כולם יודעים-2018-Todos lo sabe

אשגר פרהאדי, הבימאי ממוצא איראני אחראי לאחת מן הדרמות המרתקות ביותר בשנים האחרונות: פרידה, שיצא בשנת 2011 ואשר גולל את סיפורה של עובד משק בית איראנית המנסה לתבוע צדק אל מול מעסיקה הגבר בתוך עולם הירארכי, שבו לגברים יתרון מובנה, היתה דרמה אדירה ששבתה צופים ומבקרים רבים ברחבי העולם. השקט שלה והנרטיב הדרמטי העז והמקורי שרחש מתחת לפני השטח נדמה היה כמרתק וחדשני.

כולם יודעים, מזמן אליו את ענקי הקולנוע הספרדי, פנלופה קרוז, מי שהוא בעלה כיום וכוכב מוכח כמובן גם בזכות בעצמו MV5BNzMwNDQwNjc4N15BMl5BanBnXkFtZTgwMDM3OTY3NjM@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_חאוויר ברדם וענק נוסף גם אם הוא מוכר כאן פחות, ריקרדו דארין אל תוך מה שיתגלה תוך זמן קצר מתחילת הסרט לפיאסקו קולנועי של ממש. הרצון של כוכבי הסרט הזה להופיע בדרמה משמעותית שתהלום את מעמדם בקולנוע הספרדי והעולמי בכלל בתוך יצירה דוברת ספרדית בה הם יכולים לבטא את יכולות המשחק שלהם באופן גבוה הרבה יותר מאשר בסרטיהם דוברי האנגלית, מובן ואני מניח שהוא זה שהוביל אותם ככל הנראה לידיו של פרהאדי, אך העיסוק של פרהאדי בדקויות הנובעות מתוך שפת אימו, איראנית, הוחלף הפעם בשפה הספרדית. האם כאן טמונה הבעיה? לא רק אבל יתכן בהחלט שהזירה התרבותית אליה פלש פרהאדי היא זירה לא לו.

במהלך חתונה משפחתית שמחה, נעלמת בתה של אחת מבאות החתונה, ומובילה את משתתפי החתונה למסע חיפוש יצרי אחריה, אשר במהלכו ניבטים הסדקים בקשריים המשפחתיים של מה שהיה עד לאותו רגע אירוע מאחד ומאושר.

לכאורה יש כאן קרקע פוריה לעוד דרמה משפחתית מהודקת מהזן שבו מתמחמה פרהאדי אבל התוצאה טרחנית ומתקשה מאד לספק עניין. את הציון לשבח בסרט הזה מקבלים דווקא כוכבי הענק האלו, כשכשאר הם משחקים בשפת האם שלהם, ספרדית, ההופעות הקולנועיות שלהן טובות לאין כל שיעור מהופעותיהם בסרטים באנגלית. הגם שפנלופה קרוז וחווייאר ברדם עשו לעצמם שם גם בקולנוע האמריקאי, הרי שבשנים האחרונות הם מתקשים למצוא בתוכו תפקידים ראויים שיהלמו את כשרונם ושניהם חזרו בשנים האלו לפעילות אינטנסיבית יותר בקולנוע הספרדי ממנו צמחו. החיפוש אחר דרמה ראויה שתשתקף את יכולותיהם הכזיב הפעם. שחקן יכול להיות טוב ככל שניתן אבל אם התסריט הבעייתי והבימוי עושה רושם שאינו מצליח להוביל אותו הרי שסופו של דבר ועניין שאת הסרט כסרט, יהיה קשה גם לכוכבים גדולים להציל, כפי שקורה כאן.

נדמה כי היכולות של פרהאדי לטוות סיפור "קטן" הופכות כאן לטרחניות עד לזרא. אין לי מושג האם פרהאדי דובר ספרדית או לא, אך התחושה היא שאין לו את השליטה בניואנסים של השפה כפי שיש לו בשפה האיראנית אשר במובנים רבים המצלול שלה והתרבות האיראנית אותה חשף לעולם היו גיבור בפני עצמם, והפכו את פרידה הקטן והמסעיר שהסיפור בו כמעט נראה היה לכאורה כטריוויאלי, ליצירת מופת עדינה ומרגשת. כולם יודעים, מנסה לטוות דרמה משפחתית שיש בה טלטלה אבל נדמה שהוא מרובה מדי בדמויות משנה שהצופה אינו יודע עליהן מספיק ובו בעת אין מושג מה הן תורמות אם בכלל לעלילה. היעלמותה של הגיבורה כמו גם הקשר הרומנטי בעבר של מי שמחפשים אותה כעת, הוא קלוש עד לא קיים וככלל, כוכביו של הסרט הזה עושים רושם שהם מתאמצים בתוך חלל תסריטאי אבוד, לא קוהרנטי ולא מרגש או מסעיר במיוחד. לפיכך, הסרט  מאכזב מאד ורוב הזמן הוא בעצם משעמם עד לזרא.

