אני מודע לעובדה שיש לי נטיה חזקה לאחר לתת הכרה ליצירות מופת קולנועיות כאלו ואחרות. משום בה קיימת בי נטייה חזקה שלא לרוץ לכל מה שמוגדר כסרט קונצנזוס על ידי כולם, ואילך שאני רק שומע שאני פשוט "חייב לראות את הסרט" משהו בי נכבה ואני פשוט לא הולך…
ואולם, יש פעמים שאני משלם את מחיר הבורות, וחור שחור מתחיל להבנות ולהתעצם אצלי. לא לראות "החיים על פי ג'ורג" הוא ככול הנראה נדבך מרשים לאותו החור. לפני כמה ימים בעודי בוחן את החידושים המסעירים בוידיומאט השכונתי נקלטה בזוית עיני תמונת הכרזה של "החיים על פי ג'ורג'" שסוף כל סוף יצא בוידאו. כמי שמודע לחסך שהוא יוצר בעצמו לא נותרה לי ברירה אלא לקחת את הסרט במקום לבדוק את "סטרפטיז", לכל תעלול הרי יש גבול.
אין גבול לפליאתי, שבחור קשוח שכמוני ימצא את עצמו מיבב בשלוש נקודות שונות בסרט במשך כדקות ספורות??? ]ובעוד פעמים אחרות מנגב דמעה לחה המפריעה לחדות הראיה במשקפי הג'ורג'יו ארמני שלי[.
אכן, נפלתי, וחזק. סיפורה של הידידות המופלאה הנרקמת בין נער אוטיסט, ]הסובל מתסמונת דאון[ לגבר בשנות השלושים בחייו שהתפרקות נישואיו מביאה אותו למשבר הוא ללא הספק הדרמה המרגשת ביותר שנראתה על הבד ]או הוידאו לצורך הענין[ בעשור האחרון. כן, פשוט כך, ואני עומד מאחורי כל הפומפוזיות שבגדרה הזו.
אין ספק, הילדים החורגים האלו של אלוהים, הם נושא מרתק ומסעיר תמיד, אבל כל עוד הטיפול הקולנועי בהם אינו חורג ממסגרת הסטיראוטיפ, אין לדעתי שום הצדקה לכך. לפני כמה שנים נעשתה דרמת טלוויזיה עם עדנה פלידל ז"ל ונערה אוטיסטית ששיחקה בתפקיד עצמה, למעט ההיבט המציצני שבעניין לא היה באותה הדרמה כלום, ואני ראיתי בה ניצול ציני ואכזרי משהו של המוגבלות המפורסמת ביותר בעולם.
"החיים על פי גו'רג'" או כפי שהוא נקרא בצרפתית "היום השמיני", הוא הרבה יותר מכך, מעבר לעובדה שהוא סרט שאינו חושש להתמודד עם הצגת המוגבלות והחריגות על כל צדדיה הסטריאוטיפים, הרי שיש בו נשמה יתרה וערך מוסף שקשה למצוא אותם היום. שני הגברים האלו המגיעים לנקודת משבר בחייהם, ג'ורג' ]פאסקאל דוקוואין[ המבין כי המוגבלות הפיזית שלו לא תאפשר לו לעולם לקיים את החיים שהיה רוצה עקב תפיסתה הפרימטיבית של החברה אותו ואת מומו, חובר במצוקתו להארי ]דניאל אוטי[ שקורס גם הוא תחת עול השגרה ואבדן המשמעות בחייו עקב התפרקות נישואיו. יחד הם יוצאים למסע נדודים ברחבי צרפת ובלגיה, מסע שבשלו מגלה הארי שוב את היכולת לאהוב ולהעניק לאחרים וג'ורג' מקבל בתמורה אדם הלומד ומצליח לקבל אותו ואת מי שהוא למרות המום הפיזי שבו.
סרטו של ז'אקו ואן דמרול, מבויים בנשימה ארוכה ולא מומלץ לחסרי סבלנות להתיישב מול המסך מבלי להתכונן מעט קודם לחוויה שיש בקצב שבה גם חינוך לסובלנות בחיינו שלנו.
דניאל אוטי, הופך בשנים האחרונות למול עיננו המשתאות לאחד מן השחקנים המרשימים שיש כיום, "ז'אן דה פלורט", "לב בחורף" ו"המלכה מרגו" מציבים אותו ללא ספק בשורה ראשונה. "החיים על פי ג'ורג'" הופך אותו לקוסם. בדמותו חסרת הייחוד לכאורה, הוא כובש בהדרגה את מקומו המיותם של ז'אן גאבין. והופך במהירות לשחקן הצרפתי הטוב והמוכר ביותר בעולם כולו. הופעתו המדהימה של פאסקאל דוקוואין היא ענין נדיר ויקר מציאות שיש רק לקוות כי יהיה לה המשך, למרות שקשה להאמין כי שחקן מיוחד כל כך מסוגו יצליח למצוא את מקומו בקולנוע הנוסחתי השולט כיום בכיפה. יכולתו לרגש אינה טמונה במום אלא בכל כשרון אחר לו זקוק שחקן, הפתיחות והוירטואוזיות בהן הוא מבצע את תפקידו מהממים ומפתיעים ומעניקים לסרט רבות מאיכויותיו.
כן, אני מודה שהתייסרתי עמוקות אחרי הצפייה, ולא רק במחשבות על הפספוס הבלתי ברור שלי לצפייה ביצירת המופת הקטנה הזו מעל מסך הקולנוע, זה עוד כלום. הרי לכול אחד מאתנו יש הרי עוד המון מה ללמוד בלקבל את האחר השונה המוזר והחריג כאחד משלנו ושבוע שלם אני כבר שואל את עצמי האם אני עושה מספיק?.
אין יותר מדי סרטים שמעוררים אותך לחשוב על היום יום של חייך, ועל היכולת לתת להעניק ולקבל מבלי לחשוד במניעי הנותן. "החיים על פי גו'רג'" הוא ללא ספק יחיד ומיוחד. כן, ביום השמיני אלוהים יצר את ג'ורג', הוא רק שכח לספר לכולם על כך.

