דנקירק-Dunkirk -2017

סרטי מלחמה, על אף היותם ז'אנר אהוד ויציב סובלים מבעיה מובנית: יש קושי בתיאור הזוועות. וכשהן כן מתוארות, כראוי לז'אנר, יש בהם כמעט תמיד משהו גרפי מדי על גבול הבלתי נסבל. התחושה Dunkirk_Film_posterשהוליווד' המצטיינת בהפקת סרטי הז'אנר, שכן הוא בעל עלויות ההפקה הגבוהות מאד, מרגישה כמעט תמיד "מחוייבת" לתת לצופה חוויה ויזואלית עמוסה בחלקי גופות מרוטשים וייצוג שיתפס כ"אמיתי" למוראות המלחמה. התוצאה היא שיש לא מעט אנשים שמדירים את רגליהם מסרטי מלחמה, לעומת רבים אחרים שאוהדים את הוויזואליה המדממת הזו.

דנקירק, יצירת המופת המרשימה והחד פעמית של כריסטופר נולן, היא בבחינת פריצת דרך של ממש בתיאור הוויזואלי והנרטיבי של סף היאוש והאימה הטמונה במלחמה. יצירתו של נולן יוצאת מתוך נקודת ההנחה הנכונה לתיאור זוועות המלחמה: אין טעם כמעט לנסות ולשחק ב"כאילו", להציג עוד סרט שהוא מכונת הרג וקטל ויזואלית ונרטיבית שכל תפקידה הוא להמם את הצופה. נולן עושה כמה בחירות מעניינות בדנקירק. ראשית, חלוקת המיקום ההתסריטאית של הסרט  לשמים, ים וארץ אשר בכל אחד מהן מסלול דרמטי נפרד לכאורה, וכל היקומים הללו על מוראותיהן, הן מכלול שדה קרב אחד של יקום שזוועת היאוש שלו והרצון האנושי הבסיסי בהשירדות, הם התמה המרכזית של הסרט.

על רקע מה שנחשב לאחד ממבצעי החילוץ ההיסטוריים הגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חילוץ של מאות אלפי חיילים בריטים שהוקפו בכוחות הנאצים במפתיע ואוגפו ללא שום יכולת לכאורה להינצל, פורש נולן יריעה דרמטית מן המרשימות והמדוייקות שראה מסך הקולנוע בשנים האחרונות בהקשר של סרטי מלחמה.

הזוועה הקולנועית של ייצוג המלחמה, נדמית לי תמיד כצל חיוור של המציאות. ונולן, בוחר לעשות פשוט לעשות קולנוע. הוא שובר כמעט כל קונוונציה אפשרית של הירואיות, תקווה,ונחמה ועוסק בהישרדות האנושית בתוך שדה הקרב. בשלב בו אין יותר סיבות, מטרות נעלות או תחושת שליחות, אלא רק הרצון הקיומי הנואש לשרוד עוד יום ולהיחלץ מתוך סיטואציות בלתי אפשריות.

ההירואיות של חילוץ החיילים בדנקרק, מעולם לא הייתה מלנכולית ומפוארת יותר בו בעת, בעיקר מכיוון שהיא קולנוע מרהיב שכלוא בתוך שדה הקרב הדמיוני והפרטני המדוייק הזה של אותם המתחמים הנפרדים לכאורה שמיים, אדמה וים, שלושת מרכיבי היקום הבסיסיים ביותר, הם כר הפעולה המרהיב של נולן לתיאור תמת העל של הסרט: תחושת האימה וההישרדות הנואשת של היחיד בתוך מלחמה. כשלצידו עריכה שהיא לא פחות מגאונית, ושימוש מבריק בפס קול כאוטי ממש, שהצירוף שלו לוויזואליה הוא במובנים רבים המשמעות של מילת הקסם הזה שנקראת קולנוע. שעה וארבים ושש דקות של דממה באולם ליוו את הסרט הדינמי והסוחף הזה, שכולו פסיפס קולנועי אדיר של אחד מן הבימאים המיומנים ביותר הפעילים כיום בשטח. במובנים רבים, דנקרק הוא דוגמא לצירוף מהזן הטוב של כישרון אדיר, יד במאי בוטחת ותקציב ענק המאפשר חופש פעולה אומנותי רב המתועל בצורה מדוייקת. פעמים רבות בהוליווד הפקות בעלות תקציב ענק הן בדיוק המקום ללכת בו לאיבוד, אך לא בדנקרק.

התחושה שהסרט מתנהל בתוך מרחב אדיר אין סופי, שהוא בו בעת בית סוהר של זוועה אנושית שאין מפלט של ממש ממנה לא מרפה לאורכה של כל יצירת המופת המדוייקת הזו שפס הקול שלו רודף את היצירה וקובע את הקצב שלה. המלחמה כך נראה, מעולם לא היתה מפוארת, עגומה ומתסכלת יותר על מסך הקולנוע מזה זמן רב.

נולן נמנע בחוכמה ממטאפורות של גבורה הירואית מהזן המעושה, גיבוריו, כמו גם הצופה המרותק עוסקים כולם בהישרדות, מרגע לרגע, בעולם קולנועי שהתקווה להציל את עצמך הופכת לערך בפני עצמו, המתואר בצורה מדוייקת וכובשת במיוחד.

לא להחמיץ מהטעם הפשוט, דנקירק הוא סרט מהזן שמגיע פעם בהרבה מאד זמן, והוא מעורר מחשבה, נדיר ויפיפיה עד כאב.

