מוטלים בספק-2017

לא מעט דובר כבר על סצינת הסיום של מוטלים בספק,(ללא ספויילרים, אל דאגה), וגם על הדמיון הרב בין פיגומים עליו כתבתי לאחרונה, סרטו של מתן יאיר, לבין מוטלים בספק סרטו של אלירן אליה. האופן 10971-1המשובח בו שני הסרטים הללו מתמודדים על מה שמכונה היום קולנוע חברתי, ונקודת ההשקה המרכזית שלהם שהיא התמקדות בציר עלילה המלווה מערכת יחסים בין תלמיד למורה אכן דומה, אבל בו בעת, לזכותם של שני הבימאים הצעירים הללו יש לומר שהם בראו עולם עם חוקיות רגשית שונה מאד האחד מן השני, והדרך שלהם לספר את הסיפור שונה מאד.

אסי,(רן דנקר) הוא מורה לקולנוע המרצה עונש של עבודות שירות במקום מאסר בפועל בהנחיית חבורת צעירים בסדנת יצירה של סרטי קולנוע קטנים אשר דרכם הם מתבקשים להביע את עצמם, את חייהם ואת הדילמות המרכיבים אותם. לשחרר הגיגים, או "הגה ברבים" כלשון הנערים בסרט.

אם יש בעיה בתיאור החוזר ונשנה של מה שאוהבים לכנות כאן "הפריפריה" והעובדה שהיא מצטלמת ככר נוח מדי לקולנועים בישראל, אולי אפילו מתחנף מדי לצופה, עקב הויזואליה הפילמאית המרתקת שלה, היא לא נמצאת בסרטו של אלירן אליה, אם כבר, רצוי וכדאי לבוא אל יוצרי סרטי הבורקס של שנות השבעים בתלונות בהקשר הזה. עבור אליה, הפריפריה הכללית שאין לה שם, ולצופה לא נאמר באף שלב שהוא בדיוק היכן היא ממוקמת, היא בעיקר פריפריה רגשית.

הדור החדש של הבימאים בארץ מגלה את הצבעים העזים הנכונים והנקיים של הפרירפיה ושל החומרים הדרמטיים האדירים הגלומים בעשייה קולנועית בתוכה. כמקום שהרגש דר בה ומנחה את גיבוריה ולא תרבות של הצלחה, אלא מציאות פשוטה של קיום. זה התחיל לתפיסתי עם ביקור התזמורת של ערן קולירין, שהלך דווקא אל הכיוון הפנטסמטי של אותה ציוריות וממשיך כיום לתיאור מציאות עלובה, חסרת סיכוי ונואשת, שבה דרים גיבורי הדרמות החדשות הללו.

תחושה של מעגליות, יאוש, מחסור אמיתי באיזה שהוא קצה חוט של הבטחה לחיים אחרים שאינו נמצא בפריפריה הישראלית ובעיקר  השיכחה של החברה הישראלית וההתנכרות שלה לעובדה שרגשות, תקוות, וחלומות מתבקשים להתקיים ופועמים בעוצמה בעצם בכל מקום שהוא, ללא קשר לגיאוגרפיה, הם הרכיבים העוצמתיים של מוטלים בספק. ועוצמת אותן חלומות לא ממומשים היא זו שסוחפת את הצופה במורכבות שלה, שובה אותו מיידית ונוגעת בו בכל נים ונים באופן שקשה להישאר אדיש אליה.

מוטלים בספק נשען על אותו המתח שמייצר הקול האילם לכאורה של צעירי הפריפרייה המשתוקק לבוא לידי ביטוי בחברה הישראלית, בפרנסה, בחלומות על עתיד ועל אהבה שיש בה אחרות והתרסה, והאותנטיות שלו, שובת לב ומרגשת בכל פריים ופריים של הסרט.

גם המפגש של חבורת צעירים שחקנים ללא נסיון משחק קודם עם עולם הכוכבות הישראלית הנורמטיבי לכאורה בדמותו של דנקר מייצר ניצוצות של אותו חלום, והדיון על ההחלצות מתוך אותה השיכחה מתקיים ברמה הרפלקסיבית בסרטו של אליה ומוסיף לו רובד סאבלימינאלי מרתק.

