מילדרד פירס-1945-Mildred Pierce

יש ב"מילדרד פירס" את כל מה שקולנוע טוב צריך: סיפור נוגע ללב על אישה המנסה להצליח בעולם שהזכות להצלחה שמורה בו לגברים בלבד-למרות כל הסיכויים. היא נענשת על רצונה בכך בהרבה מוסר צדקני במנות טובות.

כשאשר סרטו של מיקל קורטיז שוחרר לאקרנים בשנת 1945, הוא כלל בתוכו את אחת הכוכבות הגדולות ביותר שידעה הוליווד במה שנדמה היה כתחילת סוף הקריירה שלה.
ג'ואן קרופורד שזה אך "שוחררה" מן החוזה שלה באם ג'י אם, הייתה ללא כל ספק אחת הכוכבות הגדולות ביותר של שנות השלושים, ואחד מן הנכסים היקרים ביותר שהיו לאולפן בשנות השלושים שלו.
ואולם, מי שכונתה "הזבנית הקטנה", הנערה שהגיע משום מקום ופילסה את דרכה, לפחות על פי המיתולגיה הלא כתובה של תולדות הקולנוע, את דרכה לצמרת האולפנים על ידי כוח המשיכה המיני שלה, אותו לא היססה להפעיל לכשנדרשה- החלה להתדרדר מבחינת ההכנסות אותם רשמו הסרטים בכיכובה בקופה.
בתחילת העשור החדש של שנות הארבעים נדמה היה כי הכוכבת הגדולה ביותר של אם ג'י אם פשוט דועכת. היא הייתה כבת ארבעים והחלה פשוט להזדקן מבחינתו של לואי מאייר ,שהיה זה ששיחרר אותה לאחר כמעט שני עשורים של עבודה רצופה באם ג'י אם. הוא שהפך אותה לכוכבת, החליט באופן האופייני לו גם לסמן את קץ עידן הכוכבות שלה.
בעידן בו שלטו האולפנים הגדולים בכל אספקט של הפקת והפצת הסרטים, שחקן ללא חוזה היה בעצם שחקן מובטל ואבוד ללא בית של ממש וללא קריירה.
קרופורד, למרות שהתקשתה מאד לקבל את הדין מצאה לעצמה מהר מאד בית חדש באולפני וורנר שמיהרו לקבל לשורותיהם את הכוכבת הגדולה לשעבר מתוך רצון להוסיף מעט "קלאסה" לשורת הכוכבים הצנועה יותר שלהם.
אין שום ספק ש"מלידרד פירס" לא היה ההפקה המרכזית של וורנר ברדרס באותה השנה, אלא סרט בתקציב לא גדול במיוחד שלבימאי שלו, כמרבית הבימאים של ז'אנר סרטי הפילם נואר היה חופש אומנותי גדול מאד שלא הגיע מתוך אמונה גדולה בכושרו אלא בעיקר עקב העובדה שראשי האולפנים היו טרודים הרבה יותר סביב ההפקות המרכזיות שלהם. הצבע, שזה אך הגיע לקולנוע היה החידוש שהעסיק את מרביתם, וכל ההפקות הגדולות עברו לצבע ומשכו את תשומת הלב של הפטרונים ואת התקציבים הגדולים.
מייקל קורטיז, בזכות כל התנאים המפורטים לעייל, כשרון נדיר ועין קולנועית מיומנת הוציא תחת ידו את יצירת המופת הגדולה ביותר של העשור ומה שנהוג לכנות המלודרמה המושלמת.
"מילדרד פירס" הוא סרט שעד היום לומדים את הלינאריה הפשוטה והגאונית שלו בחוגי קולנוע רבים בעולם.
קרופורד- שועלה ממולחת קיבלה את תפקיד חייה, במה שנדמה היה כסיטואציה הרסנית מבחינת הקריירה שלה, קטפה את האוסקר באותה שנה, גרמה מבוכה גדולה למאייר על שויתר על שירותיה, הופיעה במה שהיה הלהיט הגדול באותה שנה, והחיתה את הקריירה שלה לעוד שנים רבות נוספות.
יש ב"מילדרד פירס" את כל מה שקולנוע טוב צריך: סיפור נוגע ללב על אישה המנסה להצליח בעולם שהזכות להצלחה שמורה בו לגברים בלבד-למרות כל הסיכויים. היא נענשת על רצונה בכך בהרבה מוסר צדקני במנות טובות. נשמע מעט מוזר כאשר מדובר במתכון מושלם לסרט, אבל ללא ספק הסרט הזה הוא אבן דרך לכל מלודרמה טובה שנוצרה מאז.
כישרונה של מילדרד להפוך לאשת עסקים מצליחה, עבור משפחתה השרויה במשבר כלכלי, עולה לה בפירוק המשפחה, בהסתאבותה ובחזרתה לערכים "נכונים" ומתוקנים יותר לכאורה לאחר טעמה המר של ההצלחה. למרות שהמושג פמינזים היה זר מאד לשנות הארבעים הרי שניתן לראות בסרט הזה ככזה למרות השורות אלו. שכן ב"מילדרד פריס" הרבה מאד תזות מעניינות ושבירת מוסכמות לגבי הצלחה והבעלות עליה.
חשוב לראות את הסרט גם בקונטקס בו שוחרר, מיד עם תום עידן מלחמת העולם השנייה, עידן שבו היה צורך להחזיר את הנשים שמילאו את מקום הגברים שלחמו בחזית מהמפעלים והיוזמות הכלכליות שנכפו עליהן אל תוך המטבחים. אחרת אבוי- מה בדיוק ניתן יהיה לעשות עם הגברים.

