רומא-2018- Roma על ביישנות, עדינות ורגש עוצמתי

גם אם הדעות על הסרט המופתי הזה חלוקות לשניים(הפסקתי לראות אחרי עשר דקות, או "יצירת מופת"), דבר בכך לא מפחית מעוצמתה וחשיבותה של היצירה הזו. 

נדמה כי דווקא בעידן שבו אנחנו מורגלים ומתרגלים שלא להתאמץ בצפייה ובצריכה של תרבות הקולנוע, רומא של אלפונסו קוארון לא באמת תובע את המאמץ ממי שאינו יכול, הוא מבקש ממנו פשוט להתמסר ליופי שיכול קולנוע לייצר כאשר תמונה הופכת לרגש, ומיזנסצינה לגיבור, כאילו הגיע לכאן מעידן אחר של עדינות ושל יופי, סרט הרי לא באמת יכול לבקש מצופה להתמסר באם בתוך עולמו הרגשי נעדר מקומה של העדינות. סיפורה של אומנת טובת לב בעלת מסירות נפש נדירה, המשרתת משפחה מקסיקנית בורגנית על רקע אי שקט פוליטי במסיקו של שנות Roma1השבעים הוא סיפור חייו של קוארון, כפי שציין זאת בראיונות לקידום הסרט. הוא רואה בסרט את יצירתו  האישית ביותר עד כה. קוארון, איננו הראשון שמנצל את מעמדו בתעשייה לעשות את "הסרט שהוא רוצה", מקרים נוספים העולים בזכרוני בהקשר הזה הם של טים ברטון עם המספריים של אדוארד, או אלמודובר עם חינוך רע. שניהם סרטים הלוקחים את האישי ביותר, הרע, הטרגי והמעצב, ומנסים להפוך אותו לפומבי, ובעיקר להנגיש אותו לצופה באופן שהופך אותו לחלק מן החוויה שלהם, כמו מבקשים לומר לצופה כי הם פתחו צוהר או דלת לעולם אישי, פנימי מאד, והצלחתו של הסרט מתחילה בראשית בכך שנוצר בכלל, ולאחר מכן לאינטרפטציה שיתן לו הצופה שהוזמן אל תוך עולם פרטי כל כך. מאחורי כל הסרטים האלו שהזכרתי, עומד במאי שכוחו הפילמאי והערכת העולם האומנותי אליו מייצרת את תשומת הלב למילה "אישי" או "סיפור חיים", וכל היצירות הללו הן יצירות המגיעות, כמו כל סרט טוב מסיפור שעקרונותיו מבוססי המציאות משרתים את קרקע הדמיון של מי שמבקשים להפוך אותו לחזון פילמאי בדרך מרתקת.

קוארון מספר את סיפורו בשחור לבן, במה שהוא קריצה ישירה לבימאים הגדולים של הנאו ריאליזים האיטלקי, כמו גם חלק משיטות העבודה שלו, הבחירה בנון אקטורז(אנשים "רגילים" ללא נסיון משחק אבל עם התאמה אותה רואה הבמאי בחיצוניותם ובפנימיותם לתפקיד המיועד), שמירה על העלילה המתפתחת גם מפני שחקניו שלו על מנת להשיג מהם את התגובות הריאליסטיות ביותר על סט הצילומים ובנייה של עולם דרמטי הסובב את גיבוריו והופך לחלק מרכזי מן העלילה. 

בדומה לגנבי האופניים של ויטוריו דה סיקה,בו העיר רומא הופכת לגיבורה ולחלק אימננטני מן העלילה הרי שגם כאן עולמה של הגיבורה שזור בנופי העיר המקסיקנית שכוחת האל בה מצטלם הסרט ומתרגם את הנופים האורבניים לחלק מן העלילה. היום יום של מלאכת הבית של הגיבורה שתפקידה לנקות, לבשל ולשמור על ילדיה המשפחה,  כמו גם סצינות חוץ רבות המצולמות בקפידה הפורשת את מקסיקו של שנות השבעים בפני הצופה בשלל מזינסצנות מרהיבות של חיי היום יום בה. סערות פוליטיות, הופכות לחלק מדרמה אישית באופן שקשה להפריד בין הלאומי, לאיש. ואכן, סערת חיינו בעצם מתנהלת פעמים הרבה בתוך מציאות פוליטית כאוטית המניעה לעיתים באופן סמוי את הבחירות שלנו. כך גם במקרה של רומא, סערות החוץ הפוליטי וסערות הלב הם בעצם עולם שלם, בו השניים נפגשים ומזינים האחד את השני.

