חרוט בגופי-2014-Etched in My Body

סרטה הדוקומנטרי של נילי טל "חרוט בגופי"  לא זכה לאהדת הביקורת עם יציאתו המסקרנת להקרנות charut_begufi_credit-sherry-horovitz_goel_cu_in_white_iנרחבות יותר בטלוויזיה המסחרית לאחר הופעת הבכורה שלו בפסטיבל דוקואביב וחבל. יתכן שחלק מן הביקורות החמיצו את כוונתה המכוון של טל בסרטה. בעוד שלרוב קומוניקטים של סרטים יכולים להיות טרחניים במידת מה, הרי שדווקא במקרה הזה התיאור קולע:

 

"סיפורה המדהים של שולי ברזילי, שנשבתה בקסמיו של גואל רצון והפכה ליד ימינו. היא שירתה ופרנסה אותו, ואט אט שכנעה את שלוש בנותיה להפוך לבנות זוגו. ראשונה שרי, שהייתה אז בת 18 והוא בן 50. אחריה אילנית, שהייתה גרושה בת 22 עם ילד. והאחרונה גלית, הקטינה בת ה-14, שהפכה לאשתו כי "נגזר עליי". זה לא סרט על הכת שהנהיג גואל רצון. זה סרט על שלוש נשים יפות תואר ומוכשרות, שהיום, חמש שנים מאז שהופרדו ממנו, ולאחר שנשפט ל-30 שנות מאסר, עדיין מנסות להבין מדוע נשארו איתו, ביחד עם עוד 14 נשים ו-42 ילדים. ואין להן תשובה".

טל תופסת מרחק נכון של יוצר דוקומנטרי רגיש הנותן דווקא לגיבוריו לספר את סיפורם. במקרה דנן, ברור כי מדובר בסיפור מורכב שהעין וגם הלב מתקשים לתפוס את חוסר ההגיון שבו והם ממהרים לדון את הגיבורות שלו לחובה, ויתכן שחבל לשפוט מהר מדי. אין באמת תשובה של ממש לשליטה ולמניפולציה של האחד באחר. כזו ששייכת לזן המרושע, המתעלל שבונה את עצמו על חשבון רגישותו של האחר ואולי זוהי התשובה האמיתית של גיבורות הסרט, נשים עדינות במיוחד, רחוקות מרחק שנות אור מהדימוי הציבורי או מהתפיסה המקובלת של נשותיו של רצון כמי שהזנו את עצמן לעבדות מתוך בחירה וזו בלבד שהיא אחראית לגורלן המר ולמסע הקשה שעברו.

טל נותנת להן פשוט לדבר, לספר, ומעט בדומה לטיפול פסיכולוגי, אינה מפעילה שיפוט והיא נותנת לקסם, לעדינות ולמורכבות הנשים מוכת הגורל הללו פשוט לדבר בעד עצמה.

זהו פסיפס מרתק שאינו מציע תשובות או תובנות, הוא מציע סיפור של ישועה מקרית, של בחירה, של חוסר ברירה ובעיקר הוא מציע עוד תיאור של הרוע הטמון בטבע האנושי אל מול כל יופיו, יופיין הבלתי מעורער של שלושת הגיבורות שלו על עדינות הנפש שלהן שנוצלה ללא כל רחמים.

אתם תגלו שהסרט ניחן במידת הרחמים, במידה של חמלה שהיא גדולה, אמיתית ומרגשת. כמעט בלתי נתפסת ומקוממת אולי במקומות מסויימים, אך בו בעת היא אמיתית כמו מגוריהן של הגיבורות בבית הזוועות הזה ומה שחוו לאורך השנים בו היו שבויות בקיסמו של רצון.

זה היה אחד מן הסיפורים שטילטלו את החברה הישראלית כאילו לא היו בלתו, אבל היו רבים, רבים אחרים וגם סיפורי שיעבוד גדולים אחרים בין האחד לאחר, גם אם אינם פומביים, ממשיכים להתקיים כל יום בישראל. לא אחרת, אלא הנוכחית.

הנשים הללו, רצונותיהן ומאוויהן היו שקופים לכל מי שהתבונן בהם, לכל מי שגר לידם ולא פצה מילה בהביטו בשבט המוזר, למשטרת ישראל שאיחרה כל כך להגיע לבית הזוועות בו גרו, לכל הגבירות שהעסיקו אותן כשפחות ניקיון ולא טרחו להביט להן בעיניים והעבירו את מספרי הטלפון שלהם מאחת לשנייה [כמו "לא ידעו"] וגם למוחו המפלצתי האדיש והמניפולטיבי של רצון.