ככזה, "מילדרד פירס", למרות שהוא מנסה לחנך מעלה על נס את עצמאותן של אותן שלא ניתן היה למחוק אותה יותר לאחר המלחמה.
"מילדרד פירס" עונה לכל חוקי הז'אנר האפל, נשים נענשות בו על כך שהן מיניות, יוזמות, יצריות ומעל לכל בעלות תושייה. ככזה הוא סיפק את התפקידים המרתקים ביותר עבור כוכבות העבר ואפשר להן להציג את הורסטיליות הרבה שהייתה טמונה בהן.
מרבית מהסצינות בסרט הזה מתענגות על הכוכבת הגדולה שלו ומאפשרות לה מרחב בלתי נדלה להתבלט, להרשים ולהסעיר את הצופה. בין שבמודע או שלא במודע היא מביאה את עצמה למה שמאוחר יותר נרשם כשיא הקריירה שלה.
הופעתה של קרופורד מופתית, מחושבת מדוייקת ומכילה את כל הזוהר שבעולם כוכבות הקולנוע הגדולות של שנות הארבעים. זו לא הופעה של שחקנית, זו הופעה של כוכבת שנלחמת על חייה ועל מעמדה וככזו היא מכילה אלמנטים של לביאה בלתי מרוסנת.

לא משמעם, גם לא לרגע, גם לא למרות כמעט שישים השנה שחלפו מאז שנוצר.

חשמלית ושמה תשוקה-1951-A Streetcar Named Desire

קיימת איזו נטייה לסקר באתרי האינטרנט לביקורות קולנוע בעיקר סרטים עכשווים. יתכן שניתן לשייך את הנטייה הזו למדיום עצמו או לרצון הבלתי נלאה שלנו, מקימי האתרים האלו, למצוא חן בעיני קהל רחב ביותר של קוראים.
כך יוצא בעצם שרבות מיצירות המופת שלנו נותרות מיותמות ואינן זוכות לסיקור גדול במיוחד.

ערכה של יצירת המופת הזו בבימויו של איליה קאזן הוא גדול במיוחד מכיוון שהוא מייצג עד היום בעיני רבים וטובים את כל מה שהוא סרט דרמטי מצוין ונכון.

עלילה סבוכה שפרטיה נגלים אט אט, מסבכת את גיבורייה בטוויה איטית של קורי עכביש עד לשיא הדרמטי הבלתי נשכח.
הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט הזה הייתה בגיל שמונה עשרה לערך, עת התגייסתי לצבא ההגנה לישראל במסגרת שירות צבאי בחייל הנח"ל המהולל. בחדר התרבות של הקיבוץ צפינו כשלושים איש נבוכים ביום הגעתנו לקיבוץ בסרט הזה, בעיקר מכיוון שלא היה ממש מה לעשות בקיבוץ בו שירתנו, וצפייה בטלויזיה הייתה אולי המפלט המוכר ביותר.
נשביתי בקסמי הדרמה הזו מיד עם הופעתם של הפריימים הראשונים שלה מבלי שהיה לי מושג קלוש לגביה כלל.
הופעתו המחשמלת של מרלון ברנדו שעד לרגע זה היה מוכר לי בעיקר כגוש שומן מאסיבי מסרטים אחרים הדהימה אותי בנחישות שלה שניתן וצריך לייחס אותה גם להופעתו הפיזית המשופרת עד מאד בשנותיו הצעירות יותר.

