ביטוח חיים כפול-1944-Double Indemnity בריאתה של הפאם פאטל

עיון מחודש,

סרטו של בילי ווילדר מ 1944 נחשב לאחת מן הפסגות המרכזיות ביותר של קולנוע הפילם נואר. הסרט, אשר נעשה תחת קוד ההפקה המגביל של הייז, עקף אותו והתעמת עימו באופן יצירתי במיוחד. בדומה לסרטים רבים אחרים אשר נעשו תחת קוד ההפקה ומגבלותיו השונות(האיסור על עירום, איסור על מערכות יחסים בין דמויות שאינן נשואות, שמירה על ערכי מוסר, איסור על הצגת מערכות יחסים הומוסקסואליות ועוד).

דמותה של ברברה סטווניק היורדת במדרגות לבושה באצדעה לרגלה ומתיישבת בסיכול רגליים אל מול Double_indemnityסוכן הביטוח אותו היא מחליטה לשבות בקסמה ולמנפל אותו למזימת רצח בעלה ופדיון של פוליסת ביטוח כפול היא דמותו איקונוגרפית של אישה שטן(הפאם פאטל) הזכירה ביותר בתולדות הקולנוע, על יסודתיה של הדמות הזו של אישה המתבססת על כוח המשיכה החיצוני שלה על מנת להשיג את רצונותיה האפלים, נבנו דורות של שחקניות ותפקידים מכוננים רבים, אך דמותה של סטנוויק בשיפוי חיים כפול, היא המקור במובנים רבים לדמויות אלו.

העיוורון הזמני בו לוקים גברים אל מול מיניותה של אישה, וחוסר היכולת שלהם לראות את כוונותיה האמיתיות הם השלד המרכזי של מערכת היחסים השבירה והממגנטת של הדמויות בסרט.

ווילדר מביא לידי ביטוי את כל יכולותיו הקולנועיות עם השפעה ברורה של קולנוע האקספרסיוניזים הגרמני ממנו הגיע. משחקים של אור וצל, ושימוש אקספרסיבי בתאורה מחפים על מה שנתפס אז כהפקה לא מרכזית של סרט בתקציב צנוע ובשחור לבן בעוד הוליווד כולה עוברת לייצר סרטים בצבע שנתפסו כמושכי קהל.

ביטוח חיים כפול הוא סרט בעל איכויות תנכיות במובנים רבים. החטא ועונשו, חטא הבגידה, חטא היהירות, והאיסור הגדול ביותר של עשרת הדיברות: לא תרצח, הם גיבורי הסאב טקסט של הסרט. על ידי ציות לערכים מוסריים מקובלים הדורשים עונש לכל חטא, מחיר לכל מעידה, ובעיקר עונש על מיניותה של הגיבורה. כך עוקף ווילדר את האיסורים של קוד ההפקה של הייז על ידי שהוא מייצר סיום דרמטי מקובל ו"ערכי". הדרישה לתשלום עבור פשע, עבור שימוש במיניות על מנת להשיג את רצונות הגיבורים מלווה מאז ועד היום את הקולנוע, והעקרונות התמטיים של הסרט הזה, של שכר ועונש חוזרים על עצמם בסרטים רבים מאז.

כוכבות רבות התגלו בסרטים דומים, או מצאו לעצמם תפקידים ואתגרי משחק גדולים גם אם היו כוכבות קיימות(ג'ואן קרופורד-מילדרד פירס).התפקידים הללו של נשים דיאבוליות הפכו למבוקשים מאד בקרב כוכבות הוליווד שביקשו לבנות את עצמן, את מיניותן ואת יכולות המשחק שלהם בסרטים שמתחו את גבולות המקובל בהוליווד. התפקידים הללו זימנו לנשים חופש פעולה, חופש מחשבה ובעיקר דרך אחרת להציג את עצמן שלא בתוך השבלונות המקובלות של הייצוג ההוליוודי המקובל של אותן השנים(שנות הארבעים של תור הזהב של הוליווד).

