אני עצמי ואמא שלי-2013-Les garçons et Guillaume, à table

בדיוק כמו בונבוניירה בטעם מדויק במיוחד, "אני עצמי ואימא שלי" הוא סרט עם טעם ריח וצבע בלתי נשכחים במיוחד. מהזן שאת הרוח החופשית והמשוחררת שלו, תזכרו במשך שנים.

מעל הסרט הקטן עטור השבחים הזה, שהוא הוא עיבוד של הצגת היחיד המצליחה של יוצרו, גיום גאליין, מרחפת תמת העל של הדיון  שאלת הדיון במגדר והזהות המינית של גיבורה, אך באופן מפתיע, היא מתבררתבאופן קומי מתוק מריר מהזן שקל להתחבר אליו, והרבה פחות לכעוס לגביו, מה שלא הופך את הדיון עצמו לפחות מורכב או מתוחכם.

סביב מסע אישי הזוי למציאת הזהות המינית המגדרית הלא מאד מחוייבת לכאורה של גיבורו נטוע סיפור מסגרת אפיזודיאלי לכאורה לא חשוב כמעט בו מזגזג השחקן ויוצר הסרט הזה בין תפקידו שלו כצעיר תמהוני מתבגר במסע לחיפוש זהותו המינית הברורה מראש כך נדמה לבין הערצה עיוורת ולבתי מתפשרת לדמותה של אימו בזיג זג עלילתי מעורר השתאות של ממש.

קשה שלא להתאהב בסרט החכם והמשעשע הזה חמש דקות קצרות לאחר שהוא מתחיל. גיום גאלין יגרום לכם לפזר חיוך רחב גדול שלא יפסק עד סופו. לא כי הסרט טעון בבדיחות וולגריות אלא בעיקר כי אם תאמצו את נקודת המבט התסריטאית  המשעשעת שלו, לא תצליחו שלא להתפעל מהדקויות הטמונות במשחקו של גיום ובעיקר בעין הבוחנת המרתקת שלו לכל מה שהוא סיטואציה קומית משובחת.

תוך כדי שהוא עובר מסע בין תחנות הזויות שרובן מומלצות על ידי אימו הדומיננטית כסוג של פתרון לא קוהרנטי להיפטר מדמותו המביכה לכאורה הוא לוקח שיעורי פלמנקו בעיירה שכוחת אל או נכלא בפנימית בנים אנגלית לא אוהדת ודמותה של אימו, אותה הוא מגלם בכשרון רב ויוצר סוג של דמות ביזארית על גבול ההזיה הקומית מלווה אותו ברגעים דרמטיים של גיבוש הזהות המינית הברורה והמובנת מאליו שלו.

אני עצמי ואימא שלי הוא משקה קולנועי מרענן במיוחד, הוא קליל ועמוק באופן מעורר השתאות כאחד, יש לו הגיון תסריטאי ורגעים נדירים של חמלה וצחוקים בלתי מתפשרים בתמהיל מרגש במיוחד של מה שנדמה כמו החיים עצמם, גם אם הם ביזארים על גבול מופרעות דמיון מופרכת לכאורה, מציאות הקיום של גיבורם ועולמו הפנימי הוא אולי העולם הפנימי שתיאורו הוא המרתק ושובה הלב ביותר בו נתקלתם לאחרונה, בעיקר מכיוון שהוא לא מסוכסך, אלא שלם ועגול באופן בלתי מתפשר.

זהו סרט שכולו הברקה אחת מענגת גדולה, קל להתמסר לו וקל לאהוב אותו. סופו של דבר ועניין, הוא מוצר קולנועי מרתק במיוחד מהזן שמזכיר שחופש מחשבתי תמיד נוכח באומנות טובה, והוא לא חייב להיות מעמת או מאיים. הוא יכול פשוט לעשות נעים בכל הגוף ולשמור על יושרה אומנותית ובידורית גבוהה במיוחד.

 

ההצעה הטובה ביותר-2013-La migliore offerta

יש לטעמי הרבה מאד מקבילות בין ג'וזפה טורנטורה, גאון הקולנוע האיטלקי לעמיתו פדרו אלמדובר. שניהם פרצו באותה התקופה לערך לתודעה הבין לאומית, והיה זה דווקא טורנטורה שזכה כבר בתחילת הדרך להצלחה מסחרית אדירה עם "סינמה פארדיסו" המופתי.

יש הרבה קווי דמיון בין יצירתו האפלה של אלמדובר, "העור בו אני חיי" לבין "ההצעה הטובה ביותר", סרטו הטוב ביותר של טורנטורה בשנים האחרונות, הגם שהוא אינו חף מבעיות.

בשני המקרים מדובר ביצירות אפלות, של יוצרים מפוכחים לגבי אומנותם וכוחה היחסי בחי היום יום שלנו. שניהם צברו מקצועיות,הערכה ביקורתית רבה לאורך השנים, וגם הצלחה מסחרית גדולה. הגם שעקומת ההצלחה שלהם שונה. אלמדובר, הפך בעשור האחרון לחביב המיין סטרים ואילו טורנטורה הסתבך בשורת הפקות תמוהות במיוחד, שהמורכבת והכושלת שבהן "באריה" איימה כמעט לחסל את הקריירה הקולנועית שלו.