הטמבל המקומי בחדר התרבות כיבה לנו את מכשיר הטלוויזיה כחצי שעה לפני סוף הסרט והפגיש אותנו עם מה שנהוג היה לכנות שעת הסגירה ומעבר לכך בכל מה שהיה חוסר הפתיחות והבורות המדהימה של תושבי הקיבוץ ההוא עם תרבות אומנות וכל מה שהוא מעבר לערימות חציר. [מרבית התושבים נהנו מפתיחות מנטלית של סיכה בכל מה שהיה קשור לתרבות וזה לא כלל ערבי שירה בציבור].
אך סמלי הוא שאני החלטתי כבר בערב ההוא שלא אגור בקיבוץ עם סיום שירותי הצבאי.
מיותר לציין שאחת הקלטות הראשונות של אוסף הסרטים הפרטי שלי הייתה "חשמלית ושמה תשוקה" ואני מוכן בכל הזדמנות כמעט לצפות בסרט הזה שוב ושוב.
נדמה שכל מה שהוא מבנה לינארי נכון של דרמה טובה: מתנקז לסיפורה של בלאנש דובאווה, היפיפייה הדרומית המזדקנת [ויויאן לי] ,הבאה לביקור שסיבתו אינה ברורה במיוחד אצל אחותה ההרה סטלה ובעלה גס הרוח סטנלי קובלסקי [ברנדו], ומשתקעת בביתם.
טנסי ווילאמס, יוצר מוערך במיוחד ואייקון הומוסקסואלי, יוצרם של המחזות הרגישים והמורכבים ביותר של המאה העשרים ["ציפור הנעורים המתוקה" "חתולה על גג פח לוהט"] טווה כאן במלאכת מחשבת קילוף עדין של הדרמה הזו הנפרשת לעיני הצופה אט אט מרתקת ומסקרנת ומושכת אותו לתוכה.

אני מכיר מעט מאד מחזות מצולמים שעובדו לסרטים מעולים, בעיני זהו ללא ספק העיבוד הטוב ביותר של מחזה לקולנוע. לכך אחראי איליה קאזן שזהו בעיני סרטו הטוב ביותר וצוות השחקנים שהוא אנסמבל ייחודי מאד ונצחי.
קאזן מעביר היטב את חום הקיץ המעיק כל שוט ושוט בסרט תוך כדי שהוא יוצר הקבלה מענינת ששימשה אחר כך השראה לסרטים רבים [כחום הגוף] ובה חומו של הקיץ והמועקה הנקשרת בו, היא חממה להתפתחותה של הדרמה וחממה רגשית נכונה המובילה להתפרצות רגשות ולשיא דרמטי נכון במיוחד.
קאזן, שלפניו עמד מחזה מצליח במיוחד לא נבהל ונתן את האינטרפטציה הקולנועית המושלמת לרגעי הדרמה הקולנועיים שלו, תצלומי תקריב לרגעים שהוא בחר אותם כדרמטיים במיוחד. ומיקום המצלמה במה שהוא לכאורה שולי הדרמה ולא בהכרח מרכזה, מה שלא ניתן לעשות כלל בתיאטרון.
צוות השחקנים הכולל את מרלון ברנדו, שיובא הישר מהגרסה הבימתית בניו יורק לתפקידו הקולנועי המרכזי הראשון כאן- הוא תגלית של קאזן שהבין את הכוח המרתק שנבע מהשילוב של ברנדו ושל מה שנהוג לכנות "השיטה" למשחק מבית המדרש של סנטיסלבסקי, בוגרי "השיטה" היו ללא ספק תופעה חריגה בנוף הקולנועי ההוליוודי והרצינות בה נדרשו לתפקידיהם אומצה בחום על ידי קאזן בעיקר מכיוון שהביאה עמה למסך משהו שלא נראה עד כה.

למולו של ברנדו, הישר מליבו של הפנתיאון ההוליוודי ניצבת ויויאן לי עם משא האלמותיות של "חלף עם הרוח" וכל מה שהוא מסמל, אישה יפה מאד המתחילה לאבד את המראה החיצוני הזוהר שלה, במה שהוא הבחירה הנשית מושלמת לתפקיד.
עיקר כוחו של המחזה הוא בהתאמת הגיל הפיזי של הכוכבות שלו לתפקיד. ג'סיקה לאנג אמרה פעם שהתרגשה כשעברה את גיל הארבעים מכיוון שידעה שכעת תוכל לגלם את בלאנש דובואה כפי שהיא צריכה להיות. לאנג יצרה עיבוד טלוויזוני משובח למחזה ואף שיחקה בו על במות תאטרון בעולם תוך כדי שהיא קוצרת שבחים רבים.
ויויאן לי, שבעצמה סיימה את חייה בבית חולים לחולי נפש יצרה את המקבילה העצובה ביותר בתולדות הקולנוע בעיניי בין שחקנית לתפקיד חייה.

"חשמלית ושמה תשוקה" הוא סיפור בסיסי של טוב מול רע, של עדינות מול ברוטאליות, של אותם המתעקשים לחלום מול אלו שתמיד יהיו בסביבה על מנת לנתץ את חלומם.
ככזה הוא עדין רלוונטי, גם ארבעים שנה לאחר שנוצר.