אהבה זה כואב-2004

אהבה זה כואב היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר בעולם הטלוויזיה הישראלי ליכולת של שחקנית מוכשרת, דנה מודן, לייצר לעצמה את התפקיד הטוב ביותר ששחקנית יכולה לקוות לו עבור עצמה.

המודל ההוליוודי הוותיק של שחקן שמכיוון שאינו מצליח למצוא בהכרח תפקיד שיביא לידי ביטוי את כישוריו במלואם עובד כאן נהדר. מודן, הגם שזכתה להכרה כבר קודם לכן בתוכניות אירוח וקנתה לעצמה שם, לא הצליחה להביא לידי ביטוי את כל קשת היכולות שלה, ואהבה זה כואב היתה הפתעה גדולה וטובה. נדמה כי הסדרה היא במובנים רבים שידרוג מוצלח יותר של שירת הסירנה של עירית לינור לשנות האלפיים שכן קשה להתעלם מן הדמיון התוכני בין שתי היצירות הללו.

אבל בעוד שהופעתה של דלית קהאן כטלילה בשירת הסירנה הגם שהיתה מוצלחת, יצרה סוג של אנטגוניזים אל מול הדמות הנשית שהציגה קהאן הרי שמודן, הצליחה ליצור דמות שלמה, מלאה ומורכבת יותר בעיקר בשל הכתיבה השנונה והחדה יותר של הסדרה.

קל יותר היה להזדהות עם המאבק של דמותה של מודן והחיפוש שלה אחרי אהבה. הסצינות והעלילה של הסידרה היו כתובות באופן משכנע במיוחד ונדמה שהסדרה הצליחה לתפוס את ההווי התל אביב המשוחרר של תחילת שנות האלפיים ואת העצב האינטלקטואלי של הדור הצעיר המחפש אהבה וכנות במערכת יחסים בעידן שיקרי בעיר מלאת פוזה.

אהבה זה כואב שודרה בהצלחה גדולה ותרמה גם לפריצה של ממש של אסי כהן כשחקן דרמטי מן השורה הראשונה לאחר שורה של תפקידים קומיים בלבד.

 

האנטומיה של גרי-2005-2012-Grey's Anatomy

 

נדמה כי הכניסה הטלווזיונית של ז'אנר סדרות בתי החולים, הפופולארי כל כך בעולם הטלוויזיה האמריקאי, אל תוך שנות האלפיים היתה חלקה למדי. למרות גסיסתה המתמשכת של סידרת הטלוויזיה המצליחה של העשור הקודם, אי.אר, היורשת שלקחת את הכתר באופן חלק, האנטומיה של גריי, הבהירה מעל לכל כי כוחו וזוהרו של הז'אנר לא הועם, נהפוך הוא.

בתי חולים מספקים כר דרמטי נרחב ומרתק לתסריטאים שנונים ונדמה כי האנטומיה של גריי השכילה לנצל את המרחב הזה תוך שהיא מצליחה לייצר שורה של דמויות ראשיות מעניינות במיוחד שהפיחו רוח חיים חדשה בז'אנר הזה.

שונדה ריימס, היוצרת של [האנטומיה של גריי]], הצליחה לבנות עולם שלם בתוך בית חולים הממוקם בסיאטל הגשומה והפכה אותו לאחד מן המקומות המעניינים ביותר ביקום הטלוויזיוני האמריקאי של העשור הזה. שילוב של אלי מקביל, ברמת התסבוך של הדמויות וחדר מיון רך ומרוכך בסגנון שיקאגו, וחדר טראומה נמרץ מהזן האי ארי, [לשונדה ריימס, היה ממי ללמוד]], צוות שחקנים מוכשר, מעניין ואקלקטי ובעיקר כתיבה רגישה ובימוי משובח, כל אלו הפכו את האנטומיה של גריי להצלחה מיידית של ממש ולתופעה תרבותית.

הגם שיש רבים שיחלקו על רמת הרגישות והתסבוך והפגיעות הרגשית של דמויות רבות, לא ימצאו כאלו שיחלקו על טיבה של הסידרה אשר הצליחה להפתיעה ולא איבדה את המומנטום שלה גם לאחר ארבע עונות. הקהל האמריקאי מרותק אליה וכך גם קהלים רבים ברחבי העולם. הסידרה מצליחה לגעת באופן אוניברסיאלי יותר בדילמות אותן מציג עולם הרפואה, תוך שהיא מציגה דמויות יחודיות ובעלות קונפליקטים מרתקים.

השחקנים, כמו הסידרה כולה זכו לתשומת לב של ממש, באופן שחרג מגבולות עולם הטלוויזיה, לעיתים לטובה כמו רבים מעמיתיה שזינקו לקריירות קולנועיות, או חידשו קריירות רדומות ולעיתים בשל מחלוקת פוליטית שעוררו התבטאויותיהם.[ראה מקרה איזיה וושינגטון.

האנטומיה של גריי, מציעה מפלט אינטליגנטי לצופיה, ובעיקר כתיבה מעוצבת להפליא של דמויות הממשיכות להתפתח בתוך מטווה אישיותי הדוק אותו מציעה הכתיבה התסריטאית המשובחת של הסידרה הזו אשר בכך עיקר כוחה.