מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים-2018-The Guernsey Literary and Potato Peel Pie Society

כישלונות קולנועיים מפוארים רבים הם פעמים הרבה יצירות רצופות כוונות טובות שהשתבשו באופן נוראי, סרטו של מייק נואל, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים עונה להגדרה הזו של קולנוע download (7)אינטליגנטי שהשתבש באופן כזה. מרוב כוונות טובות, התחושה המרכזית של היצירה הזו היא בעיקר של תסריט שהלך לאיבוד והוא חסר מיקוד באופן המשרה על הצופים בעיקר בלבול, במקום לייצר אצלם הזדהות רגשית כלשהיא.

לזכותו של נואל חייבת להיאמר קודם כל העובדה שסרטו נוגע בתקופה היסטורית, מלחמת העולם השנייה, שגם אם נחקרה לא מעט, הרי שהוא מנסה להאיר בתוכה זווית הרבה פחות מדוברת. כיבושם של איי התעלה הבריטים, קבוצת איים קטנה השוכנת סמוך לחופי צרפת, אך שייכת לבריטניה ומאוכלסת בתושבים בריטיים, על ידי גרמניה הנאצית בתחילת מלחמת העולם השנייה לאחר כיבוש צרפת הוא סיפור קטן וכמעט זניח בחשיבותו ההיסטורית מבחינת מספרם הקטן באיים הללו לאור טרגדיית הכיבוש הנאצי באירופה כולה אך הוא עדיין, סיפור מרתק על שכחה והיאחזות בחיים בזמן מלחמה. היטלר האמין כי הפלישה הבריטית והאמריקאית אם תגיע, תגיע מכיוונם של האיים הללו ולפיכך השקיע מאמץ מלחמתי אדיר שכלל כספים, עובדי כפייה וחומרי בניה על מנת לבנות באיי התעלה ביצורים שיהפכו אותם לבלתי אפשריים לכיבוש או למעבר של ציי אוניות דרכם. הפרויקט המגלומני של היטלר, וזניחתם בחוכמה על ידי בריטניה שלא השקיעה מאמצים בהגנה עליהם ולמעשה "ויתרה" עליהם תוך התמקדות בתושבי בריטניה והגנה עליהם הוא סיפור עלום ומרתק מן הבחינה ההיסטורית. סופו של פרויקט הבניה המגלומאני הזה היה שהמעצמות פשוט עקפו את האיים הללו על ביצורי הענק שלהם ופלשו דרך חוף נורמנדי, מייתרים את המאמץ המלחמתי של היטלר ומגחכים את החלטתו הצבאית השגויה לבצר את האיים הללו בכל מחיר. החיילים הגרמנים הרבים באיים הללו נכנעו ללא קרב לאחר סיומה של המלחמה.

זהו פרק היסטורי שלא זכה להרבה מאד עיבודים קולנועיים שהתייחסו אליו, למעט "האחרים" המשובח של אלחנדרו אמנבר שהשתמש בהם כזירה דרמטית בלבד לסרטו בלבד מבלי להתייחס לסיפור ההיסטורי. נשאלת השאלה האם מייק נואל הוא הבמאי נכון לעלילה שבה סיפורם הטרגי של האיים ויושביהם, שהיוו את הבריטים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בפועל?.

נואל שקנה את פרסמו בקומדיות רומנטיות חכמות דוגמת "ארבע חתונות ולוויה" מבקש לעשות צדק פואטי דרך סיפורה של סופרת צעירה, בגילומה של לילי ג'ימס כוכבת בריטית עולה המבקשת לחקור את עלילות תושבי האי דרך מועדון קריאה קטן שהיה קיים בו. סרטו של נואל, קורס תחת עומס הנושאים שהוא מבקש לחקור: חיי התושבים תחת הכיבוש, האהבה לספרות אשר יכולה לסייע בשמירה על שפיות בזמן מלחמה ולהזכיר לנו שקיים עולם אחר, מערכות יחסים בין נשים באי לקציני צבא גרמני, בגידה או כורח מציאות? רעב, שוד וביזה. נדמה כאילו אין נושא כבד משקל שנואל פסח עליו בניסיון לכלול גם אותו בסרט. התוצאה, מרשימה מאד מן הבחינה האינטלקטואלית אולי ותספק חובבי היסטוריה אבל קולנועית, נואל הוא הראשון שמחסל את הסרט שלו בניסיון להיות "חשוב" ו"משמעותי", שכן הוא מתקשה למדי למצוא ליבה סיפורית מרגשת איתה יכול הצופה פשוט להזדהות. נואל, שמיטיב כל כך לשרטט דמויות רומנטיות עגולות ויפות כל כך, כושל הפעם מחוסר זמן ויריעה וריבוי דמויות לתת עוגן דרמטי לסרטו.

