סלאח שבתי-1964

סרטו של אפרים קישון, סלאח שבתי הוא אחד השגרירים הראשונים והרעים ביותר של הקולנוע הישראלי בעולם. סלאח שבתי על אף מעמדו הרם והאהבה הרבה שרוחש לו הקהל הישראלי הוא אחד הסרטים הבעיתיים ביותר שנעשו פה באופן יצוג דמותו של היהודי המזרחי בקולנוע.

 

זהו אולי סרטו הידוע ביותר של אפרים קישון, אבל בו בעת הבעיתי ביותר. סלאח שבתי של אפרים קישון זכה להצלחה עצומה בארץ עם שיחרורו ובמשך השנים אף קיבל מעמד של קאלט יחודי.
במבט ראשוני נדמה שקישון מצליח לצלם תקופה בפריזמה יחודית. סיפור של סלאח שבתי קשה היום ובנותיו העולים לארץ הקודש ונסיון ההשתלבות וההיטמעות שלהם בחברה הישראלית החדשה שהקיבוץ בה הוא סוג של ערך ואידאל הוא אומנם מבחינות רבות מייצג חברתי מעניין התופס את רוח התקופה בה צולם [או עשר שנים לפניה] ומצליח במקומות רבים להציג באופן שנון את הפגמים בחברה הישראלית הצעירה של אותן שנים.

כמעט כל גדולי הקולנוע הישראלי של אותה התקופה נמצאים שם, החל בגילה אלמגור, אריק אינשטיין, ובעיקר כמובן חיים טופול במה שהפך להיות התפקיד המזוהה ביותר בקריירה שלו [למעט כנר על הגג].

אבל הסרט הזה, ממרחק השנים, כפי שתכתוב על כך מאוחר יותר ד"ר אלה שוחט בספרה מזרח על מערב בחוכמה, הוא סרט בעייתי בצורה ובאופן של יצוג המזרחי בקולנוע הישראלי.

סלאח שבתי בגילומו של טופול, ובבימויו של אפרים קישון הוא כל מה שסכמה אשכנזית של העילית השלטת דאז רואה בעליה המזרחית המאסיבית אשר הגיעה לארץ בשנות החמישים מארצות מזרח אפריקה ובעיקר מרוקו.

סלאח שבתי של קישון הוא מזרחי כללי, מבלי שהוא שקישון טורח לשים את ליבו להבדלים בין העדות השונות של יהודי המזרח ששטפו את הארץ, הוא בור, אינו יודע קרוא וכתוב והוא מתייחס לאישתו ולבנותיו כאל סחורה חמה למרבה במחיר.

היצוג הסטריאוטיפי הזה היה חמור מכיוון שהוא היווה את עמוד התווך של יצוג המזרחי בסרטי הבורקס במהלך השנים שיבואו. המזרחי מוצב מאז כמעט תמיד כמזרחי "כללי" והוא אחז בתכונה אחת בולטת, בערות וחוסר יכולת להשתלב.

הדרך היחידה בה יכול ה"מזרחי" להשתלב היא לוורת על הזהות המזרחית הכללית ולאמץ את הישראלית, הקיבוצניקית זו המוגדרת על ידי החברה הישראלית כזהות ה"נכונה" והיחידה שיש לה סיכוי להיות מוגדרת כישראלית.

כך, במחי יד קולנועי נמחו דורות ומורשות שונות של יהדות המזרח והוצגו באופן בוטה, גס ונלעג.

קסמו של סלאח שבתי של קישון הוא אולי בצילום התקופה, אבל השקר הגס שהיא מוכרת הוא בעל נזק חברתי רב.

כסרט, ניכר בסרט שהוא מתיישן עם הזמן, הוא אינו מכיל את הגאונות והרגישות של השוטר אזולאי ועיקר ערכו הוא בצילום מציאות המעברות והחברה הישראלית שהיתה ואיננה עוד.

מבצע יונתן-1977

השנים שחלפו גם אם הם מציגים לעיתים את הסרט באור נלעג, לא לוקחים ממנו את החן הציוני ונדמה שרק מוסיפים למעמדו הקאלטי ההכרחי. מבצע יונתן עם אסי דיין ויהורם גאון נטולי כרס ויפי בלורית ותואר היה ונשאר אחד הסרטים הישראלים הסוחפים ביותר שנעשו כאן, גם אם לא אחד הטובים שבהם. חובה מענגת של ממש.

קשה שלא לבכות בכל פעם מחדש כאשר דמותו של יוני נתניהו, אולי חלל המלחמה המפורסם ביותר במדינת ישראל מעולם, בכיכובו של יהורם גאון נופחת את נשמתה בסיומו של מבצע אנטבה.

מדינה שלמה עקבה בחרדה אחר גורלם של הישראלים החטופים בטיסת אייר פרנס שנפלו לידיו האכזריות של אידי אמין וזהו אולי אחד מאחרוני סיפורי הגבורה ההירואים המתוקשרים ביותר שבהם מדינה שלמה דמתה לאיש אחד באופן בה התאחדה סביב גורלה וגורל יהודיה ואזרחיה בתפוצות.

כמה פאתוס שיש בשורת מעל? במבצע יונתן תמצאו אפילו יותר, אבל עדין, הוא כמו סטייק מעושן היטב, עושה את העבודה למרות הזמן, הגיל ובעיקר העובדה ששני כוכביו הראשיים (יהורם גאון ואסי דיין), נראים היום כצל חיוור של האחלה גברים שהם היו בזמן צילומי הסרט. גם הם, כמו המדינה, ראו פעם ימים טובים יותר.

אפשר לומר על מנחם גולן מה שרוצים, שהסרט לינארי, פשטני וסובל מעודף פאתוס, גולן בימים הטובים ניחן באינסטינקטים בלתי רגילים שהביאו אותו לחוש את הקהל הישראלי ולהביא אותו אל הקולנועים בהמוניים. כן, גם מועמדות לאוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר היתה לסרט הזה וככלל, הוא פשוט מאד, יעיל מאד, מותח דיו למרות שהסוף ידוע מראש והוא עושה את העבודה כשהוא פורט על כל נים ונים ציוני.

מבצע יונתן היה אחד הלהיטים הגדולים ביותר בקולנוע הישראלי ובצדק, כל פריים בו הוא קולנוע מעשי, תכליתי גורף ומושך. ובשנות השבעים הוא היה נראה בדיוק כמו סרט הפעולה ההוליוודי האחרון שזה עתה הגיח לאקרנים ולא פחות טוב ממנו.

השנים לא עשו חסד, לא רק לגיבורים הראשים, גם לא לעילגות החטיפה, לשדה התעופה המאולתר מהקרטון ולעוד דקויות שוליות כאלו ואחרות. עדין, לגדול בישראל של שנות השבעים ולא לראות ולאהוב את מבצע יונתן זה היה עניין של חטא ממשי.

קולנוע ישראלי הוא לפעמים, אחרי הכול באמת עניין של ציונות פרופר. אם זה נראה לנו או לא.
העיקר שכולם חזרו הביתה בשלום כמו שאימא שלי תמיד אומרת