חולייטה-Julieta -2016

"אני לא חושב שזה סרט עם מאפיינים מאד רגילים לאלמדובר", אמר לי שותפי לצפייה בתום ההקרנה של חולייטה, סרטו האחרון של פדרו אלמודובר וגרם לי לחשב אחורנית את מכלול האוטר של היוצר 2f211-13129505_950061095115130_641790969_nהאהוב עלי ואת מרכיביהם, רק על מנת להירגע בסיום המסע הזה, שכולל כבר עשרים סרטים על פני שלושה עשורים, אבל החיפוש הניב מסקנה ברורה: הם כולם שם. פשוט נוסף לו מרכיב אחד נוסף,אליו אגיע בהמשך, שאכן נעדר במובנים רבים עד כה ממכלול יצירתו עד כה, ובכך יופיו וייחודו.

הים, הגעגוע והדיכאון מעולם לא היו מרהיבים יותר, כתבתי לחבר אחר בסיום ההקרנה. נדמה לי שהדיכאון, הוא המרכיב החסר בתערובת האלמדוברית שהורגלנו לקבל בסרטים של אלמודובר. והוא, קשה אולי לעיכול, אבל בהחלט מרהיב ושובה. "העדרותך, ממלאה את עולמי, ומרסקת אותו" כותבת הגיבורה ומתארת מצב נתון של געגוע לאנשים ולדמויות בחיינו המשתלט עלינו לעיתים ומנהל אותם עד לעצירה מוחלטת של החלומות הראשוניים שלנו.

במרכז הסרט סיפורה של חולייטה, אהבתה, שברון לבה וגעגועייה הבלתי פוסקים לבתה שמחליטה לנתק עמה את הקשר מבלי להסביר מדוע. ובמיטב המסורת האלמודוברית, היא דמות הנעה בעולם ונותנת ליד המקרה הריימונד קארברית להניע את מסלול חייה הלא מחושב והלא תכליתי. כל שהיא מבקשת מחייה שלה, הוא לאהוב ולהיות נאהבת בחזרה, אך היא ננטשת על ידי כל דמות שהיא פוגשת ומקווה ממנה שתוכל להכיל אותה: אהובה, סביבת חייה המקצועית(בית הספר בו היא מלמדת מיתולוגיה יוונית), חבריה , בתה יחידתה, ולסיום גם נעוריה  ומראה הטוב, גם הוא נוטש אותה ומקשיח את בדידותה ואת תווי פניה.

זהו עיבוד חופשי לשלושה מסיפוריה הקצרים של הסופרת אליס מונרו, עם דגש על המילה "חופשי" שכן העלילה המלודרמטית היא תמיד כר הפעולה של הגיבור הסמוי האמיתי של אלמודובר: הלב והמסעות הרחוקים שהוא מוכן לצאת אליהם ומהם חזרה. מי שמכיר את מכלול היצירה של הגאון הקולנועי הספרדי הזה יודע שהעלילה בסרטיו היא תמיד מופרכת, ואין לה חשיבות של ממש. נשען על ז'אנר המלודרמה ההוליוודית הוא מנסה, תמיד, וכך גם הפעם ב"חולייטה" לצקת לב ורגש אמיתי בתוך מבנה עלילתי מוגזם.

גיבוריו של אלמודובר ידועים בכך שהם נסחפים כמעט תמיד אל תוך שדה המחייה שבו הם פועלים מתוך תאונה כלשהיא, ורצון אימננטי פנימי לשנות לחלוטין את מהות קיומם, ולצאת למסע שבו יוכלו למצוא מזור למכאובי הלב. כך גם הפעם. חולייטה, היא אחת מן הדמויות הקולנועיות הבודדות ביותר שכתב אלמודובר, אך בדומה לדמויות רבות אחרות בסרטיו, גם היא מוכנה לצאת למסע הזוי, לא הגיוני כמעט, על מנת למצוא רפואה לתלישות שלה בעולם. גם היא כמו מנואלה, גיבורת "הכול אודות אימא" מוכנה לשים בצד את כל רצונותיה על מנת לרצות את האחר, ולחיות את חייה שלה דרכו.

