פרנץ-Frantz -2016

תחושה של אלגנטיות כובשת ובלתי מתפשרת עוטפת את סרטו החדש של פרנסואה אוזון. בבית קברות גרמני, אלמנה מגלה כי את קברו הטרי של בעלה פוקד בכל יום אורח צרפתי המתאבל עליו. האורח המסתורי נכנס במהרה אל תוך חייה, אל האבל העמוק שהיא חשה עם מה שנלקח ממנה והופך לחלק מן היום יום שלה ושל הורי ארוסה האבלים. לא רק ארוסתו המוחמצת, הוריו, הורים שכולים אחרים בעיירה שלווה, נערות שנותרו ללא גברים שיחזרו אחריהם שכן אלו מתו במלחמה, ומאהבים הנדחים על ידי האלמנה המיוסרת, נדמה כי כולם נאחזים בדמותו של הזר המסתורי, הטוען להכרות עם החייל המת ומנסים דרכו של האזרח הצרפתי המגיע לביקור בקברו ובסביבת חייו.

כולם מנסים דרכו לחיות את שעותיו האחרונות של חלל המלחמה ואת מהות החיים שיכול היה לייצר עבור כולם, לו היה נותר בחיים.

imagesעל רקע קו העלילה העדין הזה טווה הבמאי המיומן פרנסואה אוזון מלודרמה פילוסופית מדוייקת ומרהיבה ביופיה על משמעותה של האהבה בחיינו, ומוביל את הצופה למסע בשיאי רגש ועדינות.

צניעות החיים והרגשות של גיבורי הסרט מהווה מעין גיבור משנה בסרטו של אוזון, הנוגע בסרטו דווקא בתקופה היסטורית שלא מרבים לעסוק בה: השבר אותו חווה אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה אשר טילטלה את כל אירופה לכדי קלחת ועיסה שבה מתו עשרות מליונים ועימם מתה גם אירופה "הישנה" שבתי מלוכה רבי הוד והדר שלטו בה ובמיליוני נתינים והכתיבו את מציאות חיי היום יום שלהם.

על רקע סוף עידן התמימות הזה שבו פצעי העבר עוד יולידו את מלחמת העתיד(מלחמת העולם השנייה) מתנהלים גיבורי הסרט הזה באיפוק מדוד אל מול מה שנלקח מהם: האהבה, התקווה לעתיד ולהמשכיות וחיים רגילים, טובים ופשוטים ובעיקר האמונה בצדק, בטוב ובתחושת שליחות וסולידריות לאומית. מתי המלחמה, כל מלחמה, עונדים בקברם רק את שאיפות שולחיהם, לא את היכולת שנלקחה מהם לברוא באמת מציאות חלופית אחרת מזו שהכתיבו להם השליטים ששלחו אותם למותם.

האיפוק האירופאי מעולם לא נראה עדין ומקסים יותר כפי שהוא שאוזון מנהל אותו בפרנץ: זוהי לא רק תחושת געגוע לעולם שחרב, אלא גם לאלגנטיות ולפשטות החיים שהייתה טמונה בחיים באותו עולם.

הסרט כולו כמעט מצולם בשחור לבן, והבחירה באמצעי המבע הקולנועי הזה מרהיבה ולא מרתיעה. נדמה שחלקים גדולים מאותה אלמנטיות קולנועית טמונים בו ובתסריט המאופק והמתעתע במיוחד הטמון בו.

אנשים אינם מה שהם נראים לנו פעמים כה רבות, רגשות, הם עניין מתעתע והצורך של האחד באחר הוא לא תמיד הצורך המוצהר או השורה התחתונה בביקור הזר בתוך סביבת חיינו. נחמת הזר היא מוטיב שחוק לכאורה ועם זאת כל כך קסום בעלילות ספרים, סרטים ומחזות ובו בעת, קיסמו המטיב או המאיים של הזר החודר אל תוך שגרה הוא אחד מן הקלטיזטורים הטובים ביותר למנוע צמיחה דרמטי של כל קו עלילה, במיוחד שהוא מטופל באופן מדוייק ועדין כל כך. מה הזר מביא אל תוך חיינו? האם זו בשורה של שינוי, של הקלה, או שמא הוא מתעתע בנו או בעקרונות המוסריים שבונים את חיינו מבלי שיש לכך סיבה או צידוק למעט חיפוש מזור אגואיסטי? האם הופעתו של הזר מתוזמנת להגיע אל תוך ליבן של דרמות, האם הוא מחולל אותן, או שמא הוא רק אחראי להתפרצות הרי געש רגשיים שהיו כבויים אך קיימים-עד להופעתו?

האלגנטיות הכובשת של הסרט הזה מספקת באופן מפתיע תובנות מפתיעות ובלתי פוסקות ברצף שמהמם את הצופה ועומד כמעט בסתירה אל מול הקצב האיטי המדוד והמאופק שלו, סוג קסמו של פרנץ הוא בסבלנות בצפייה, בפיענוח המסרים והרמזים שהוא נושא בתוכו והמסר האישי שאתם יכולים לקחת מתוכו אל תוך חייכם.

