יהודה יוצא למלחמה-חלום הכוכבות החליף את חלום קורס הטייס

יהודה יוצא למלחמה-עיון מאוחר

הסיפא של גיבור הסרט בעלילת חייו האמתית, קשורה קשר הדוק ואף פרדוכסלי באופן מסוים ליצירה הדוקומנטרית המשובחת הזו.  גיבורה, העסוק בחלום ערכי, ההחליף את חלומו, בחלום נפוץ יותר במציאות הישראלית הנוכחית: החלום להפוך למפורסם. במובנים רבים, גיבור הסרט סותר את התפיסה 159804הראשונית של יוצרת הסרט אותו, או שהוא ממש למעשה את פוטנציאל "חוכמת הרחוב" ומצליח לזהות את ההזדמנויות המונחת לפתחו, והזיהוי הזה מאשש את טענתה של הבימאית על הייחוד שמצאה בו כאובייקט ייחודי ומרתק? על הצופה להחליט במובנים רבים לגבי קביעה זו במו ידיו.

סרטה של רויטל אורן המשויך לז'אנר הדוקומנטרי העלילתי הוא סיפורו של נער מ"הצד הלא נכון של המסילה" המגלם בתוכו סממנים רבים של הישראליות החדשה. החלום להצלחה גלום בסממנים האולטימטיביים שהחברה רואה כהצלחה, במקרה הזה, החלום להיות טייס מייצג עבור יהודה את כרטיס היציאה שלו מדימוי עצמי וחברתי נמוך הנקבע עקב הסטטוס הסוציואקונומי שלו הנתפס בעיניו, וגם על ידי הצופה כנמוך: העובדה כי יהודה הוא בן לאם חד הורית קשת יום המגדלת אותו לבדה למרות קשיי הקיום, עם אב שניכר שאיננו נמצא ממש בתמונה של גידול הילד- גורמת לצופה לאמפטיה כלפי הקושי המובנה שיש ליהודה בחייו.

דמותו של יהודה בסרט "יהודה יוצא למלחמה" היא דמות מורכבת ומעוררת מחלוקת בכמה הקשרים. ניתן לומר כי יחסה לחלומו של יהודה הינו יחס אמביוולנטי, מצד אחד היא תומכת בו ככל יכולתה, וניכר הקושי שלה ברמת ההתמודדות היום יומית הכלכלית. היא רוצה שבנה יצליח, אך מתקשה לספק מסגרת תומכת יציבה לחלומו של יהודה להפוך לטייס. בחלק מן הסצנות בסרט היא דוחקת בו לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה באופן שעלול לסכן את חלומו. היא תומכת בחום שהוא חום אימהי בסיסי מאד, אבל מערערת את האמונה שלו במערכות המדינה ובחלום שלו. היא מזכירה לו פעמים רבות שהיא לא עשתה צבא, ומשהו בה מעריץ מצד את חלומו של יהודה להשתלבות נורמטיבית אשר לה לא התאפשרה ובו בעת האופן בו היא מתבטאת כלפי החלום הזה והמשמעויות שלו, איננו אופן תומך. יהודה נקרע בין הקושי האמתי להפוך לטייס והאתגרים שהוא צריך לעמוד בהם על מנת להצליח וחוסר התמיכה הרגשי העקבי שלה, הוא יודע כי הוא מרכז חייה וכי היא אוהבת אותו, אך בו בעת מבין כבוגר כי היא מתקשה לספק לו הן את התמיכה הכלכלית לה הוא זקוק ויותר מכך את הראייה הרוחבית לכך שחלומו יכול לסייע לו לצאת ממעגל המצוקה החברתי בו הוא שרוי ולסמן אותו כהצלחה. דוגמאות לחוסר תמיכה: הנאום של על כך שהמדינה תיטוש אותו חוזר על עצמו בכל שלב, גם אחרי הפציעה, היא מבקרת את הוצאותיו הרבות בצבא, וחוזרת שוב ושוב על המנטרה שהמדינה, "לא תשים עליך".

