דיוות באמריקה היה הצצה מסקרנת ובעלת ערך מוסיף מפתיע לחובבי מוסיקת פופ, ובעיקר למי שהקריירה של המשתתפות של הסרט עושה לו משהו.

נסיעת החלטורה הזו בהזמנת הקרן הקיימת לישראל אליה מוזמנות חמש דיוות[?] מקומיות: אילנית, מרגלית צנעני, ירדנה ארזי, רותי נבון ושלומית אהרון.

כמי שהקריירה של כולן מוכרת לו היטב, לא היה לי ספק שמדובר במסמך מעניין שיספק הצצה בעלת אלמנטים וויאריסטים של ממש אל מאחורי הקלעים של מה שנהוג לכנות בעולם המוסיקה הגיל השקוף, זמרות שמאחורי כל אחת ואחת מהן קריירה מרשימה ויחודית בעבר ומציאות תעשיתית מנומנת בלשון המעטה בשנים האחרונות.

נדמה שמה שהיה מעניין בסרט הזה זו בעיקר הפתיחות והרצון של ה"דיוות" לשתף אחרים בתחושות שלהן לגבי המקצוע שהן עוסקות בו. אולי זו החוויה היחודית של הנסיעה משותפת ואולי זה הריחוק מהבית, אבל הן משחררות שם כמה פנינים שלא טרחו לשחרר בראיונות יחצניים מוקפדים אחרים שלהם בשנים האחרונות.

אני חושב שלמעט אילנית, שלוקחת את עצמה בצורה מאד ריאלית בכל מה שקשור למיקום הקריירה שלה בציר הזמן של חייה, כל האחרות נדמות עדיין מקוות ומייחלות לאיזה רגע קסום שישיב את נעוריהן האבודים, למעט ירדנה ארזי שלא חושבת שאיבדה אותן מעולם ומרגלית צנעני שאין לה שיא שקשור בכלל בנעורים.

לכל אחת מהן קבלות מרשימות אבל בסופו של דבר האגו חונק את הנשימה ומסתיר את הנוף. אני תמיד מתפלא מחדש לראות כמה אמנים מתקשים לראות את חוסר הרלוונטיות של עצמם בתוך מציאות משתנה. זה יפה ונוגע ללב לא פחות משזה עצוב ולעיתים אף מעורר רחמים.

לכולן היה משהו לומר לדור החדש של זמרות צעירות, יש כאלו שיקראו לזה חוכמת חיים ויש כאלה שיקראו לזה להיות כלבות. אולי ככה באמת אפשר להצדיק את כותרת הסרט המעניין הזה. "דיוות באמריקה". כי כידוע, דיוות יש בעיקר אמריקה.

כאן המקסימום שתקבלו זו עוד חידוד לשוני מתיש של מרגלית צנעני שאני מאד מתקשה למצוא את החיבור בינה לבין המונח הזה דיווה  בכלל. סחבק במקסימום.

והערה אחרונה, אל מול מה שנתפס בעיני רבים אולי כבבית קברות גריאטרי ולא רלוונטי של תעשיית המוסיקה, וחבל שכך, ניצב שידור ההדחה האחרונה של  האח הגדול, יש משהו סמלי אולי בעובדה שסמן התרבות הכי שונה מהמאמץ של הנשים הללו לבנות לעצמן קריירות שעלה להן בדם יזע ודמעות, מנסה להתחרות וללא הצלחה בשיעורי רייטינג אדירים של תרבות הבוא נהיה מפורסם. אבל אחרי הכול, בסופו של דבר, זה אולי פשוט דרכו של עידן, וגם דיוות צריכות להסתגל לשינוי בכדי להישאר דיוות

אין עצב גדול וכנה מזה של מעריץ מאוכזב. מתקליט של אמן שהוא אוהב, מסרט של שחקן שהוא עוקב אחרי הקריירה שלו ובעיקר מסדרה שסידרה לו את פרצי הצחוק הגדולים ביותר האפשריים וגרמה לו לכאבי בטן פיזיים.

אני ממתין בסבלנות כבר 4 פרקים, כי לכל אחד מגיע הזדמנות וזמן לכוונן עת עצמו, אבל קצת כמו בסיפור המלך הוא עירום, אין לי יותר מדי ברירות. המלכה עירומה באחד העם מאה ואחד והיא לא נראית טוב כשהיא ככה.