מנצ'סטר ליד הים-2016-Manchester by the Sea

יש הרבה מאד סבלנות בסרטו של קנת לונרגן, כמו הזמן הקולנועי יכול להימשך ככל שירצה. כמו המבנה הדרמטי של 50 דקות שכולנו מכורים אליו מצפיית הבינג' של סדרה אחרי סדרה אינו רלוונטי בכלל מבחינתו. הוא עושה קולנוע, ומקומו של הקולנוע, הוא באולמות. כמה נעים להיזכר בעצם.

v1_sy1000_cr006741000_al_סיפור האיוב המודרני שלו הוא סיפור שנמדד בסבלנות, מכיוון שהסבלנות, הן של הבימאי, של השחקנים, היא חומר הנפץ הדרמטי של הסיפור הזה. שכן היא מובילה לרגישות גדולה שנדיר לראות היום כמותה על המסכים.

בעיירה על חוף ים, ממנה בורח גיבור הסרט(קייסי אפלק), מתרחשת טרגדיה המביאה אותו לחזור אל המקום ממנו ברח. הוא שב על מנת לשמש כאפוטרופס לבנו היחיד של אחיו. השיבה לבית שעזב, היא שיבה המטלטלת אותו ומעמתת אותו עם הסיבות לעזיבתו, ועם דרך חייו בהווה: שרת האחראי על תיקונים בבניינים שאין לו עניין ממשי בחיים, אלא רק בקיום.

אם אתם נמנים,(כמוני), על אלו שמאמינים כי מרבית הסיפורים כבר סופרו, הרי שכל שנותר לכם הוא להתרכז באמצעי המבע הקולנועי של הפנינה היחודית הזו. שכן יוצרה, לונרגן יצר ללא ספק את הסרט המרשים ביותר שראיתי בשנים האחרונות ביכולות שלו להשתמש באמצעי המבע הללו, החל בתנועות המצלמה העדינות והמורכבות הקומפוזיציה המוקפדת והנופים הקרים השותקים, ולרתום אותם לטובת הסבלנות הכל כך מרגשת של הסרט הזה. סבלנות, שמושכת אתכם אליה, לא דורשת מכם להתאמץ, פשוט דורשת מכם להקשיב, לפתוח את הלב ולחפש את החמלה האנושית על כל גווניה כשהיא נלחמת במאמץ ובטרגיות הגלומים בחיי היום יום והיא האחראית לכך שאתם נשבים בתוך דקות בחווית הצפייה בסרט.

כל חייו של הגיבור חוזרים אליו עם שובו לבית אחיו למלא את תפקידו כאפוטרופס לאחיינו. השמחה, העצב, השאיפות שהיו לו והאחריות המוטלת עליו להמשך שרידותו שלו ולהמשך שרידתו של האחר.

אין שום דבר יפה יותר בקולנוע מלב שבור, אולי רק לב המתאחה בקלות. ויותר משניהם, לב שפשוט פועם בתוך מרחב קיום רגשי מאתגר ויכול לו ברמת מסוגלות ריאלית, לא מדומיינת.

הסרט הזה, הוא סרט של סך כל מרכיביו: הסיפור שכבר סופר, הרגישות האדירה של יוצרו ושל צוות השחקנים שלו שלוקחים חלק ביצירה חד פעמית בתוך סוג של מה שנראה כמעט כמו אגביות, או חוסר חשיבות להופעתם שלהם, ומכאן השלמות המטלטלת שלו.

דווקא בעולם בו התרגלנו לסיפור המסופר מהר, כאן ועכשיו. יש במרחב היריעה של הסרט הזה משהו מרגש כל כך, המבקש לשים את הרגש במרכז, את המבע הקולנועי על מנת לשרת אותו, ואת הצופה במקומו הטבעי כמי שעתיד להיסחף ולהישבות אל תוך מה שכל כך אוהבים לכנות "דרמה קטנה וטובה". כשחושבים על זה, יתכן שאלו הן הדרמות היחידות הראויות להיות מסופרות. אלו הגדולות, תמיד נראות מעושות ומומצאות.

קייסי אפלק(אח של) שחקן פעיל ומוערך רושם כאן את הופעת חייו, על כל הבנאליה הכרוכה באמירה כזו, נדמה שזהו תפקיד שהוא מביא אליו את כל מהותו, ועושה אותו בדקדקנות ובחוסר מניירות שקשה פשוט להישאר אדיש אליהן. מישל ווליאמס, מוכיחה שוב מדוע היא השחקנית הטובה ביותר היום, ושלל השחקנים הפחות מוכרים מצליחים להיות לא פחות מאנסמבל בלתי נשכח ביחד.

כבר זמן רב שאני לא זוכר שלמות קולנועית מהזן הסוחף רגשית, שעומד מאחוריה אינטלקט חריף ועומק שאינם מתנשאים על הצופה, אלא פשוט מצליחים לסחוף אותו אל תוך החוויה הזו ולהפוך אותו לחלק ממנה ודרושים ממנו לעשות בדק בית רגשי אצל עצמו ולבדוק את איכויות חייו הרגשיים שלו- זהו במשפט אחד אולי גדולתו של הסרט הזה ועוצמתו הסמוייה.

כשאתה צופה בקולנוע סוחף רגשית, דמויותיו וסיפוריהן הופכים להיות לחלק מנארטיב הרגש שלך לאורך שנים, כזה הוא "מנצ'סטר ליד הים" ובשקט שלו הוא סוג של שלמות חד פעמית נדירה במיוחד.