יש מה ללמוד גם מסרטים רעים:

כולם יודעים משמש כמשל למסע שעוברים בימאים מקומיים מבריקים אשר מנצנצים בתוך קסם היצירה הראשוני שלהם, בשפת האם שלהם ובמרחב התרבותי בו הם שולטים, ומנסים לעשות מעבר לקולנוע אשר מייצג התקדמות עבורם. פעמים הרבה אלו הם בימאים זרים הזוכים באוסקר לסרט הזה הטוב ביותר אשר חושף אותם לקהלים נרחבים יותר והם כולם מבקשים לעשות "קפיצה", לעיתים זהו הקולנוע ההוליוודי, או במקרה הזה, כוכביו בלבד. אך רבים מהם עושים זאת רק בכדי לגלות שהמסע הזה היה גדול מדי עבורם ושכוחם האומנותי המרכזי הוא בתוך עולמם התרבותי שלהם. כוחם, כך מסתבר להם לרוב נשען בחלקים גדולים על הזירה שממנו צמחו והגיעו ואינו מצליח לתרגם את עצמו לעשייה במרחב קולנועי שהוא זר להם. 

רומא-2018- Roma על ביישנות, עדינות ורגש עוצמתי

גם אם הדעות על הסרט המופתי הזה חלוקות לשניים(הפסקתי לראות אחרי עשר דקות, או "יצירת מופת"), דבר בכך לא מפחית מעוצמתה וחשיבותה של היצירה הזו. 

נדמה כי דווקא בעידן שבו אנחנו מורגלים ומתרגלים שלא להתאמץ בצפייה ובצריכה של תרבות הקולנוע, רומא של אלפונסו קוארון לא באמת תובע את המאמץ ממי שאינו יכול, הוא מבקש ממנו פשוט להתמסר ליופי שיכול קולנוע לייצר כאשר תמונה הופכת לרגש, ומיזנסצינה לגיבור, כאילו הגיע לכאן מעידן אחר של עדינות ושל יופי, סרט הרי לא באמת יכול לבקש מצופה להתמסר באם בתוך עולמו הרגשי נעדר מקומה של העדינות. סיפורה של אומנת טובת לב בעלת מסירות נפש נדירה, המשרתת משפחה מקסיקנית בורגנית על רקע אי שקט פוליטי במסיקו של שנות Roma1השבעים הוא סיפור חייו של קוארון, כפי שציין זאת בראיונות לקידום הסרט. הוא רואה בסרט את יצירתו  האישית ביותר עד כה. קוארון, איננו הראשון שמנצל את מעמדו בתעשייה לעשות את "הסרט שהוא רוצה", מקרים נוספים העולים בזכרוני בהקשר הזה הם של טים ברטון עם המספריים של אדוארד, או אלמודובר עם חינוך רע. שניהם סרטים הלוקחים את האישי ביותר, הרע, הטרגי והמעצב, ומנסים להפוך אותו לפומבי, ובעיקר להנגיש אותו לצופה באופן שהופך אותו לחלק מן החוויה שלהם, כמו מבקשים לומר לצופה כי הם פתחו צוהר או דלת לעולם אישי, פנימי מאד, והצלחתו של הסרט מתחילה בראשית בכך שנוצר בכלל, ולאחר מכן לאינטרפטציה שיתן לו הצופה שהוזמן אל תוך עולם פרטי כל כך. מאחורי כל הסרטים האלו שהזכרתי, עומד במאי שכוחו הפילמאי והערכת העולם האומנותי אליו מייצרת את תשומת הלב למילה "אישי" או "סיפור חיים", וכל היצירות הללו הן יצירות המגיעות, כמו כל סרט טוב מסיפור שעקרונותיו מבוססי המציאות משרתים את קרקע הדמיון של מי שמבקשים להפוך אותו לחזון פילמאי בדרך מרתקת.

קוארון מספר את סיפורו בשחור לבן, במה שהוא קריצה ישירה לבימאים הגדולים של הנאו ריאליזים האיטלקי, כמו גם חלק משיטות העבודה שלו, הבחירה בנון אקטורז(אנשים "רגילים" ללא נסיון משחק אבל עם התאמה אותה רואה הבמאי בחיצוניותם ובפנימיותם לתפקיד המיועד), שמירה על העלילה המתפתחת גם מפני שחקניו שלו על מנת להשיג מהם את התגובות הריאליסטיות ביותר על סט הצילומים ובנייה של עולם דרמטי הסובב את גיבוריו והופך לחלק מרכזי מן העלילה. 