אתמול שודר הפרק הרביעי בסידרה שמדינה שלמה[כן! יש כזה דבר שמדינה שלמה מחכה למשהו] ואבוי לבושות.

זהו, נשברתי, אני מגונן בגופי עם משפטי מירי ישנים מתוך העונה הקודמת של אחד העם אחד, ועושה זאת בכל פעם מחדש בפני המלעיזים.

אבל אל נוכח מופע העליבות של ארבעת הפרקים האלו אני מתקשה להבין מי באמת מחרבן על מעריצי הסידרה, האם זו רשת?, באופן השיווק המטופש המסורתי שלה שיודע להחריב כל מוצר טלוויזיוני שנופל לידיהם או שאלו הם יוצרי הסידרה עצמה? אולי אלו הם השחקנים שמתקשים לשחזר את הדיוק והעקביות של הדמויות הקומיות שטבעו בעבר?

אני מתקשה להבין מה בדיוק השתבש: האם הבעיה טמונה בזמן הרב שעבר שהפך את הסידרה ללא רלוונטית?- התשובה לכך חייבת להיות שלילית, אחד העם תפסה תאוצה ברשת והפכה לקאלט רק זמן רב אחרי שירדה מן האוויר.

על השאלה מה בדיוק השתבש צריכים לענות בעיני יוצרי הסידרה ושחקניה בעיקר.הדבר הזה שנקרא רשת הוא מקרה אבוד בכל מקרה.

יתכן שזה הפער בין חוסר המודעות של הגירסה הקודמת של הסדרה, לבין האובר מודעות למעמד הקאלטי שצברה במהלך השנים שליווה את העשיה של העונה הנוכחית. אבל כך או כך, התוצאה מביכה ולא על גבול הבורקס, על גבול הבושות.

את הסימנים לפשלה אפשר היה כבר לפרשן בראיון שנתן ארז בן הרוש ובו הישווה בין ז'אנר סרטי הבורקס לבין ההתכוונות היצירתית של העונה הזו. נדמה לי שבעצם ההשוואה הזו כבר טמונה הבעיה האמיתית, לסרטי הבורקס, לא היתה שום מודעות עצמית, הם פשוט היו מה שהם היו והכוח שקיבלו בציבוריות הישראלית נבע מהעובדה שהם ענו על צורך מחאתי עמוק בשכבות שלא היה להם יצוג שלטוני באותם ימים. מכאן הפריחה והשגשגוש הגדול שלהם עד לסוף שנות השבעים.

אחד העם אחד ענתה על צורך דומה, היא הביאה לידי ביטוי תסכול ואנרכיזים של דור שלם שגדל פה, רואה דברים ולא ממש מתחשק לו להפגין, אבל כן חשוב לו שמישהו יאמר את זה בשבילו.

אחד העם מאה ואחד, אבוי, היא בדיוק חוסר המחאה החברתית של אחותה הגאונית. אפילו הבחירה במגדלי You למיקום העונה הנוכחית צובט בלב, כי לא מדובר בתזוזה אל לב הקונצנזוס אלא לעמוד במרחק יריקה לא מוצלחת ממנו.

שום דבר טוב לא יוצא מהעונה הזו. הרפליקות של מירי עמוסות מדי, משוכתבות מדי כאילו נכתבו מראש באופן קאנוניסטי, וקאנון לא יוצרים מראש כמו עוגה, הוא אמור לתפוח לבד.

שום חוקיות או עקביות של אחד העם אחד לא נשמרה. מירי החדשה חסרת ביטחון, מבולבלת מדי ולא עקבית בתגובות שלה. כמו היה מדובר באחותה הצולעת.היא לא יכולה לסחוב הכול לבד-למה אף אחד לא עוזר לה?

לא עוזר מבול הכסף שנשפך על העונה הזו, זה אשכרה כואב למי שראה בסידרה הזו אמירה חברתית שזורה ביד אמן עם הרבה גודטיים בדרך.

אילן פלד הוא הכשרון הקומי הכי גדול שצמח כאן לעניות דעתי, וגם אם הוא מעלה חיוכים פה ושם, עצבות גדולה אופפת את כל מעריצי הסידרה המושבעים בכל רחבי המשרדים בארץ בכל יום שלישי בבוקר כשהם רואים את מירי האהובה שלהם מתבזה ככה בכל יום שני מחדש.

חפשו אותם, הם ממש לידכם והם אשכרה מבואסים.