אורן עוקבת בסבלנות במשך כשלוש שנים לערך אחר מושא הסרט שלה, יהודה, היא צופה בהתבגרות שלו, בהתנפצות היחסית של החלום ואחר נחישותו לצלוח את כל הקשיים האובייקטיביים של חייו. מבחינה זו הסרט ניחן בסבלנות הנדרשת מיוצר דוקומנטרי בעוד אורן עצמה שומרת על זווית אובייקטיבית ככל שניתן אל מול חלומו של גיבור סרטה. זהו מסמך תיעודי מרתק על קושי, הרצון להפוך לנורמטיבי ובו בעת הוא מצליח להציג גם זוויות שונות ומרתקות של החברה הישראלית, של שוליה ומעורר הרהורים פילוסופים על האפשרות למוביליות חברתית בישראל של שנות ה 2000 וחלום ההצלחה החמקמק של מי שאינו משויך למעמד סוציואקונומי גבוה אך בה בעת ניחן בנחישות יוצא דופן להיחלץ ממעמדו החברתי באמצעות אימוץ סמלי ההצלחה הישראלים.

יהודה לא הפך לטייס, שירותו הצבאי נקטע עקב פציעה בלתי צפויה הפוסלת אותו אף מלהמשיך ולשרת בצבא והוא משוחרר שחרור מוקדם, חלום הטיסה עם זאת, מוחלף בחלום אחר, התושייה של גיבור הסרט, והחשיפה הרבה לה זכה הובילו את יהודה להמשיך ולחפש את אור הזרקורים ולהשתתף בתוכניות ריאליטי מקומיות, הבולטת שבהן היא הסדרה הישרדות בה לקח חלק כמשתתף באחת העונות. ניתן לראות בכך המשך לא רשמי לחלום ההצלחה של יהודה, שהוחלף מחלום שיש בו תוכן ערכי, לחלום מקובע יותר בתרבות הישראלית בעשור האחרון, חלום הפרסום והעוצמה לכאורה המוענקת לאנשים והיכולות שלהם להגיע לפרסום מהיר ו"קל" באופן יחסי דרך השתתפות בתוכני ראליטי, שיהודה, בשל סיפורו והסרט, הצליח לפלס באופן יחסי את דרכו בקלות עקב רמת המוכרות שקנה לו הסרט.

בלייד ראנר 2049-(2017) -Blade Runner 2049

בעולם תיאורטי, בלייד ראנר המקורי של רידלי סקוט משנת 1982, היה מרוויח מצאתו לאקרנים דווקא כעת, בתקופה בה יצא ההמשך הרשמי שלו, שבויים על ידי דני וילנב, שנבחר להיות המתאים ביותר להמשיך את חזונו של סקוט. הסיבה, פשוטה כמו שהיא משכנעת: היכולות הטכנולוגיות שמציע הקולנוע היום, על שלל פעלולי המחשב והאפקטים המיוחדים שניתן לשלבם כיום בסרט, מהוות בסיס טכנולוגי טוב יותר להצגת העולם החזותי המרהיב שביקשו יוצרי הסרט המקורי מאז לחשוף ביצירתם.

גם אם צירוך המונח "פעלולי מחשב" או "אפקטים מיוחדים" מכניס כבר היום לא מעט צופים למגננת MV5BNzA1Njg4NzYxOV5BMl5BanBnXkFtZTgwODk5NjU3MzI@._V1_SY1000_CR0,0,674,1000_AL_חוסר רצון לצפות בסרט, כתולדה של מה שהפך להיות שימוש מרובה מדי ביכולות הקולנועיות החדשות הללו, על חשבון סיפור ועלילה, ונתפס כיום כבסיס להתחלה רעה במיוחד לסרט, הרי שנדמה כי דווקא כאן, עולמם של הרפליקנים היה זקוק לישועה הטכנולוגית הזו.

התקבל הרושם במהלך הדיבורים על הפקת ההמשך הנוכחי לבלייד ראנר, כי איש לא באמת רצה להיות בנעליו של וילנב, כמי שיהיה אחראי על יצירת המשך למה שהוגדר על ידי מבקרי קולנוע והיסטוריונים כאחד מן הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, ולאותה יצירת מופת מ 1982 שנכשלה בזמנו בקופות לראשונה כשנחשפה והפכה רק עם חלוף השנים ליצירה איקונוגרפית שמשמעותיותה מנותחות שוב ושוב, והשפעתה הקולנועית והתרבותית רק גוברת. אבל וילנב עשה אולי את הדבר שהכי פחות צפו ממנו, הוא עשה כבוד למקור ולבריאת העולמות הויזואלים של רידלי סקוט והחוקיות התסריטאית והחזותית בה נקט סקוט. בלייד ראנר 2049 מתעלם משיקולים מסחריים רבים, אבל שווה להתעכב על שניים מהם שיכולים להעיד מראש על כוונת יוצריו: אורכו הבלתי מתפשר של הסרט וקצבו, והעובדה כי נדרשת הכרות עם הסרט המקורי על מנת להינות ממנו ולהבין אתו במלואו. לא ניתן להקל ראש בשתי הנחות היסוד הללו, שחוקיותן מראש, מכבדת את המקור, ודורשת גם מן הצופים באופן מסויים להיכנס למוד האייטיז הטוב ביותר שהם יכולים למצוא במהלך הצפייה בו, ובו בעת לקבל את החוויה הקולנועית המיטבית שהעשור השני של המאה הזו יכול להציע, והוא מציע.