קוארון (או הצופה, תלוי איך מסתכלים על כך( "משלם" סוג של מחיר בעבור כוחה של המיזנסצינה, הוא ממעט מאד להשתמש בתצלומי תקריב(קלואז אפ) לאורכו של הסרט, מתוך מה שנראה כבחירה אסטרטגית לתת למיזנסצינה "לדבר" את כוחה הפילמאי. התוצאה מרהיבה ועוצרת נשימה, גם אם מאמצת. הטלוויזיה מרגילה אותנו לכוחו ולמעמדו של צילום התקריב לפתור לנו כמעט כל בעיה דרמטית: ממבט חודר משמעותי ועד הבעות פנים של עצב וכאב הדורשות התייחסות. קוארון דורש מאיתנו פעמים הרבה לפענח מתוך כל משתתפי הסצנה את שהוא רוצה לומר, גם השוליים שבהם, לא רק הגיבורים. מירידת מים ועד לידה, נדמה שתמיד נמצא אורח בלתי קרוי בסצנה שהוא חלק אינטגרלי ממנה. כמו גם מטוסים דמויי כוכבים בשמים בהירים.

אבל אולי הקסם שובה הלב הגדול ביותר בסרט טמון בעובדה שגיבוריו של קוארון מקבלים בצניעות מרגשת את גורלם ואת הנתיב שנגזר עליהם לחיות בשל בחירותיהם. בהקשר הזה גם כאן הוא מאתגר את הצופה, שכן דמויות הגיבורים שלו נדמות לנו לעיתים לא מעודכנות לכאורה, אין בהם את הנחישות של גיבורי פעולה אמריקאים, אבל בדרך משלהם, הקרובה יותר לגיבורי חיים אמיתיים הם נאחזים בסופו של דבר במטרותיהם, במה שמניע אותם וגורם להם להיות מאושרים ובזה סוד קסמם. כי בחיים, הבחירות הקטנות ביותר עשויות לפעמים הרות הגורל והמשמעותייות. ולאקראיות, יש משקל אדיר בתוך מסע חיינו.

יש לא מעט סצינות מכוננות בסרט הזה, כמעט בלתי נשכחות, מסצנת ירידת המים של הגיבורה באמצע חנות הממוקמת מעל הפגנה סוערת החודרת אליה, ובהמשך לסצנת הלידה העצובה, מופע גבריות ריק מתוכן, בגידה אקראית, ועד לסצנה שבה גרעין האמת של נפשה של הגיבורה האומנת והקשר האמיתי שלה למשפחה במה שהוא בילוי שגרתי על שפת חוף הים בסצנה המפעימה החותמת את הסרט ומביא לקליימקס דרמטי מהעדינים והעוצמתיים שנראו על המסך בשנים האחרונות.

קולנוע טוב יכול להיות פיוטי, יוצרים רבים מחפשים את מה שהוא פרוזאי בתוך מציאות קולנועית אך מעטים מהם באמת מצליחים למצוא אותו. לשוות עומק, מורכבות ורגש בועט ומזוכך בסופו של תהליך היצירה המספר סיפור.

קוארון אחראי כאן לאחד מן הסרטים הרגישים והמרגשים של השנים האחרונות, ולסרט הזוכה כמעט באופן אוטמטי למקום של כבוד בתולדות הקולנוע מהטעם הפשוט אולי, הוא מכבד בכל תמונה שלו, את אותו ציר אומנותי היסטורי אשר בתוכו הוא מתקיים, ותובע את מקומו ואת חשיבותו על הציר הזה בעדינות ובנחישות, בדיוק כמו הגיבורה שלו. 