זוהי יצירת מופת של ממש ואחד הסרטים הטובים של שנת 2006 וללא ספק של העשור האחרון.
לכישרון הקולנועי הנרחב של ז'אנג ימו אין מתחרים של ממש בכל הנוגע לעיצוב מיזנסצנות אשר מתוכן עולות עוצמות רגשיות שאין להן שני.

בבסיס הסרט היפיפיה הזה מאבק בין הקיסרית לבעלה על דמותו העתידית של יורש הממלכה.
הגם שימו מוכר מאד בשנים האחרונות לצופים המערביים, כתוצאה מהצלחת סרטו גיבור, הרי שתחילת דרכו שלובה בקריירה של השחקנית גונג לי עימה אף ניהל מערכת יחסים ארוכה מאד. הפנסים האדומים,סיפורה של קיו ז'ו וסרטים רבים אחרים בנו את שניהם כשגרירים הגדולים ביותר של הקולנוע הסיני והחיבור המופלא שלהם כבמאי ושחקנית הצליח להביא למסך סרטי מופת של ממש עם הופעות נדירות בעוצמתן של גונג לי שהיא אחת מן הכוכבות הגדולות ביותר של הקולנוע האסיאתי ולה מעמד מיתי זהה בעוצמתו לזה של ימו שגם תורגם למעמד בין לאומי בסרטים כגון: שלום לפילגש,זכרונותיה של גיישה.

האיחוד הקולנועי בין השנים לאחר פרידה מתוקשרת היה רק שאלה של זמן ונדמה שהיה נדרש.
בעוד שלשניהם קריירות יפות אך חסרות משמעות במובן האומנותי לרוב כאשר פעלו האחד ללא השני, הרי שעד כה, כל חבירה יצירתית שלהם משיגה תוצאות מופתיות. זהו סרט שהוא לא פחות ממרהיב בכל אספקט שלו: הצילום, העריכה, המשחק, התסריט והעיצוב האומנותי.

ימו זקוק לשקחנית של ממש שתוכל לשאת את הדרמה ולהעביר אותה מבלי לתת לעיצובים המפוארים שלו לגנוב את ההצגה, וגונג לי משייטת לה בתוך תפאורות ומלבושים מורכבים מבלי שאפשר להסיט לרגע את העין מפניה המרתקות ומלאות ההבעה.

זהו סרט מופתי לא רק בשל תנועות המצלמה שלו, העריכה הקצבית והשימוש שהוא עושה באלפי נצבים כאילו היה ססיל בי דה מיל אלא בשל היכולות שלו ליצור דרמה מאופקת המיוצרת כמעט כולה מרמזים קטנים.

קשה שלא להתפעל מהסרט הסוחף, המרגש והכנה הזה שמצליח לכמה שעות לעשות מה שקולנוע טוב עושה, לתת לכם את התחושה שאתם במרחב אחר של זמן וממשיות שמאומה לא מתקיים בו למעט עלילת הסרט בו אתם צופים.

יש מעט מאד אמני קולנוע של ממש היום, ז'אנג ימו וגונג לי הם אמנים של ממש המבינים את המדיום בתוכו הם פועלים ומצליחים בכל פעם מחדש להעביר את איכויות היצירה האסיאתית אל המערב ולשבות את ליבו בכל פעם מחדש.

לא רק לחובבי סרטים זרים.