נשים על סף התמוטטות עצבים-(1988)-Mujeres al borde de un ataque de nervios- אחווה נשית גורפת

נשים על סף התמוטטות עצבים,Mujeres al borde de un ataque de nervios, מסמן את תחילתה של תקופת הפופולאריות הגורפת של אלמודובר ברחבי אירופה והעולם כולו, חתירתו והגעתו למעמד של יוצר קאנוני מוערך בעל סימני אוטר מזהים כחותם הטבוע על יצירתו.

300px-Nashim_-_almodovarאם ל חוק התשוקה החדשני והמסעיר כבר זכו צופי סינמטקים רבים ברחבי העולם להכיר ולהיחשף ליוצר החדשני ולתמות האנרכיסטיות שסרטיו מייצגים, אך עדין היה מדובר בקהלי נישה מצומצמים, הרי שנשים על סף התמוטטות עצבים, הצליח להעביר תמות גורפות יותר של אחווה נשית, שווק כסרט "נשי" פנה לקהלים רחבים יותר וזכה להצלחה גורפת ברחבי העולם וחרג מתחומם הצר של אוהדיו המושבעים בלבד. תוך שהוא מביא לידי ביסוס מעמדו של היוצר הפופולארי, היוצר, שזהו לו כבר סרטו התשיעי באורך מלא, ובספרד כבר צבר פופולאריות והפך לשם דבר קולנועי, העולם, כך נדמה היה, רק מתחיל להיחשף ליצירתו בצורה משמעותי מסרט זה ואילך.

נשים על סף התמוטטות עצבים מסמל את תחילת תקופת הפופולאריות הבין לאומית הגורפת של הגאון הקולנועי אך בו בעת הוא מסיים תקופה של יצירה אינטימית משהו, המכוונת כמעט באורך בלעדי אך ורק לקהל הספרדי. במקביל  הסרט מסמן גם את סיום העבודה המשמעותית של אלמודובר עם המוזה של סרטיו המוקדמים, כוכבת הקולנוע הספרדית, כרמן מאורה, שהצלחתו והצלחתו היו שזורים ביחד והיא מי שכיכבה במרבית סרטיו המוקדמים. את הסרט הזה כך הודה, כתב ו"תפר" למידותיה של מאורה. לאחריו, במה שיהפוך למריבה תרבותית מתוקשרת לא יחליפו מילה במשך קרוב לעשרים שנה כמעט עד לשיתוף פעולה מוצלח נוסף בסרט לחזור, אך מאורה כבר לא תככב בו בתפקיד ראשי כפי שעשתה בעבר.

נאמנותו של אלמודובר לקבוצת שחקנים קבועה מפורסמת ועשתה לו שם בקרב מעריצי סרטיו ברחבי העולם, אך אלמודובר כיוצר קולנועי בעל חושים מחודדים יודע ומבין גם את הצורך לרענן את השורות והוא מחליף בכל כמה שנים את הכוכבות המובילות של סרטיו. את מאורה תחליף ויקטוריה אבריל וזו בשעתה תוחלף על ידי פנלופה קורז וססיליה רות. החלפתה של כרמן מאורה בויקטוריה אבריל כמוזה התורנית, תהווה את הקרקע למריבה בין השניים.

נשים על סף התמוטטות עצבים הוא מעין סיכום מחצית של התמות הנושאיות והסגנוניות אשר פרסמו את אלמודובר ויהפכו אותו ואת סרטיו למפורסמים עוד יותר במהלך העשור שיבוא לאחריו. אחווה נשית חסרת פשרות של גיבורות המובלות על ידי הלב בתוך עולם סגנוני מובהק, שגברים בו הם תפאורה בלבד, מפארים את הסרט הזה כמו רבים מסרטיו.

פפה, גיבורת הסרט,(כרמן מאורה), חווה מצב כאוטי של סמי התמוטטות נפשית בעקבות העובדה שהיא ננטשת על ידי מאהבה הנשוי, אשר שיקר לה במשך זמן מה על כוונתו לעזוב את רעייתו ולחיות עימה. היא מתכנסת בדירתה, חוככת בדעתה האם לסיים את חייה אך לתוכם נכנסים שלל הפרעות הדורשות את תשומת לבה ומסיטות אותה מרגע המשבר האישי אותו היא חווה.