 

נשים על סף התמוטטות עצבים-(1988)-Mujeres al borde de un ataque de nervios- אחווה נשית גורפת

נשים על סף התמוטטות עצבים,Mujeres al borde de un ataque de nervios, מסמן את תחילתה של תקופת הפופולאריות הגורפת של אלמודובר ברחבי אירופה והעולם כולו, חתירתו והגעתו למעמד של יוצר קאנוני מוערך בעל סימני אוטר מזהים כחותם הטבוע על יצירתו.

300px-Nashim_-_almodovarאם ל חוק התשוקה החדשני והמסעיר כבר זכו צופי סינמטקים רבים ברחבי העולם להכיר ולהיחשף ליוצר החדשני ולתמות האנרכיסטיות שסרטיו מייצגים, אך עדין היה מדובר בקהלי נישה מצומצמים, הרי שנשים על סף התמוטטות עצבים, הצליח להעביר תמות גורפות יותר של אחווה נשית, שווק כסרט "נשי" פנה לקהלים רחבים יותר וזכה להצלחה גורפת ברחבי העולם וחרג מתחומם הצר של אוהדיו המושבעים בלבד. תוך שהוא מביא לידי ביסוס מעמדו של היוצר הפופולארי, היוצר, שזהו לו כבר סרטו התשיעי באורך מלא, ובספרד כבר צבר פופולאריות והפך לשם דבר קולנועי, העולם, כך נדמה היה, רק מתחיל להיחשף ליצירתו בצורה משמעותי מסרט זה ואילך.

נשים על סף התמוטטות עצבים מסמל את תחילת תקופת הפופולאריות הבין לאומית הגורפת של הגאון הקולנועי אך בו בעת הוא מסיים תקופה של יצירה אינטימית משהו, המכוונת כמעט באורך בלעדי אך ורק לקהל הספרדי. במקביל  הסרט מסמן גם את סיום העבודה המשמעותית של אלמודובר עם המוזה של סרטיו המוקדמים, כוכבת הקולנוע הספרדית, כרמן מאורה, שהצלחתו והצלחתו היו שזורים ביחד והיא מי שכיכבה במרבית סרטיו המוקדמים. את הסרט הזה כך הודה, כתב ו"תפר" למידותיה של מאורה. לאחריו, במה שיהפוך למריבה תרבותית מתוקשרת לא יחליפו מילה במשך קרוב לעשרים שנה כמעט עד לשיתוף פעולה מוצלח נוסף בסרט לחזור, אך מאורה כבר לא תככב בו בתפקיד ראשי כפי שעשתה בעבר.

נאמנותו של אלמודובר לקבוצת שחקנים קבועה מפורסמת ועשתה לו שם בקרב מעריצי סרטיו ברחבי העולם, אך אלמודובר כיוצר קולנועי בעל חושים מחודדים יודע ומבין גם את הצורך לרענן את השורות והוא מחליף בכל כמה שנים את הכוכבות המובילות של סרטיו. את מאורה תחליף ויקטוריה אבריל וזו בשעתה תוחלף על ידי פנלופה קורז וססיליה רות. החלפתה של כרמן מאורה בויקטוריה אבריל כמוזה התורנית, תהווה את הקרקע למריבה בין השניים.

נשים על סף התמוטטות עצבים הוא מעין סיכום מחצית של התמות הנושאיות והסגנוניות אשר פרסמו את אלמודובר ויהפכו אותו ואת סרטיו למפורסמים עוד יותר במהלך העשור שיבוא לאחריו. אחווה נשית חסרת פשרות של גיבורות המובלות על ידי הלב בתוך עולם סגנוני מובהק, שגברים בו הם תפאורה בלבד, מפארים את הסרט הזה כמו רבים מסרטיו.

פפה, גיבורת הסרט,(כרמן מאורה), חווה מצב כאוטי של סמי התמוטטות נפשית בעקבות העובדה שהיא ננטשת על ידי מאהבה הנשוי, אשר שיקר לה במשך זמן מה על כוונתו לעזוב את רעייתו ולחיות עימה. היא מתכנסת בדירתה, חוככת בדעתה האם לסיים את חייה אך לתוכם נכנסים שלל הפרעות הדורשות את תשומת לבה ומסיטות אותה מרגע המשבר האישי אותו היא חווה.