לעיתים הגדולה בתיאור דקומנטרי טוב פרושה דווקא ביכולת הזו בדיוק, לא לספק תשובה אלא לתת למנעד הרגשי של הצופה לקבוע את עמדתו כלפי הסיפור וכלפי גיבוריו. אצלכם ייחרת דווקא זיכרון מתוק של עדינות, שלמרות שנאנסה עד תום והושפלה עד אבדן צלם אנוש כמעט, היא  מצליחה כעת ללבלב מחדש בפניהן של הנשים הללו, והוא זיכרון מרגש של ממש אותו תיקחו עמכם מהסרט המשובח והמדויק הזה.

הסרט משודר בערוץ יס דוקו.

איש חשוב מאד-2014

isaaaזהו, זה די רשמי, וכמה שחשבתי שלא ארשום אי פעם את המשפט הזה בנוגע למשהו שיהודה לוי לוקח בו חלק, אני די נאלץ לאכול הכובע, אחרי צפייה בשמונה פרקים, אין לי הרבה ברירות אלא לומר ש"איש חשוב מאד" היא סדרת הטלוויזיה הטובה, הממכרת והשנונה ביותר שנראתה כאן על המסכים בשנים האחרונות וכל דבר בה, די זועק סוג של שלמות ובשלות טלוויזיונית מהזן הטוב. הפעם הקודמת בה התפעלתי כך שמורה ל"הכול דבש" הממכרת, וכן, יש דמיון רב באיכויות שמציגות שתי הסדרות הללו.

אחת מן האגדות האורבניות שאמיתותן לא ממש הוכחה לעולם, גרסה כי ג'וליה רוברטס בחשש מפתיע של רגע הסירה את הסכמתה הראשונית לכך שדמותה בסרט "נוטינג היל" תקרא ג'וליה רוברטס וכך נאלצו יוצריו לקרוא לדמותה של כוכבת הקולנוע אותה גילמה בסרט בשם הבד הבדוי, "אנה סקוט". אחת הסיבות ש"נוטינג היל", הצליח כל כך, הייתה העובדה שהוא הנגיש את דמותה של אחת מכוכבות הקולנוע המוכחות, והגדולות ביותר שראה המסך וגרם לנו להרגיש שהיא יכולה להיות אנושית, כמעט בת השכן.

תעשיית הקולנוע והישראלית לא חפה מפוזה. למען האמת היא די זקוקה לה. במדינה שבה סופו של דבר  הסיכוי שגם אתה או את תראו את יהודה לוי בכפכפים עם כרס קטנה מושך כסף בכספומט השכונתי. [כן, גם אני, אזורי חן, מתישהו בגזרת 2013]. ותתהה לעצמך על כוס קפה מה בעצם קרה לנער הפלא/פוסטר של עולם הטלנובלות והפסטיגלים הישראלי כמה דקות לאחר לכתו, ניכר שהריחוק, הפוזה וכל תרבות הגיא פינס נחוצה לצורך בניה ושמירה על פרסונת כוכבות. שכן, למעשה, אין כאן כוכבים גדולים. וכל מושג הכוכבות כאן הוא חמקמק ויותר נשען על איזה סוג של חמש עשרה דקות תהילה של גיבורי ריאלטי שבסופו של דבר אחרי צילום פפארצי מוזמן בשדרת רוטשילד גוררים איזה מינוס ואין תפקידים כללי שכזה שיושב וממתין להם בעתיד.

אולי דווקא מכיוון שיהודה לוי הוא הדבר הקרוב ביותר שהיה כאן להגשמה של מושג הכוכבות בסגנון כמה שיותר הוליוודי בגירסת הפלאפל המקומית כאן, לפחות בתפיסה הציבורית: כסף, נשים יפות, מערכות יחסים מתוקשרות והופעות תכופות על המרקעים, יש משהו פשוט מענג מהפריים הראשון של "איש חשוב מאד" שכן היא מצליחה בסוג של קסם מסויים להאדיר ולמוטט בו בעת את כל מושג הכוכבות הישראלי הזו, זן חמקמק של יש ואין בו בעת.

גם אני כמו רבים אחרים עקבתי בשנים האחרונות אחר פרסומי יחסי ציבור כאלו ואחרים שסיפרו על "הבניה" שלו כשחקן רציני, על סירובים להצעות לככב בטלנובלות, בפרסומות ועל ה"שלב הבא" שלו כשחקן שהיה אמור לקרות בסדרות כמו "הבורר" והופעות בתפקידים שנחשבים לאיכותיים יותר. אבל אני מודה, לא נפלתי. האמת היא, שאני לא אוהב עלונים של יחסי ציבור שמוזרמים לי דרך כתבות "עומק" ודבל ספרדים בעיתונות שמספרים לי על "שינוי", או "תפנית" בקריירה. ואת ה"בורר" לא חשבתי שצריך בכלל כשמסתובבות לך בין הרגלים סדרות מופת כמו "אימפריית הפשע".