במיטב המסורת האלמודוברית, פפה, כמו כל הגיבורות הנשיות של אלמודובר, מובלת בהחלטותיה על ידי הלב. הרגש, ולא הראציונאל הוא המניע המרכזי שלה. תוך כדי שהיא וחבורת הנשים המתקבצת על גג ביתה ביום אחד רציף, חוות משברים דומים. כולם משברים הקשורים לשלטון הלב בהגיון, ולהחלטות השגויות  לכאורה אותן מוביל הלב את הגיבורות לעשות.

פפה, נאלצת לתמרן בין רצונה לסיים את חייה לבין טיפול במשברים דחופים המניעים אותה מכוונתה המקורית, ובכך מגלה תמה נוספת של סרטיו של השנים גיבורות סרטיו: עמידות, נחישות והאחזות בחיים למרות הקשיים והאתגרים הסובבים אותן.

כרמן מאורה בשיאה בסרט הזה, רבים אף מחשיבים אותו כתפקידה הטוב ביותר בתוך מכלול סרטיה ותפקידה אצל אלמודובר. כשחקנית מיומנת במיוחד ביד של במאי המוביל אותה זה כעשור היא יודעת בדיוק איך להיענות למורכבות הרגשית שדורשות דמויותיו ומרבית הסצינות בסרט. היא נחושה, מבולבלת, נסערת אובדנית, זועמת ורושפת קשת שלמה של רגשות אהבה וקנאה, ובו בעת מנהיגה. במיטב המסורת הנשית האלמודוברית היא מנווטת את ספינת הרגש של חייה אל חוף מבטחים שגם אם נדמה שהוא מקרי, הרי שיד הגורל, הרגש על עוצמותיו ועל שליטתו בחיי הגיבורות מביאה אותה ואת הסובבות אותה, אל אותו חוף מבטחים רגשי אוטופי בסופו של דבר, כשהן מאושרות ושמחות בחלקן.

המבע הקולנועי העשיר והססגוני של אלמודובר מגיע בסרט זה לידי ביטוי כמעט מקסימאלי. דירת הגג של פפה, גיבורת הסרט בנויה לאכלס את הדרמות הרגשיות של הגיבורות בצבעים ובסגנון האלמודוברי היחודי והמזוהה עימו כל כך: בהקפדה על צבעים, סימטריה ומיזנסצות עשירות בפרטים רבים המגוננים על גיבוריו ומספקים להם כר מחייה רגשי יחודי ובלעדי להם ולהם בלבד. גם פסי הקול של שירי הפדאו העממיים מתחיל לתפוס את מובהקותו הברורה והבולטת בסרטיו: שירי אהבה פשוטים על גורל מר ואכזר הקשור באהובות נכזבות או גרוע מכך, בחיים ללא אהבה. נטייתו של אלמודובר לעבר ז'אנר הטלנובלה, בהן סיפור העלילה המקרית הוא גיבור משנה בתוך חיי הרגש, בולטת גם היא בסרט ומביאה את היכולות הסיפורית של אלמודובר לידי שיכלול מקסימאלי בבניית הסיפור הקולנועי והנרטיב היחודי שלו ושל גיבוריו.

דירת הגג במדריד, גיבורת סרטים רבים של אלמודובר והמעוז התרבותי בו צמח, המאוכלסת בחיות רבות היא מעין תיבת נוח ומיקרוקוסמוס הנועד להצביע אל סערה רגשית שמטרתה לסייע לגיבורות כולן למצוא את המזור האחת בשנייה ובעולמן הכאוטי שגם אם הוא אינו ברור לאיש, עבורן הוא אי קיום מגונן ומוחלט שבתוכו הן יכולות להמשיך לפעול בדיוק כפי שליבן יחפוץ.

בשנים שתגענה אחרי הסרט הזה יצור אלמודובר כמה מסרטיו החשובים והפופולארים ביותר שבין סרטיו, אך התמות של כולן יהיו נטועות במידה רבה, בסרט זה ויהיו במובנים רבים, חזרה רפטטיבית עליהן.

פרנץ-Frantz -2016

תחושה של אלגנטיות כובשת ובלתי מתפשרת עוטפת את סרטו החדש של פרנסואה אוזון. בבית קברות גרמני, אלמנה מגלה כי את קברו הטרי של בעלה פוקד בכל יום אורח צרפתי המתאבל עליו. האורח המסתורי נכנס במהרה אל תוך חייה, אל האבל העמוק שהיא חשה עם מה שנלקח ממנה והופך לחלק מן היום יום שלה ושל הורי ארוסה האבלים. לא רק ארוסתו המוחמצת, הוריו, הורים שכולים אחרים בעיירה שלווה, נערות שנותרו ללא גברים שיחזרו אחריהם שכן אלו מתו במלחמה, ומאהבים הנדחים על ידי האלמנה המיוסרת, נדמה כי כולם נאחזים בדמותו של הזר המסתורי, הטוען להכרות עם החייל המת ומנסים דרכו של האזרח הצרפתי המגיע לביקור בקברו ובסביבת חייו.