במיטב המסורת האלמודוברית, פפה, כמו כל הגיבורות הנשיות של אלמודובר, מובלת בהחלטותיה על ידי הלב. הרגש, ולא הראציונאל הוא המניע המרכזי שלה. תוך כדי שהיא וחבורת הנשים המתקבצת על גג ביתה ביום אחד רציף, חוות משברים דומים. כולם משברים הקשורים לשלטון הלב בהגיון, ולהחלטות השגויות  לכאורה אותן מוביל הלב את הגיבורות לעשות.

פפה, נאלצת לתמרן בין רצונה לסיים את חייה לבין טיפול במשברים דחופים המניעים אותה מכוונתה המקורית, ובכך מגלה תמה נוספת של סרטיו של השנים גיבורות סרטיו: עמידות, נחישות והאחזות בחיים למרות הקשיים והאתגרים הסובבים אותן.

כרמן מאורה בשיאה בסרט הזה, רבים אף מחשיבים אותו כתפקידה הטוב ביותר בתוך מכלול סרטיה ותפקידה אצל אלמודובר. כשחקנית מיומנת במיוחד ביד של במאי המוביל אותה זה כעשור היא יודעת בדיוק איך להיענות למורכבות הרגשית שדורשות דמויותיו ומרבית הסצינות בסרט. היא נחושה, מבולבלת, נסערת אובדנית, זועמת ורושפת קשת שלמה של רגשות אהבה וקנאה, ובו בעת מנהיגה. במיטב המסורת הנשית האלמודוברית היא מנווטת את ספינת הרגש של חייה אל חוף מבטחים שגם אם נדמה שהוא מקרי, הרי שיד הגורל, הרגש על עוצמותיו ועל שליטתו בחיי הגיבורות מביאה אותה ואת הסובבות אותה, אל אותו חוף מבטחים רגשי אוטופי בסופו של דבר, כשהן מאושרות ושמחות בחלקן.

המבע הקולנועי העשיר והססגוני של אלמודובר מגיע בסרט זה לידי ביטוי כמעט מקסימאלי. דירת הגג של פפה, גיבורת הסרט בנויה לאכלס את הדרמות הרגשיות של הגיבורות בצבעים ובסגנון האלמודוברי היחודי והמזוהה עימו כל כך: בהקפדה על צבעים, סימטריה ומיזנסצות עשירות בפרטים רבים המגוננים על גיבוריו ומספקים להם כר מחייה רגשי יחודי ובלעדי להם ולהם בלבד. גם פסי הקול של שירי הפדאו העממיים מתחיל לתפוס את מובהקותו הברורה והבולטת בסרטיו: שירי אהבה פשוטים על גורל מר ואכזר הקשור באהובות נכזבות או גרוע מכך, בחיים ללא אהבה. נטייתו של אלמודובר לעבר ז'אנר הטלנובלה, בהן סיפור העלילה המקרית הוא גיבור משנה בתוך חיי הרגש, בולטת גם היא בסרט ומביאה את היכולות הסיפורית של אלמודובר לידי שיכלול מקסימאלי בבניית הסיפור הקולנועי והנרטיב היחודי שלו ושל גיבוריו.

דירת הגג במדריד, גיבורת סרטים רבים של אלמודובר והמעוז התרבותי בו צמח, המאוכלסת בחיות רבות היא מעין תיבת נוח ומיקרוקוסמוס הנועד להצביע אל סערה רגשית שמטרתה לסייע לגיבורות כולן למצוא את המזור האחת בשנייה ובעולמן הכאוטי שגם אם הוא אינו ברור לאיש, עבורן הוא אי קיום מגונן ומוחלט שבתוכו הן יכולות להמשיך לפעול בדיוק כפי שליבן יחפוץ.

בשנים שתגענה אחרי הסרט הזה יצור אלמודובר כמה מסרטיו החשובים והפופולארים ביותר שבין סרטיו, אך התמות של כולן יהיו נטועות במידה רבה, בסרט זה ויהיו במובנים רבים, חזרה רפטטיבית עליהן.