אבל מסתבר שדווקא שלט החוצות הענק והמעצבן הזה על דרך פתח תקווה כשאני חוזר כאן לישימון  ולדממה שמכריז קבל עם ועדה כי "יהודה לוי בתפקיד חייו", די נכון. אם יש יצירה טלוויזיונית קודמת שמזכירה לי את העוצמות של "איש חשוב מאד" היא העונה השנייה והמוחמצת על ידי רבים כאן של "הכל דבש", בה יעל פוליאקוב הצליחה להרגיז כאן רבים אולי, אבל במקביל לרתק אותי באומץ שלה בכל שבוע מחדש.בהקשר הזה כדאי גם להזכיר את "אבודים באסיה" המעולה והמדוייקת כל כך.

יש איזו איכות ניהליסטית ממש ל"איש חשוב מאד". העולם שהיא מציגה, הדמויות הפועלות בו, הריקבון שלהן, חוסר המודעות שלהם והסאב טקסט המעולה של כל סצינה וסצינה הופכים אותה למאסטר פיס של ממש. לסוג של סוכריה עם טעם מר שרק רוצים ממנה עוד. כי עד עכשיו עוד לא ראיתי את כל הנפיחות של שוק הבידור כאן, של השואו-ביז הישראלי, נכנסת לתוך פריימים כל כך מדוייקים וכל כך אמיתיים.

יש איזו מריבה פובליציסטית בלבד למי שייך הקרדיט על ההצלחה הזו, לבימאית שירלי מושיוף או ליהודה לוי עצמו, שהלך באמת הכי רחוק שאפשר. תנו לי רגע לעשות לכם סדר. לי התשובה די ברורה, מדובר בסוג של קונצרט בו האחד לא אפשרי בלעדי השני. מושיוף מביאה איתה מבט עמוק, חודרני, מהתל ומתחשבן עם תעשיית הבידור כאן, עם הנראות שלה, ועם מה שהיא אומרת וממה היא בנויה. יהודה לוי שם את עצמו על השולחן, בלי יותר מדי פילטרים, שלא לומר ערום משהו, עם קריצה לאווילות של הדימוי הציבורי שהוא כלוא בו ומתפרנס ממנו שנים ועושה את מה שכל כוכב אמיתי לא חושש לעשות, הוא משתמש בדואליות של הפרסונה הזו, בועט בה, מאדיר אותה ומציע קשת הרבה יותר רחבה של גוונים, של צבע ובעיקר, בפעם הראשונה אולי, הוא פשוט מסקרן. מסקרן ומעניין במיוחד.

גם ההופעה של אלמה דישי מרשימה, נוגעת ללב ומרגישה אמיתית מאד ושלל של דמויות משנה נהדרות מאכלסות את הבריאה הטלווזיונית הכל כך מדוייקת הזו.

יש הרבה סצינות מעולות טובות וזכירות בכל פרק כמעט, עבורי, בסצינת הריקוד בחזרות לפסטיבל לבוש בתחפושת מטופשת של אינידאני מהזן שעשה את יהודה לוי יהודה לוי, כשהוא עייף לאחר ליל הוללות וכעוס על כך שהוא נאלץ בכלל להשתתף בעוד פסטיבל, אך מוציא את המקצוען שבו, טמון הרבה מהקסם של הסדרה הנוכחת הזו. השואו ביז הישראלי הוא די עולב, בואו נודה. הוא מלא באנשים לא מוכשרים, בהפקות בינוניות ובוועדי עובדים שרוכשים כרטיסים בהנחה לאחת מחמש או שבע ההופעות שנותנים כל כוכבי הילדים בחנוכה או בחג אחר. ועדין, יש משהו בסצינה הזו שהוא נוגע ללב ומרגש במיוחד, כי את המקום שבו נפגשת התובנה על מה לא אל מול מציאות הקיום, לא קל שלא להפוך לבנאלי. אבל כאן יש כאן מפגש מרגש של כנות ושל טלוויזיה דרמטית מעולה.

יהודה לוי לא צריך את הבלוג הזה בכדי להמשיך ולקבל תפקידים טובים יותר או פחות בתעשיית הטלוויזיה הישראלית.ולמען האמת, כנראה שגם לא את הסדרה הזו. יש כאלו שיראו את השלט המעצבן הזה של "תפקיד חייו" ופשוט ישבו לראות אותו שוב מכיון שזה "יודהלוי", יש המון אחרים שיסתכלו עליו עכשיו בסוג של הערכה מופתעת. כן, גם בפעם הבאה שיתקלו בו בכפכפים מושך כסף בכספומט.

מעולה. לא להחמיץ. בהוט, או חפשו את עצמכם באינטרנט ותגיעו לאן שצריך.