הנואשות של גיבורי הסרט להיחלץ, להישמע, לאהוב ולהיות קיימים בכל מה שהוא מעבר לרחבת המקלט המוזנח בה הם מעבירים את סדנת הקולנוע שלהם זהה בעוצמתה למסע הרגיש של והאבוד של של גיבור הסרט אסי, בגילומו של דנקר עצמו שנמצא בדיוק בגיל הנכון בכדי להפסיק ולהיות דני הוליווד או החבר של נינט לשעבר או כל שלל הסופרלטיבים שהובילו אותו לתודעה הישראלית רק בכדי להוכיח שיש לו הרבה מאד להציע מעבר לכך. גילו ונסיון החיים שצבר במסעו במדיה הישראלית הבוגדנית במיוחד, מביא בשלות מרגשת מאד לצד העוצמה הרגשית האדירה והטוטאלית הטמונה בהופעת הביכורים של אדר חזאזי גרש המשחק למולו בתפקיד הראשי של עדן. משהו בשילוב של המלנכוליה שמביא אית דנקר אל התפקיד וזעם הנעורים הטוטאלי והנקי של אדר חזאי גרש מדליק את המסך ואת הצופה במה שנאמר בין השניים על המסך ובין מה שיושב ברקע מערכת היחסים המנטורית הנואשת הזו.

אלירן אליה מביים את הסרט ביד בוטחת ומיומנת ובמיטב המסורת של הניאוראליזים האיטלקי, בדומה מאד למתן יאיר של פיגומים, אבל לרגש ולדרמה יש אלף ואחד דרכים לצאת החוצה ולהביע את עצמכם ומכאן בעצם כבר מתחילות ומתסיימות כל ההשוואות בין שנים הסרטים המצויינים הללו.

וכן, סצינת הסיום של מוטלים בספק, היא ללא ספק אחת מן המרשימות ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות, ובהקשר של הסרט הזה, היא פועלת על הצופה כמו הקסם השמור רק לקולנוע רגיש, טוב ומשובח: נמצאים בה כל רכיבי הסרט, מה שנאמר בו, מה שלא נאמר לכאורה, ובעיקר הכאב האמיתי וחסר הפשרות של חוסר היכולת לשנות את הבחירות של חיינו ולהשיב את הגלגל לאחור.

האופה מברלין

גם במחיר אנלוגיה בנאלית שתראה לכאורה בנאלית, יש איזה קשר ישיר בין מעשה(פלא) האפייה והסבלנות הנדרשת להצלחתם תפיחתם הנכונה של מאפים, לבין הסבלנות שתובע האופה, סרטו של האופהאופיר ראול גרייצר מן הצופה בעידן של ריגושים מיידים, עריכה מהירה וקצב מהיר כסוג של התניה לקולנוע המבקש למצוא חן בעיני צופיו, האופה מברלין מבקש מהם להתמסר לו ולפצח אותו.

מותו של איש עסקים ישראלי, שהוא אהובו הסודי של אופה בחסד ממוצא גרמני, מביא את האופה למסע נפשי ופיזי אל עבר בית הקפה הקטן שמנהלת רעיית מאהבו המת בירושלים. הוא הופך בתוכו לשוליית מטבח שאט אט מתחילה להפיץ את קסמי ריחי המאפים ואישיותו השלווה בקרב דרי בית הקפה ובקרב חדרי הלב של בני משפחתו לשעבר של אהובו, שאינם מודעים לקיום הקשר הסודי שהיה בין השניים.

הרצון שלו להפוך לחלק מעולמו של אהובו המת, מתבטא בהגירה זמנית אל העיר המנוכרת, אל הדת היהודית שאינה ממהרת לחבק זרים ואל החשדנות הטבעית של הישראלים כלפי הזר והאחר. חשדנות המלווה פעמים הרבה בחוסר טולרנטיות בסיסית.

