידים שיבוא אחריהם כל שיש לעשות הוא פשוט לחשוף אותו מחדש לדורות חדשים של צעירים, כל הקסם כבר שם. אייקון הוא דמות שהשפעתה חורגת מעבר לתחום המצומצם של הזמן בו התקיימה, וככזה שייקה אופיר עונה על כל ההגדרות של המונח החמקמק הזה.

 

"בטי, את לא רואה שאת מסתירה לי את הדרגה", "יופי נחמה" ועוד אין ספור הרבה מטבעות לשון שטבעו דמויותיו של אופיר קמים לפתע לתחייה לשעתיים של הנאה מרגשת שבסופם, אם אתה ילד של שנות השבעים, זולגת לך אותה דמעה שזולגת באופן קבוע במסדר הפרידה מהשוטר אזולאי גם הפעם, אולי כי אתה נפרד גם מילדותך שלך כשאתה נזכר באיש הענק הזה, בסרט הכל כך רגיש וראוי הזה. 

"כולנו בעצם זוכים של פרס אופיר" אומר השחקן דרור קרן בסיומו של הסרט, ואני חושב שהוא מבטא את התחושה המענגת והצורבת הזו בסיום הצפייה בחיים הנסתרים של שייקה אופיר.

רוקטמן-Rocketman -2019

זו לא רק ההצלחה הגלובלית של רפסודיה בוהמית שאתגרה את , דקסטר פלצ'ר, בימאי הסרט רוקטמן, אלא גם העובדה שנשוא הסרט, אלטון ג'ון, עדין חי ובועט לגמרי, גם אם הפך למעט פחות רלוונטי מן Elton-John-Rocketman-film-poster-1000הבחינה המוסיקאלית כיוצר עכשווי, הרי שאין שני לו במעמדו מבחינת קלאסיקות פופ בלתי נשכחות. איך בעצם מסכמים איזה מליון שנות קריירה, כשהכוכב שלה, אחת הדיוות היותר מובחנות של תרבות הפופ מאז ומעולם, עדין חיה ובועטת? נשמע מורכב אבל מסתבר שזה אפשרי, ומסתבר במפתיע עוד יותר אפילו שזה לא פחות ממרהיב!

 

יש שתי אפשרויות להתייחס לסרט הזה, האחת, אם תבחרו בגישה הצינית, הרי שקיבלתם "עוד פעם" מחזמר עם אוסף להיטים בולטים המספר את הסיפור שאתם רוצים ומעוניינים לשמוע וככזו, רוקטמן מספק את הסחורה אבל לא יתן לכם תובנות חדשות במיוחד, אין ברירה אתם חייבים באמת להתמסר לצפייה בו ולהשיל איזו סוג של אינטלקטואליות מובנית שמקשה עלינו להתלהב באמת וליהנות באופן קצת יותר ילדי מסרטים. אני מעדיף את הגישה היותר אסקפיסטית, זו שלתפיסתי נקט בה במאי הסרט, והיא יותר משהו בסגנון של בוא נתפרע ונעשה את זה בדיוק כפי שאתם מדמיינים שזה צריך להיות: בומבסטי, צבעוני, נרקסיסטי ונדבר רק על השנים הטובות- מהבחינה הזו רוקטמן הוא הברקה של ממש שכן כמו גיבורו, אלטון ג'ון, אפשר להמריא איתו לשמיים אם רק מתמסרים לחוויה הענקית של כמה משירי הפופ העל זמניים הגדולים ביותר שלתרבות הפופ יש להציע ולאישיות הבאמת גדולה מהחיים של אלטון ג'ון.

אם אתם מפהקים אל מול הבחירה בז'אנר המיוזקאל שנפח את נשמתו כבר לא מעט פעמים כבחירה צפויה מדי לספר את סיפורו של אלטון ג'ון, אתם טועים, כי הסרט הזה הוא בגודל המציאות המדוייקת של עולם הפופ והפרסונה המובחנת כל כך של ג'ון, פרסונה גדולה מהחיים שלא מבקשת לרדת לדקויות יותר מדי, בדיוק כמו הז'אנר של המיוזיקל עצמו, ואם רק תתגברו על כמה מכשולים של נפיחות עצמית בנושא הזה, תבינו שמדובר בסופו של דבר בהברקה, והדרך בה היא ממומשת היא לא פחות ממופתית.