כמו סרטים רבים אחרים בז'אנר הסרט האפל, לעת עשייתם הוגדרו כ B-movies, איש לא ראה הם ערך קולנועי אלא בידורי בעיקר. היו אלו חוקרי קולנוע צרפתיים בשנות השבעים אשר הבחינו בחשיבותם הקולנועית ובעקרונות המבע הקולנועי החשובים שלהם, והקהל, על אהדתו להם הפך אותם לעל זמניים.

בלייד ראנר 2049-(2017) -Blade Runner 2049

בעולם תיאורטי, בלייד ראנר המקורי של רידלי סקוט משנת 1982, היה מרוויח מצאתו לאקרנים דווקא כעת, בתקופה בה יצא ההמשך הרשמי שלו, שבויים על ידי דני וילנב, שנבחר להיות המתאים ביותר להמשיך את חזונו של סקוט. הסיבה, פשוטה כמו שהיא משכנעת: היכולות הטכנולוגיות שמציע הקולנוע היום, על שלל פעלולי המחשב והאפקטים המיוחדים שניתן לשלבם כיום בסרט, מהוות בסיס טכנולוגי טוב יותר להצגת העולם החזותי המרהיב שביקשו יוצרי הסרט המקורי מאז לחשוף ביצירתם.

גם אם צירוך המונח "פעלולי מחשב" או "אפקטים מיוחדים" מכניס כבר היום לא מעט צופים למגננת MV5BNzA1Njg4NzYxOV5BMl5BanBnXkFtZTgwODk5NjU3MzI@._V1_SY1000_CR0,0,674,1000_AL_חוסר רצון לצפות בסרט, כתולדה של מה שהפך להיות שימוש מרובה מדי ביכולות הקולנועיות החדשות הללו, על חשבון סיפור ועלילה, ונתפס כיום כבסיס להתחלה רעה במיוחד לסרט, הרי שנדמה כי דווקא כאן, עולמם של הרפליקנים היה זקוק לישועה הטכנולוגית הזו.

התקבל הרושם במהלך הדיבורים על הפקת ההמשך הנוכחי לבלייד ראנר, כי איש לא באמת רצה להיות בנעליו של וילנב, כמי שיהיה אחראי על יצירת המשך למה שהוגדר על ידי מבקרי קולנוע והיסטוריונים כאחד מן הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, ולאותה יצירת מופת מ 1982 שנכשלה בזמנו בקופות לראשונה כשנחשפה והפכה רק עם חלוף השנים ליצירה איקונוגרפית שמשמעותיותה מנותחות שוב ושוב, והשפעתה הקולנועית והתרבותית רק גוברת. אבל וילנב עשה אולי את הדבר שהכי פחות צפו ממנו, הוא עשה כבוד למקור ולבריאת העולמות הויזואלים של רידלי סקוט והחוקיות התסריטאית והחזותית בה נקט סקוט. בלייד ראנר 2049 מתעלם משיקולים מסחריים רבים, אבל שווה להתעכב על שניים מהם שיכולים להעיד מראש על כוונת יוצריו: אורכו הבלתי מתפשר של הסרט וקצבו, והעובדה כי נדרשת הכרות עם הסרט המקורי על מנת להינות ממנו ולהבין אתו במלואו. לא ניתן להקל ראש בשתי הנחות היסוד הללו, שחוקיותן מראש, מכבדת את המקור, ודורשת גם מן הצופים באופן מסויים להיכנס למוד האייטיז הטוב ביותר שהם יכולים למצוא במהלך הצפייה בו, ובו בעת לקבל את החוויה הקולנועית המיטבית שהעשור השני של המאה הזו יכול להציע, והוא מציע.