חוקיות עולם האפייה היא חמקמקה משהו, לכאורה, שלל מתכוני אפייה זמינים לכולנו, אבל רק מעטים מאיתנו מתמסרים לתחום הבישול הזה בסבלנות שהוא דורש מאיתנו, ומעטים עוד יותר, מצליחים בתוכו. מדוע בעצם? מה יסוד תשומת הלב שחומק מרבים על מנת שהשמרים יתפחו, שהטעם של המאפה יהיה בלתי נשכח? מה מפריד בין אופים בחסד לבין מי שאל להם לשלוח את ידם בעשייה הזו? אלו הן שאלות פשוטות לכאורה אבל מאחוריהן עומד עולם שלם של רגש שאותו יש "להוסיף" לכאורה לתוך כל תהליך האפייה. יתכן שבמובנים רבים, את אותה המשוואה צריך לספר גם בדגש של יצירות קולנוע. האם כל אחד יכול לספר סיפור? האם נדרשת סבלנות לספר סיפור אהבה שיש בו גילוי? האופה עוסק בשאלות האלו באופן אמיץ ומעורר השראה בעיקר מכיוון שהוא עובד על שעון זמן משלו. מדוד סובלני ומעמיק ברצון שלו לספר סיפור "קטן" בדרך משלו, יחודית, עם קול ברור ותביעה לסבלנות שכל גילוי דורש מצופה. במובנים רבים, צפייה באופה והתמסרות לו בדומה למאפה, מבלי להבטיח "הצלחה" או "הנאה" כערובה לצפייה בו, וזו מזכירה קריאה בספר משובח- וזו, לכשעצמה אחת המחמאות הגדולות ביותר שניתן לתת ליצירה קולנועית, שהרבה פעמים חסרה את מימד העומק הנסתר של יצירות ספרותיות.

יש משהו ממכר בקצב האיטי מאד של הסרט, שכמו מתעלם מחוקיות הזמן הנוכחי ומתעקש לספר סיפור איטי, מדוד, בעל קצב ונשימה משלו. בעידן הנוכחי מדובר לא רק באומץ אומנותי אלא בעיקר באמירה: מהו הזמן והסבלנות שאנו לוקחים על מנת להכיר את האחר ואת סיפור חייו? עד כמה אנו קשובים למתרחש בליבם של האנשים שאנו אוהבים, ועד לאן יכול לקחת אותנו אותו מסע האהבה הפתלתל? באופן סינמטי הוא מזכיר יצירות של פרלוב על סבלנותן והעין הבוחנת הסקרנית והמעמיקה שלהם או לחלופין את לאן נעלם דניאל ווקס של אברהם הפנר שהציג חתרנות ביצירתו דרך מבע קולנועי סובלני ומדוד, כך גם האופה, שצפייה בו מרגישה שיוצריו נשענים על מסורת קולנועית מקומית וזהות ישראלית מובחנת ומדוייקת.

ירושלים שטופת האמונה על החילון המסויים והמועט הממשיך להתקיים בה,  על קיסמה, יחודיותה והרתיעה הרבה שהיא מייצרת אצל לא מעט ישראלים מצטלמת כמובן נהדרת בסרט הזה החוקר לא רק את מקורות האהבה אלא גם ובעיקר את מקורות הסבלנות הנדרשת לה. את החיים השלמים שנקטעים באיבחה אחת בודדת לעיתים כשאהבת חיינו מסתלקת לה במעין אגביות.

על ציר הזמן ההיסטורי של מערכת היחסים הטעונה בין העם היהודי לעם הגרמני, נפרשת מערכת אחת,בודדת, מודרנית מאד, הנושאת על גבה מטען לא לה ומעמתת את הצופה בשאלות של זהות ומוסר.

האופה הוא יצירה עדינה מאד, מרגשת מאד שזקוקה לסבלנות הצופים, היא כאמור לא מתמסרת בקלות, אך בשלב מסויים שובה את הצופה והופכת אותו לחלק מסיפור האהבה שנאה(?) הבלתי אפשרי שהיא מציגה.

שרה אדלר, וטים קלקהוף בתפקידים הראשיים שובי לב בעדינותם ההולמת את יופיו החד פעמי של הסרט העדין הזה.