סרטו עטור השבחים ורב המחלוקות של יוסף סידר, הוא סרט מצויין, יעיל ובעיקר מרגש וחודר ישר ללב בתיאור מדוייק של חוסר הלכידות של החברה הישראלית על רקע מלחמת לבנון וה"בוץ הלבנוני" על כל פניו וצדדיו.

זהו ללא ספק סרטו הטוב ביותר של יוסף סידר עד לרגע יצירתו [מי יודע, אולי הבאים יהיו אפילו טובים יותר].
יש בבופור של סידר את כל המרכיבים של סרט צבאי טוב, לא מיופייף ויעיל.
סיפורה של חבורת לוחמים הננטשת במוצב הקרבי בופור, אשר מבוסס בעיקרו על הרומן מאת רון לשם אם יש גן עדן הוא סרט מעורר מחשבות בעיקר בשל העובדה שהוא עמוס בדימויים מטאפורים הקרובים כל כך לליבה של החברה הישראלית.
גיבורים רבים הקריבו את חייהם בבופור, ועל חורבותיו של המבצר הצלבני העתיק הזה, טמונים בעצם גרעיני הסיפור הישראלי לבנוני, הבוץ הלבנוני וכל משאוות מצפון תפתח הרעה נדמה שנמצאת על ההר הזה.

קשה להישאר אדיש לנוכח התיאור המלנכולי והנוגע ללב של חיילי יחידת המוצב הנשארים שם להיות מטווחים מבלי שלאיש אין בעצם מושג מה היא חשיבות ישיבתם בו כלל. לא להם, לא למפקדיהם ולא לחברה הישראלית כולה.

תחושת המועקה שלהם, הופכת בידיו היעילות מאד של סידר לתחושת מועקה אצל הצופה והסרט פורט בצורה מדוייקת על נימי הרגש של הצופים תוך כדי שימוש מבריק של סידר בכל כלי המבע הקולנועיים העומדים לרשותו: עריכה מבריקה, פס קול כובש לב, וכלל, נדמה שההשקעה הכספית הגדולה בסרט והעובדה שהבופור "נבנה" עבורו על סט יחודי, שירתה את הבמאי נאמנה בתיאור הקלסטרופוביה שהיא לבנון כולה בעצם.

המשחק בסרט של כל צוות השחקנים הוא משובח ולעילא. רבות דובר על העובדה שמרבית גיבוריו הראשיים של הסרט לא שירתו בצבא, לאחר צפייה בסרט, הדילמה הזו רק מתגברת. האמינות של התיאורים הצבאיים בו חורגת מגבולות הרגיל והיא מדוייקת, וחדה כמעט מכל מה שנראה בסרטים צבאיים עד כה.
לעיין בלתי מזויינת, אין בוויכוח הזה מאומה, וההנאה לא נפגמת. מי שהיה חייל קרבי יחוש בכל זאת ברגעים מסויימים שהוא ב"סרט"- ככה זה בישראל הקטנה, מי שהיה שם, כלומר בשירות צבאי מלא בחייל תומך לחימה או בחייל לוחם יבין על מה מדובר.
זו אולי אכן הצרימה היחידה בסופו של דבר בסיפור הקולנועי המרגש הזה.

סרט הבכורה של איתן פוקס בכיכובו של גיל פרנק מכיל את המוטיבים שיעסיקו את פוקס גם בסרטיו המאוחרים יותר, אבל הוא הטוב שבהם.

קבוצת חיילים בחופשת אפטר ומפקד אחד שיש לו מה להסתיר באחר צהרים ירושלמי הוא תיאור משכנע בכנותו של העולם הצבאי הישראלי והוא מהמם בעוצמות שלו ובאופן הטיפול במה שנחשב עד צאתו לטאבו בחברה הישראלי. הקולנוע הישראלי אחרי אפטר הוא קולנוע משוחרר ובוטה יותר אבל צריך הרי להתחיל מאיפשהוא.

למרות היריעה הקצרה, ודלות התקציב, הסיפור הפשוט על מערכת יחסים בין חייל למפקדו אשר נעה על גבוה ההערצה ומה שמעבר לה, הסרט כובש בכנות שלו והוא נותר חזק כשהיה עם צאתו.

שבירת מיתוס הגבר הישראלי, היפוך תפקידים וחשיפת אלטרנטיבות אחרות תוך כדי יצוג מציאות משכנע, כל אלו נמצאים באפטר, שהוא סרט ביכורים שמעל לכל יש בו אמת משכנעת וצורבת והוא עושה את העבודה ביעילות וברגישות.

פוקס המשיך לעסוק באותם נושאים במסגרות אחרות, בעלות תקציב רב יותר ומתוקשרות יותר, אפטר שזכה לעדנה מחודשת כאשר הופץ ביחד עם יוסי וג'אגר המצליח יותר באריזת הצפיה הביתית מכיל הרבה מאד כישרון והוא מעיז, מתריס, מרגש ועדין כאחד גם קרוב לעשרים שנה לאחר צאתו.