גם בלייד ראנר 2049 הוא יצירה פוסטמודרניסטית מרהיבה, המערבת סגנונות ותמות קולנועיות ומוסיקאליות מכל סוגה אפשרית. המקום בו וילנב "עושה כבוד" ליצירה המקורית הוא בעיקר ברמה התסריטאית, וזו הברקה של ממש, שכן הוא לא מנסה להמציא מחדש את חוקיות עולמם של הרפליקנים והכאוס השורר בעולמנו שבתוכו הם מתנהלים ומשגשגים. הבחירה שעשה וילנב מאפשרת לו לצייר ביד אומן את הבדידות והמלנכוליה שאפיינו את הסרט המקורי, בצבעים עכשווים ובהעזה אומנותית יוצאת דופן.מעודכנת, מרהיבה ועוצרת נשימה.

כניסה לאולמות ההקרנה של בלייד ראנר 2049 היא כמו פגישה עם חבר מוכר שממשיכה בדיוק מאותו מקום בו הפסיקה הפגישה הקודמת שלכם, רק שהוא לבוש טוב יותר ולמרות הכל, שניכם יודעים שהתבגרתם. המלנכוליה של הבדידות של העידן המודרני היא עדין נושאו של הסרט הזה, והיא עדין מוצגת בצורה המרהיבה והאסתטית ביותר שיש בנמצא.

גם הבחירה שלא לומר ההברקה, ללהק את ריאן גוסלינג לסרט, שחקן שמנעד המשחק שלו, מצומצם, כשל מי שהוא מבקש לרשת, הריסון פורד, היא בחירה מדוייקת. שכן עיקר כישרונן של הדמויות שאיכלסו את הסרט המקורי, היה ביכולות הזו להיות מצומצמים ולא להפריע לחזון הויזואלי המהמם והמפעים של הסרט. כאז כך עכשיו, אין מקום לרגש רב מדי בעולם הרפליקנים, על הצופה לפענח אותו מתוך הויזואליה המרהיבה של עולמם ועל הצופה לפענח אותו מתוכה ולא מתוך איכויות המשחק של כוכבי הסרט, אלו משנים לחלוטין לעולמם הכאוטי של וילנב שהוא עולמו העגום של סקוט וחזונו נשמר לפיכך באופן מדוייק.

סצינת המפגש בין הכוכב המקורי לממשיכו במלון בווגאס הנטושה, היא שיא קולנועי ויזואלי מרהיב ולתפיסתי סצינת השיא של הסרט, ונקודת המפגש הישן לחדש על כל משמעויותיה. והיא הגדרת הפוסטמודרניזים במיטבו.

קל להניח שבלייד ראנר המקורי הוכרז כיצירת מופת מיד עם צאתו לאקרנים, אבל ההפך הוא הנכון, וכמו כל יצירת מופת קולנועית הוא נלאץ לפלס את מעמדו בטווח ארבעת העשורים שחלפו מאז יציאתו ולהפוך לכזה אחרי שזכה בהערכת קהלים חדשים כל הזמן, חוקרי קולנוע ומבקרים שכולם תרמו למעמדו האלמותי של הסרט, לפיכך הוויכוח על איכויותיו של בלייד ראנר 2049 כ"יצירת מופת" כן או לא, עקר לחלוטין. המעמד הזה יקנה לא על ידי דיונים המבקרים כעת, אלא על ידי הדבר החמקמק ביותר שיש: הזמן. צורות האסתטיקה והגדרת חשיבותן ומשמעותן, כולן נוצרות בתוכו ללא שום קוד גנטי מדוייק וברור, אבל הן תמיד מתבהרות ממרחק השנים.

"You've never seen a miracle"., אומרת אחת מדמויות המפתח לדמותו של גוסלינג במהלך הסרט, והוא ישאר ככל הנראה הציטוט האהוב עלי ביותר מתוך בלייד ראנר 2049. יתכן בהחלט שראיתי אחד כזה במהלך הצפייה בסרט.