רוקטמן מציע סוג של גישת, באתם להינות והסרט הזה הוא בדיוק המקום להיות בשעתיים הקרובות. אתם חייבים לאהוב את אלטון ג'ון, את המוגזמות שלו, את הגאונות הפופית שלו, ואת העובדה שסיפור טוב, לא חייב להיות מסופר באופן כרונולוגי מייגע בהכרח, אלא משהו בסגנון בואו ונפתח את העמודים הטובים ביותר בספר ונציץ לתוכם.

ועכשיו אחרי ששרדתם את האכזבה הפנימית לכאורה של או ואבוי זה עוד מיוזקאל, ותשרדו מעבר לגישה הזו במשך עשר הדקות הראשונות של הסרט, הוא יזדחל באופן מיידי אל תוך לבכם וירתק אתכם במה שהוא עשייה קולנועית מופתית שמציע הצצה לימי המיוזיקל הגדולים של תור הזהב של הוליווד, שכן מהבחינה הזו הוא עשוי כסוג של שלמות מופתית מעודכנת בלא מעט ממה שיש לעולם הבידור היום להציע: הופעה טוטאלית ומהפנטת של שחקן אנונימי כמעט בתפקיד אלטון ג'ון, טארון אגרטון הוא סוג של הברקה שגם אם לא ממש ברור מהיכן היא הגיעה(ג'סטין מי?), הוא עושה רושם של מי שנכנס לנעליים הגדולות האלו בלי שום חשש ובטוטאליות וביטחון תהומי שפשוט עובדים!. גם הבחירה האומנותית האמיצה לתת לו לשיר את השירים של הענק החי, מעניקה לסרט סוג של אמינות מפתיעה.

כל דבר בסרט הזה הוא שיר אהבה לקריירה של אלטון ג'ון ובעיקר הבחירה להתמקד בשני העשורים הנכונים שלה החל משנות השבעים. התחושה ששם בדיוק, ולא בשום מקור אחר טמון היה רגע של גאונות של מלחין פופ שאין בלתו, היא נכונה, ולהתעמת איתה ולזרוק מהקו העלילתי של הסרט את כל יתר הקריירה, היא זו שעושה את הסרט הזה לבלתי נשכח ולא מתפשר בלא מעט אופנים.

להיות אלטון ג'ון זה בעצם להיות דמות מוגזמת, גדולה מהחיים ולא מתחשבנת במיוחד. לפחות בשנות השבעים, היה לזה גם טעם אמיתי של הצלחה ושל משהו חדש ומאד פרש, משהו שהעולם לא ראה עוד קודם לכן. והשירים, כן השירים, היו ונשארו חד פעמיים!

אם התחלתי את הצפייה סקפטי לגבי הקו התיאורי של הסיפור שאולי לא ניתן באמת לספר, הרי שיצאתי מחוייך מאוזן לאוזן בסופו, מצאתי את עצמי מתפעל לא רק מן הנאמברים המוסיקאלים המושלמים, הבחירות האומנותיות של הסרט הזה, החל בשחקן הראשי, כלה בשחקני המשנה (דלאס ברייס האוורד המצויינת בתפקיד אימו של אלטון ג'ון) ג'ימי בל בתפקיד ברנטי טאופין שותפו המיתולוגי של ג'ון לכתיבה וריצ'ארד מדן בתפקיד המאהב והמנהל הקשוח, אלא גם ממה שהוא תצוגת תכלית של כשרונות על קולנועיים, כל נאמבר מוסיקאלי עשוי בהקפדה, מושר בכשרון, מעובד נהדר, עריכה מבריקה, שחזור אומנותי מרהיב של הצבעים הסגנון והמהות של שנות השבעים ומה לא? כן, מפתיע אבל מדובר בסרט במשקל קל שהוא מאסטרפיס קולנועי שנראה לכאורה חסר מאמץ אבל הוא מושקע עד בלי די, אין תחושה של חיפוף ולא גם הקלה ביותר, וגם אם זה נשמע כמו סתירה, זה בדיוק מה שרוקט-מן מביא לשולחן, חוויה מפתיעה ומענגת שלא ממש היה צפוי שתהיה כזו, אבל היא הופכת לנהדרת ומרגשת תוך כדי שהצפייה בסרט מתקדמת עד לסופו המענג שהוא מחווה מדהימה של ממש לאחד מאין ספור הקאמבקים שביצע ג'ון, אבל זהו עד כאן, בלי ספויילרים.