במובנים רבים מתכתב "חולייטה" עם "הכול אודות אימא", אולי המפורסם והמוערך שבין סרטיו. גם בסטרוקטורה המלודרמטית העלילתית של הסרט, וגם ברמת אמצעי המבע הקולנועי הצורני המקיפים את הגיבורה. הגיבור השותק של "חולייטה", הוא הים, בדומה לעיר ברצלונה, ב"הכול אודות אימא", יש לו תפקיד של ממש בחיי כל הגיבורים המאכלסים את "חולייטה", נוכחתו של הים בחיי כל גיבורי הסרט, החל משואן הדייג, מאהבה של חולייטה, הקובע את משכנו, עיסוקו ואף קושר את גורלו הטרגי בו, וכלה בחולייטה עצמה, שבדומה לדמויות אחרות בחייה, נמשכת אליו ולחיים לצידו, או מתרחקת ממנו בניסיון לשנות את גורלה שלה, וכלה בסוכנת הבית הנאמנה, שנוף הים הוא הנוף היחיד המקובל עליה בתוך הבית, לא נוף של חיים או אהבה משגשגת. "בפעם הראשונה זה מרגש, אבל אחר כך מתרגלים לזה בסוף" היא אומרת לחולייטה הנפעמת הצופה בים מחלונות הבית בפעם הראשונה.

הסרט הזה מציין "חזרה" של אלמודובר ליצירה כבדה, משמעותית שכל כך אהובה על מי שאוהב לאהוב אותו. אבל לחזרה הזו נוסף רובד של עיסוק נוסף, קשה לעיכול אולי, אבל הוא דומיננטי בהחלט בסרט שעוסק לא רק בחיפוש אחר מנוחה ללב שאינו יכול לשקוט, כמו מרבית גיבוריו המעורערים תמידית של אלמודובר. המרכיב החדש הוא העיסוק בדיכאון, במשמעויותיו, מקורותיו, והשלכותיו על חיינו ועל חיי הסובבים אותנו. הדקנדטיות הכרוכה בו ואיתו גם הדעיכה הרגשית שמביא איתו הדיכאון אל תוך חיינו.

הבמאי הספרדי שחגג לאחרונה 66, מתבגר, כמו גיבוריו ונדמה שהוא בוחר להוסיף הפעם אמירה אישית משלו, על אותו חיפוש אחר מזור הלב של גיבוריו, כמו מבקש לומר לצופה, בנוסף לתחומי העיסוק והחומרים הרגילים והנורמטיבים שאני עוסק בהם, אני מביא גם את פרספקטיבת הזמן ואת המכאוב של הבדידות הנפשית של גיבורי, העצבות התהומית והדיכאון על חיים שהוחמצו, או תובנה שצבר מתוכם. יתכן שזוהי בדידותו של האיש עצמו שברא אותם, כפי שהיא משתקפת באופן עדין כל כך על המסך ומכיוון שכך הסרט מקבל מימד כפול של עלילה ראשית של גיבוריו ועלילה אחורית המתקיימת ברקע באופן סוגסטיבי, זה  של יוצרו, והתובנות שצבר במהלך מסעו האומנותי לאורך השנים. היא אינה תובנה של שמחה,אך היא תובנה אמיתית, מציאותית ונוגעת מאד ללב.

מרהיב. לא להחמיץ.

מבוך השקרים-2014-Im Labyrinth des Schweigens

למן הרגע הראשון של הסרט החשוב והמרתק הזה, הנגמע כמעט בכל פריים של השכלתנות שלו בהנאה קולנועית מהזן השמור לרגעים קולנועיים משובחים במיוחד, מתקיים פער קולנועי שהוא תמצית ההנאה של הסרט הזה: הפער בין מה שידוע לצופה לבין גיבור הסרט.