גם בלייד ראנר 2049 הוא יצירה פוסטמודרניסטית מרהיבה, המערבת סגנונות ותמות קולנועיות ומוסיקאליות מכל סוגה אפשרית. המקום בו וילנב "עושה כבוד" ליצירה המקורית הוא בעיקר ברמה התסריטאית, וזו הברקה של ממש, שכן הוא לא מנסה להמציא מחדש את חוקיות עולמם של הרפליקנים והכאוס השורר בעולמנו שבתוכו הם מתנהלים ומשגשגים. הבחירה שעשה וילנב מאפשרת לו לצייר ביד אומן את הבדידות והמלנכוליה שאפיינו את הסרט המקורי, בצבעים עכשווים ובהעזה אומנותית יוצאת דופן.מעודכנת, מרהיבה ועוצרת נשימה.

כניסה לאולמות ההקרנה של בלייד ראנר 2049 היא כמו פגישה עם חבר מוכר שממשיכה בדיוק מאותו מקום בו הפסיקה הפגישה הקודמת שלכם, רק שהוא לבוש טוב יותר ולמרות הכל, שניכם יודעים שהתבגרתם. המלנכוליה של הבדידות של העידן המודרני היא עדין נושאו של הסרט הזה, והיא עדין מוצגת בצורה המרהיבה והאסתטית ביותר שיש בנמצא.

גם הבחירה שלא לומר ההברקה, ללהק את ריאן גוסלינג לסרט, שחקן שמנעד המשחק שלו, מצומצם, כשל מי שהוא מבקש לרשת, הריסון פורד, היא בחירה מדוייקת. שכן עיקר כישרונן של הדמויות שאיכלסו את הסרט המקורי, היה ביכולות הזו להיות מצומצמים ולא להפריע לחזון הויזואלי המהמם והמפעים של הסרט. כאז כך עכשיו, אין מקום לרגש רב מדי בעולם הרפליקנים, על הצופה לפענח אותו מתוך הויזואליה המרהיבה של עולמם ועל הצופה לפענח אותו מתוכה ולא מתוך איכויות המשחק של כוכבי הסרט, אלו משנים לחלוטין לעולמם הכאוטי של וילנב שהוא עולמו העגום של סקוט וחזונו נשמר לפיכך באופן מדוייק.

סצינת המפגש בין הכוכב המקורי לממשיכו במלון בווגאס הנטושה, היא שיא קולנועי ויזואלי מרהיב ולתפיסתי סצינת השיא של הסרט, ונקודת המפגש הישן לחדש על כל משמעויותיה. והיא הגדרת הפוסטמודרניזים במיטבו.

קל להניח שבלייד ראנר המקורי הוכרז כיצירת מופת מיד עם צאתו לאקרנים, אבל ההפך הוא הנכון, וכמו כל יצירת מופת קולנועית הוא נלאץ לפלס את מעמדו בטווח ארבעת העשורים שחלפו מאז יציאתו ולהפוך לכזה אחרי שזכה בהערכת קהלים חדשים כל הזמן, חוקרי קולנוע ומבקרים שכולם תרמו למעמדו האלמותי של הסרט, לפיכך הוויכוח על איכויותיו של בלייד ראנר 2049 כ"יצירת מופת" כן או לא, עקר לחלוטין. המעמד הזה יקנה לא על ידי דיונים המבקרים כעת, אלא על ידי הדבר החמקמק ביותר שיש: הזמן. צורות האסתטיקה והגדרת חשיבותן ומשמעותן, כולן נוצרות בתוכו ללא שום קוד גנטי מדוייק וברור, אבל הן תמיד מתבהרות ממרחק השנים.

"You've never seen a miracle"., אומרת אחת מדמויות המפתח לדמותו של גוסלינג במהלך הסרט, והוא ישאר ככל הנראה הציטוט האהוב עלי ביותר מתוך בלייד ראנר 2049. יתכן בהחלט שראיתי אחד כזה במהלך הצפייה בסרט.