עדין מרגש ומשכיל. לא להחמיץ.

קל לחיות בעינים עצומות-Vivir es fácil con los ojos cerrados-2013

סיפורו של מורה לאנגלית הנוסע לפגוש בשלהי משטרו הדיקטטורי של גנרליסימו פרנקו את מושא הערצתו ג'ון לנון הוא סיפורו של עם שלם בדרכו אל החופש.

mv5bntk4njyzmjuzm15bml5banbnxkftztgwntywmdcwmje-_v1_סרטו העדין והרגיש של דיויד טרואבה הוא ייחודי לא רק במבע הרגש שלו אלא בעיקר בשלווה הקולנועית האופפת את אמצעי המבע הקולנועיים בהם הוא עושה שימוש. אם הקולנוע הספרדי "נולד" לדעת רבים רק לאחר מותו של הדיקטטור פרנקו בשנת 1975 הרי שטראומת החיים תחת השלטון הדיקטטורי הייתה נושא שהעסיק בימאים ספרדיים רבים שצמחו תחת שלהי שלטונו. הבולטים שבהם הינם קרלוס סאורה ופדרו אלמדובר. שניהם חיו תחת שלטונו של פרנקו והפכו ליוצרים פעילים, כמו אמנים ספרדים רבים, רק לאחר מותו של הגנרל והמגבלות הקשות של הצנזורה הספרדית שהייתה שלוחת שלטונו באומנות.

 

יש עניין למבטו הייחודי של טרואבה על החיים תחת שלטונו של פרנקו והביקורת שהוא מביא בעיקר מכיוון שהוא שייך לבני הדור השני של יוצרים אלו, קרי יוצרים שבגרו תחת שלטון הדמוקרטיה הספרדית הצעירה, וחיי הדיקטטורה הספרדית הם מבחינתם זיכרון המסופר להם על ידי הוריהם ולא משהו אותו חוו בעצמם.

במרכז הסרט הזה עומד לפיכך המבט המשוחרר והאחרות של אותו מבט אותה מציג טרואבה. בתוך עולם הממוקם בשלהי שלטונו של פרנקו בורא טרואבה את גיבוריו: מורה לאנגלית המלמד במנזר שמרני שעם אופי החינוך בו אינו מסכים, נער צעיר המעריץ את הביטלס ונערה צעירה במצוקה, כל אלו הופכים לשותפיו למסע לפגוש את ג'ון לנון.

טרואבה נפרד מספרד של שלהי שלטון פרנקו בדרך מחוכמת. החופש הוא במבעם של האנשים הצעירים, המשכילים, אלו שרוצים לקבוע את גורלם שלהם במו ידיהם ושמדריד תהפוך בשנים שיגיעו לזירת החופש התרבותי והאינטלקטואלי שלהם.

תחת מסווה של טיול שמשי בוער אותו החופש שהם מבקשים לברוא לעצמם בחייהם העתידים ובמחשבתם. העולם, כמו הגעתו של ג'ון לנון לצלם סרט באלמריה שבספרד, השתנה. וטרואבה משתמש בחלחול האיטי של דמויות ורעיונות אל ספרד של שלהי שלטון פרנקו על מנת להציג את דעיכתה השקטה של הדיקטטורה הצבאית שתוחלף בדמוקרטיה צעירה ורעננה שכוחות תרבותיים רבים ויצריים ישלטו בה ויציגו את מאווייהם של האנשים שיוכלו לבוא לידי ביטוי.

טרואבה בוחר בז'אנר סרט המסע, שחוקיו ידועים, כל גיבוריו, לא ישובו להיות האנשים שהיו בסופו של המסע כפי שהיו בתחילתו. עולמם וחירותם תברא לאורכו של מסעם. דרך שלוש הדמויות הללו, טרואבה מציג את הרוח החופשית של ספרד, זו שהמתינה כל אותם השנים לפרוץ את דרכה אל מעל לפני השטח בעדינות ובנחישות זהים. מורכבות חייהם של גיבורי "קל לחיות בעיניים עצומות", החוקים הנוקשים תחתם הם חיים אל מול שמחת החיים המאפיינת את העם הספרדי ונחישותו לחיות את חייו, יהפכו להיות חלק מן המרכיבים של הדמוקרטיה העתידית וקולות התרבות החדשניים שהיא תביא עמה לחיי העם הספרדי. הביקורת הסמויה של טרואבה היא בעיקר על הזמן הרב שלקחת לשמחת החיים הזו לפרוץ ועל האדישות הפוליטית המפורסמת של העם הספרדי שאפשרה את שלטונו הארוך מדי של פרנקו בליבה של אירופה החופשית והמערבית.

יפיפייה עד עוצר נשימה.