ImLabyrinthdesSchweigens1תהליך הדה-נאציפיקציה של גרמניה הנאצית היה הפתרון היחיד עבור מעצמות המערב בבואן לשקם את גרמניה הנאצית מחורבות סוף המלחמה. איך תוכל לשקם אומה שלמה שהתגייסה למלחמה הקשה ביותר שידע העולם, שסופה היה למעלה מעשרים מליון בני אדם הרוגים בכל רחבי אירופה, רובם הגדול אזרחים ומדינתם שלהם שחרבה בשל ציות עיוור לגדול הדיקטטורים שידעה ההיסטוריה? הדרך היחידה לשקם מדינה שלמה שהתגייסה להגשמת הפנזטיה הצבאית והגזענית של שליטה הייתה פשוט למתוח קו על תאריך מסויים ולהכריז כי המדינה הזו, על תושביה חדורי הפאנטיות היא מדינה ככל המדינות. וכך רק מספר זעום של פושעים נאצים מוצא גזר דין מוות במשפטי נירנרגברג, פחות ממאתיים איש, חוק התיישנות מוכרז על עבירות שבוצעו במהלך המלחמה לשלוש שנים למעט פשעי רצח, אבל האמת הפשוטה היא שאיש אינו מנסה לאתר פושעים, רוצחים או רוצחות נאציים וכל אנשי מכונת ההרג הגרמנית פשוט משתלבים בחזרה בחברה הגרמנית בתפקידי כוח מרכזיים בקלות יחסית.

על רקע המחיקה של הזיכרון הקולקטיבי הזה שהיתה חשובה כל כל למעצמות העל על מנת לשקם את גרמניה פועל תובע גרמני צעיר להעמיד לדין רוצח נאצי. לכאורה סיפור בנאלי ושגרתי אבל הוא רק הרקע לסיפור האמיתי של הסרט השקט והחודר הזה: דרך מסעו הדון קישוטי של התובע הצעיר מתחיל מסעה של גרמניה "החדשה" עם הדמוקרטיה הצעירה שלה אל תוך מחזות הזיכרון הקולקטיבי הרדום שלה ומתחיל המסע אל שלטון הזוועות, משמעויותיו ותוצאותיו.

גרמניה של 1958 כפי שהיא מתוארת בסרט היא בעיקר אומה הרוצה לשכוח. לא לזכור, לא להיות מופרעת על ידי אמיתות קשות מדי. [תרגום שמו הגרמני של הסרט בצורה יותר מדויקת היה מספק את התשובה: מבוך השתיקה.]

יש משהו עוצמתי במיוחד בסרט דובר גרמני העוסק בנושא השואה, וזו לא קלישאה. זו לא רק הניגון המוכר של אותה השפה מסרטי תעמולה, זהו גם אופן הצגת הנושא והקילוף של שכבות ההיסטוריה הרדומות. פני הרוע הם תמיד בסופו של דבר פנים אנושיות, חשיפתן היא הודאה בסל תכונות שאנחנו לא מוכנים להודות שקיים בכלל.

יש כאן בימוי יעיל, משחק משובח של צוות השחקנים וקצב פנימי מרתק שיותיר אתכם ישובים על הכיסאות לכל אורכו. למעט סצינה אחת שמצאתי אותה מעט צדקנית, [ביקור של התובע במחנה הריכוז אושוויץ], הרי שכוחו של הסרט הזה הוא דווקא בתמונה המאוזנת שהוא מציג ובשאלת העל המרכזית הכל כל מרתקת שלו: האם הזיכרון וחקר העבר חיוניים לחיי העתיד ומה קורה לנו כשאנחנו חיים בהווה חסר ידיעה.

 

נפלא, מדויק, פנינה קולנועית משובחת במיוחד.