התחושה במהלך הצפייה בסרט היא שמכל החומרים הטובים, ומכל הכוונות הנעלות, זו הקולנועית שבהן שהייתה אמורה להיות החשובה ביותר, חמקה ממנו הפעם ביצירה המפוספסת הזו.

 

שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי-2017-Three Billboards Outside Ebbing, Missouri

שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי, הוא יצירת אומנות מופתית, שכוללת בתוכה לא רק שליטה באמצעי המבע הקולנועי אלא את אותו הלב והנשמה הכרוכים בקשר הייחודי בין אומנות הקולנוע לאומנויות

threebillboardsהנלוות אליה ומייצרות את אותה סינרגיה של אומנות חדשה: משחק, צילום, ובעיקר כתיבה. כתיבת תסריט קולנוע מושלם משולה למעשה אומנות נפרד, לסוגה שמחד אין לה קיום ללא מסך הצלולואיד, אך בו בעת היא מתקשה להתקיים בלעדיו כיצירת פרוזה ספרותית בעלת ערך.

נשמת אפו של הסרט המבריק, המעז והמסוגנן הזו היא הרגישות הטמונה בכתיבה הכול כך מדויקת שלו: נדמה כאילו הדמויות, על מכאוביהן והקונפליקטים שלהן קמות לתחייה על המסך בזכותה של מה שהוא כתיבה מבריקה מדויקת ומרגשת מאד.

במרכזו של הסרט דמותה של מילדרד, (פרנסס מקדורמנד) אשר איבדה את בתה בתעלומת רצח ואונס שאיש לא הצליח וכעת לא טורח לפתור. היא מחליטה לשכור בכספה הטוב שלושה שלטי לוח מודעות נטושים בהם היא מתעמתת עם המשטרה המקומית על אוזלת היד שלהם בפיענוח רצח בתה, העמדה והפעולה שהיא נוקטת, מכניסה את כל תושבי העיירה ואת המשטרה לסחרור דרמטי. האובדן, הוא אולי אחד מן הרגשות המניעים החזקים ביותר של הטבע האנושי, ודמותה של מילדרד מטלטלת את הצופה למן הרגע הראשון. זהו גם רגע הקסם שבו החיבור בין דמות הכתובה לעילא ולעילא, פוגשת את השחקן המתאים, במקרה הזה, את פרנסס מקדורמנד, אולי הכוכבת הגדולה ביותר של הכנות האמריקאית החדשה כפי שהיא באה לידי ביטוי במכלול האוטר של הופעותיה כשחקנית מהרגע הראשון בו הפציעה בסרט פארגו.

שלושה סרטים מחוץ לאבינג מיזורי עוסק באובדן, בצער, בכאב על מה שלא ניתן להשיב: אהוב, נעורים, בריאות- כל מה שיכול להילקח מאתנו ברגע אחד קצר בודד ללא התראה, מבלי שנהיה מוכנים לחיות את שארית חיינו בלעדי אותו החוסר, מה שנלקח מאתנו הרי שהוא יכול להישאר "שלנו" לכאורה- כל עוד לא נרפה ממנו גם במחשבה.

בהקשר הזה הסרט הוא כמו יצירה לירית, כואבת, מצחיקה ובעיקר אנושית באופן שקשה שלא ללכת שבי אחריה. שהרי החיים של כולנו מורכבים בדיוק מאותן פיסות אובדן כואבות שהופכות אותנו למי שאנחנו. פנינו מתכרכמים מהעצב, מהאובדן מהידיעה שלא נוכל להשיב את שאבד, לא את נעורינו, בריאותנו או אהובנו ובהקשר זה הסרט חוצה מעבר לישות הפיזית בה הוא מתקיים באבינג מיזורי, עיירה קטנה ושכוחת אל בה דרה הגיבורה ובה מתרקמת דרמת חייה.

יש כאן אנסמבל שחקנים שזו להם אחת ההופעות הטובות ביותר בקריירה שלהם, מקדרומנד עצמה, סם רקוול וודי הארלסון, כולם מוכרים ומעט נדחקו לשוליים בשנים האחרונות. בצירוף של שחקנים אלמוניים אחרים שמציגים כאן אנסמבל משחק מרגש ומטלטל, כולו מוגש על גבי חסד הכתיבה התסריטאית של הסרט העוצמתי הזה, שדמותה של מקדורמנד כאם שכולה המחפשת מזור בעולם שהתשובות בו הופכות להיות פחות ופחות מוחלטות או וודאיות, לא תשכח במהרה מן הזיכרון. שכן לכאב הלב, באמת תרופה אמתית אחת חדה ומוחלטת. לא משנה מה הם הנסיבות ומהו הוא גורלה של כל דמות נכאבת על ידי מה שאין אפשרות להשיב.