בדומה לגנבי האופניים של ויטוריו דה סיקה,בו העיר רומא הופכת לגיבורה ולחלק אימננטני מן העלילה הרי שגם כאן עולמה של הגיבורה שזור בנופי העיר המקסיקנית שכוחת האל בה מצטלם הסרט ומתרגם את הנופים האורבניים לחלק מן העלילה. היום יום של מלאכת הבית של הגיבורה שתפקידה לנקות, לבשל ולשמור על ילדיה המשפחה,  כמו גם סצינות חוץ רבות המצולמות בקפידה הפורשת את מקסיקו של שנות השבעים בפני הצופה בשלל מזינסצנות מרהיבות של חיי היום יום בה. סערות פוליטיות, הופכות לחלק מדרמה אישית באופן שקשה להפריד בין הלאומי, לאיש. ואכן, סערת חיינו בעצם מתנהלת פעמים הרבה בתוך מציאות פוליטית כאוטית המניעה לעיתים באופן סמוי את הבחירות שלנו. כך גם במקרה של רומא, סערות החוץ הפוליטי וסערות הלב הם בעצם עולם שלם, בו השניים נפגשים ומזינים האחד את השני.

קוארון (או הצופה, תלוי איך מסתכלים על כך( "משלם" סוג של מחיר בעבור כוחה של המיזנסצינה, הוא ממעט מאד להשתמש בתצלומי תקריב(קלואז אפ) לאורכו של הסרט, מתוך מה שנראה כבחירה אסטרטגית לתת למיזנסצינה "לדבר" את כוחה הפילמאי. התוצאה מרהיבה ועוצרת נשימה, גם אם מאמצת. הטלוויזיה מרגילה אותנו לכוחו ולמעמדו של צילום התקריב לפתור לנו כמעט כל בעיה דרמטית: ממבט חודר משמעותי ועד הבעות פנים של עצב וכאב הדורשות התייחסות. קוארון דורש מאיתנו פעמים הרבה לפענח מתוך כל משתתפי הסצנה את שהוא רוצה לומר, גם השוליים שבהם, לא רק הגיבורים. מירידת מים ועד לידה, נדמה שתמיד נמצא אורח בלתי קרוי בסצנה שהוא חלק אינטגרלי ממנה. כמו גם מטוסים דמויי כוכבים בשמים בהירים.

אבל אולי הקסם שובה הלב הגדול ביותר בסרט טמון בעובדה שגיבוריו של קוארון מקבלים בצניעות מרגשת את גורלם ואת הנתיב שנגזר עליהם לחיות בשל בחירותיהם. בהקשר הזה גם כאן הוא מאתגר את הצופה, שכן דמויות הגיבורים שלו נדמות לנו לעיתים לא מעודכנות לכאורה, אין בהם את הנחישות של גיבורי פעולה אמריקאים, אבל בדרך משלהם, הקרובה יותר לגיבורי חיים אמיתיים הם נאחזים בסופו של דבר במטרותיהם, במה שמניע אותם וגורם להם להיות מאושרים ובזה סוד קסמם. כי בחיים, הבחירות הקטנות ביותר עשויות לפעמים הרות הגורל והמשמעותייות. ולאקראיות, יש משקל אדיר בתוך מסע חיינו.

יש לא מעט סצינות מכוננות בסרט הזה, כמעט בלתי נשכחות, מסצנת ירידת המים של הגיבורה באמצע חנות הממוקמת מעל הפגנה סוערת החודרת אליה, ובהמשך לסצנת הלידה העצובה, מופע גבריות ריק מתוכן, בגידה אקראית, ועד לסצנה שבה גרעין האמת של נפשה של הגיבורה האומנת והקשר האמיתי שלה למשפחה במה שהוא בילוי שגרתי על שפת חוף הים בסצנה המפעימה החותמת את הסרט ומביא לקליימקס דרמטי מהעדינים והעוצמתיים שנראו על המסך בשנים האחרונות.

קולנוע טוב יכול להיות פיוטי, יוצרים רבים מחפשים את מה שהוא פרוזאי בתוך מציאות קולנועית אך מעטים מהם באמת מצליחים למצוא אותו. לשוות עומק, מורכבות ורגש בועט ומזוכך בסופו של תהליך היצירה המספר סיפור.

קוארון אחראי כאן לאחד מן הסרטים הרגישים והמרגשים של השנים האחרונות, ולסרט הזוכה כמעט באופן אוטמטי למקום של כבוד בתולדות הקולנוע מהטעם הפשוט אולי, הוא מכבד בכל תמונה שלו, את אותו ציר אומנותי היסטורי אשר בתוכו הוא מתקיים, ותובע את מקומו ואת חשיבותו על הציר הזה בעדינות ובנחישות, בדיוק כמו הגיבורה שלו.