בשתי היצירות לעייל מדובר בתהייה פילוסופית מרתקת על טיבו של יצר האדם, רע או טוב ועד כמה הבדידות יכולה לדחוף אדם לקיצוניות של ממש בבחירות שהוא עושה.

במרכז עלילת סרטו של טורנטורה עומד אספן אומנות ממולח ונלהב, [ג'פרי ראש] אשר נקרא למה שנראה כעוד משימה שגרתית של קטלוג עיזבון מפואר ומרשים במיוחד מהסוג שהוא רגיל למצוא בתוכו מציאות נדירות הקשורות ישירות לתשוקה שלו לשיחזור פרטי אספנים מן המאות הקודמות.

מילה אחת על יופיו הויזואלי והתמטי של הסרט הזה, נדמה במובנים רבים כי בדומה לסינמה פרדיסו, גם הוא מגיע ממקום של הערכה והבנה אדירה בשכיות החמדה הטמונות בעבר האיטלקי. טורנטורה טווה בית ויזואלי ועלילתי מרתק לגיבורו. רק השיוט בתוך עולם האספנות היצרי ושכיות החמדה שהוא מכיל, שווה את הצפיה בסרט הזה כמו גם תיאור תשוקתו של הגיבור למושא עבודתו.

נדמה כי בדידותו של הגיבור המוקף חפצי אומנות שערכם לא יסולא מפז מועצמות מעיון במיזנסצינות העוטפות אותו והיא מרהיבה ומשרתת את הנארטיב העלילתי של הסרט. גם הגילום המופתי של ג'פרי ראש תורם לאווירה ההגיגית של הסרט, אבל בו בעת על רקע כל הרהב הזה הסרט סובל מחולשה דרמטית בנארטיב הסיפורי שלו ובצלע הנשית עליה הוא נשען. הבחירה של טורנטורה בסילביה הוקס, שחקנית אלמונית באופן יחסית וחסרת כל כריזמה בעליל לתפקיד הנשי פוגעת באיכויותיו של הסרט באופן אנוש משהו.

יש משהו לא פתור באווירה העצובה המלנכולית שהסרט הזה משרה והוא מעורר מחשבה במובנים רבים גם אם הליקויים מהם הוא סובל במבנה הדרמטי הצפוי מדי מראש שלו, מעיבים על איכויותיו. חלקו האחרון של הסרט נדמה יותר כמו ניסיון לפתור פלונטר תסריטאי והרבה פחות המשך קוהרנטי של קו העלילה המדוד שהוצג לצופה.

עדין, סרט של טורנטורה מוקף בהסתייגוית, מהווה כמעט תמיד אופציה בידורית מהזן שיותר מועדף עלי, ומי שמחפש להתבשם בניחוח הרסטורציה כשהיא פוגשת את הקולנוע ימצא כאן יצירה שהיא יחודית בכמה רמות על אף חוסר המושלמות שלה.

הבחירה של טורנטורה לעשות את הסרט הזה באנגלית נדמית לי כבחירה הקשורה יותר לרצון של טורנטורה לפרוץ לקהל רחב יותר או לעבוד עם ג'פרי ראש, אבל היא בחירה שפוגעת בכוח של האותנטיות של היצירה. קשה לתת לה מיקום גיאוגרפי מדוייק הגם שהיא מתרחשת באיטליה. בין אם מדובר בבחירה אומנותית או בסוג של פשרה להשגת מימון וחשיפה גדולים יותר לסרט, היא נדמתה לי בחלקים גדולים של הסרט כטעות אומנותית מכיוון שהיא יצרה עמוד שדרה שביר ולא קוהרנטי מבחינת מיקומן של הדמויות ועולמן הפיזי.

טורנטורה בתחילת דרכו עם "סינמה פראדיסו" הכובש היה הבטחה שתסחוף רגשית קהלים, הבטחה, שבניגוד לעמיתו הספרדי אלמדובר לא מומשה עד סופה. מכלול האוטר של היוצר היחודיי הזה כולל גם את "מלנה", הסוחף שהוא בעיני היה ונותר סרטו הטוב ביותר עד היום והיכולת שלו לרגש טמונה בכל סרט חדש שלו שיוצא.  "ההצעה הטובה ביותר", אולי בדומה ל"העור בו אני חי" של אלמדובר, נותר קר ומרוחק בחלקים רבים שלו, קר ומרוחק מדי עבור טביעת האצבע הקולנועית של הגאון האיטלקי הזה, שגם לו ככל הנראה יש סיפור או חשבון עצוב לא פתור עם אהבתו לאומנות שהוא עוסק בה, לרמת המסירות שהיא דורשת ובעיקר לבדידות המובנית שלה, מבחינה זו, הוא מספק את הסחורה על אף המעידות והפגמים שטמונים בו.