כולם מנסים דרכו לחיות את שעותיו האחרונות של חלל המלחמה ואת מהות החיים שיכול היה לייצר עבור כולם, לו היה נותר בחיים.

imagesעל רקע קו העלילה העדין הזה טווה הבמאי המיומן פרנסואה אוזון מלודרמה פילוסופית מדוייקת ומרהיבה ביופיה על משמעותה של האהבה בחיינו, ומוביל את הצופה למסע בשיאי רגש ועדינות.

צניעות החיים והרגשות של גיבורי הסרט מהווה מעין גיבור משנה בסרטו של אוזון, הנוגע בסרטו דווקא בתקופה היסטורית שלא מרבים לעסוק בה: השבר אותו חווה אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה אשר טילטלה את כל אירופה לכדי קלחת ועיסה שבה מתו עשרות מליונים ועימם מתה גם אירופה "הישנה" שבתי מלוכה רבי הוד והדר שלטו בה ובמיליוני נתינים והכתיבו את מציאות חיי היום יום שלהם.

על רקע סוף עידן התמימות הזה שבו פצעי העבר עוד יולידו את מלחמת העתיד(מלחמת העולם השנייה) מתנהלים גיבורי הסרט הזה באיפוק מדוד אל מול מה שנלקח מהם: האהבה, התקווה לעתיד ולהמשכיות וחיים רגילים, טובים ופשוטים ובעיקר האמונה בצדק, בטוב ובתחושת שליחות וסולידריות לאומית. מתי המלחמה, כל מלחמה, עונדים בקברם רק את שאיפות שולחיהם, לא את היכולת שנלקחה מהם לברוא באמת מציאות חלופית אחרת מזו שהכתיבו להם השליטים ששלחו אותם למותם.

האיפוק האירופאי מעולם לא נראה עדין ומקסים יותר כפי שהוא שאוזון מנהל אותו בפרנץ: זוהי לא רק תחושת געגוע לעולם שחרב, אלא גם לאלגנטיות ולפשטות החיים שהייתה טמונה בחיים באותו עולם.

הסרט כולו כמעט מצולם בשחור לבן, והבחירה באמצעי המבע הקולנועי הזה מרהיבה ולא מרתיעה. נדמה שחלקים גדולים מאותה אלמנטיות קולנועית טמונים בו ובתסריט המאופק והמתעתע במיוחד הטמון בו.

אנשים אינם מה שהם נראים לנו פעמים כה רבות, רגשות, הם עניין מתעתע והצורך של האחד באחר הוא לא תמיד הצורך המוצהר או השורה התחתונה בביקור הזר בתוך סביבת חיינו. נחמת הזר היא מוטיב שחוק לכאורה ועם זאת כל כך קסום בעלילות ספרים, סרטים ומחזות ובו בעת, קיסמו המטיב או המאיים של הזר החודר אל תוך שגרה הוא אחד מן הקלטיזטורים הטובים ביותר למנוע צמיחה דרמטי של כל קו עלילה, במיוחד שהוא מטופל באופן מדוייק ועדין כל כך. מה הזר מביא אל תוך חיינו? האם זו בשורה של שינוי, של הקלה, או שמא הוא מתעתע בנו או בעקרונות המוסריים שבונים את חיינו מבלי שיש לכך סיבה או צידוק למעט חיפוש מזור אגואיסטי? האם הופעתו של הזר מתוזמנת להגיע אל תוך ליבן של דרמות, האם הוא מחולל אותן, או שמא הוא רק אחראי להתפרצות הרי געש רגשיים שהיו כבויים אך קיימים-עד להופעתו?

האלגנטיות הכובשת של הסרט הזה מספקת באופן מפתיע תובנות מפתיעות ובלתי פוסקות ברצף שמהמם את הצופה ועומד כמעט בסתירה אל מול הקצב האיטי המדוד והמאופק שלו, סוג קסמו של פרנץ הוא בסבלנות בצפייה, בפיענוח המסרים והרמזים שהוא נושא בתוכו והמסר האישי שאתם יכולים לקחת מתוכו אל תוך חייכם.

עדין מרגש ומשכיל. לא להחמיץ.