מנצ'סטר ליד הים-2016-Manchester by the Sea

יש הרבה מאד סבלנות בסרטו של קנת לונרגן, כמו הזמן הקולנועי יכול להימשך ככל שירצה. כמו המבנה הדרמטי של 50 דקות שכולנו מכורים אליו מצפיית הבינג' של סדרה אחרי סדרה אינו רלוונטי בכלל מבחינתו. הוא עושה קולנוע, ומקומו של הקולנוע, הוא באולמות. כמה נעים להיזכר בעצם.

v1_sy1000_cr006741000_al_סיפור האיוב המודרני שלו הוא סיפור שנמדד בסבלנות, מכיוון שהסבלנות, הן של הבימאי, של השחקנים, היא חומר הנפץ הדרמטי של הסיפור הזה. שכן היא מובילה לרגישות גדולה שנדיר לראות היום כמותה על המסכים.

בעיירה על חוף ים, ממנה בורח גיבור הסרט(קייסי אפלק), מתרחשת טרגדיה המביאה אותו לחזור אל המקום ממנו ברח. הוא שב על מנת לשמש כאפוטרופס לבנו היחיד של אחיו. השיבה לבית שעזב, היא שיבה המטלטלת אותו ומעמתת אותו עם הסיבות לעזיבתו, ועם דרך חייו בהווה: שרת האחראי על תיקונים בבניינים שאין לו עניין ממשי בחיים, אלא רק בקיום.

אם אתם נמנים,(כמוני), על אלו שמאמינים כי מרבית הסיפורים כבר סופרו, הרי שכל שנותר לכם הוא להתרכז באמצעי המבע הקולנועי של הפנינה היחודית הזו. שכן יוצרה, לונרגן יצר ללא ספק את הסרט המרשים ביותר שראיתי בשנים האחרונות ביכולות שלו להשתמש באמצעי המבע הללו, החל בתנועות המצלמה העדינות והמורכבות הקומפוזיציה המוקפדת והנופים הקרים השותקים, ולרתום אותם לטובת הסבלנות הכל כך מרגשת של הסרט הזה. סבלנות, שמושכת אתכם אליה, לא דורשת מכם להתאמץ, פשוט דורשת מכם להקשיב, לפתוח את הלב ולחפש את החמלה האנושית על כל גווניה כשהיא נלחמת במאמץ ובטרגיות הגלומים בחיי היום יום והיא האחראית לכך שאתם נשבים בתוך דקות בחווית הצפייה בסרט.

כל חייו של הגיבור חוזרים אליו עם שובו לבית אחיו למלא את תפקידו כאפוטרופס לאחיינו. השמחה, העצב, השאיפות שהיו לו והאחריות המוטלת עליו להמשך שרידותו שלו ולהמשך שרידתו של האחר.

אין שום דבר יפה יותר בקולנוע מלב שבור, אולי רק לב המתאחה בקלות. ויותר משניהם, לב שפשוט פועם בתוך מרחב קיום רגשי מאתגר ויכול לו ברמת מסוגלות ריאלית, לא מדומיינת.

הסרט הזה, הוא סרט של סך כל מרכיביו: הסיפור שכבר סופר, הרגישות האדירה של יוצרו ושל צוות השחקנים שלו שלוקחים חלק ביצירה חד פעמית בתוך סוג של מה שנראה כמעט כמו אגביות, או חוסר חשיבות להופעתם שלהם, ומכאן השלמות המטלטלת שלו.

דווקא בעולם בו התרגלנו לסיפור המסופר מהר, כאן ועכשיו. יש במרחב היריעה של הסרט הזה משהו מרגש כל כך, המבקש לשים את הרגש במרכז, את המבע הקולנועי על מנת לשרת אותו, ואת הצופה במקומו הטבעי כמי שעתיד להיסחף ולהישבות אל תוך מה שכל כך אוהבים לכנות "דרמה קטנה וטובה". כשחושבים על זה, יתכן שאלו הן הדרמות היחידות הראויות להיות מסופרות. אלו הגדולות, תמיד נראות מעושות ומומצאות.

קייסי אפלק(אח של) שחקן פעיל ומוערך רושם כאן את הופעת חייו, על כל הבנאליה הכרוכה באמירה כזו, נדמה שזהו תפקיד שהוא מביא אליו את כל מהותו, ועושה אותו בדקדקנות ובחוסר מניירות שקשה פשוט להישאר אדיש אליהן. מישל ווליאמס, מוכיחה שוב מדוע היא השחקנית הטובה ביותר היום, ושלל השחקנים הפחות מוכרים מצליחים להיות לא פחות מאנסמבל בלתי נשכח ביחד.

כבר זמן רב שאני לא זוכר שלמות קולנועית מהזן הסוחף רגשית, שעומד מאחוריה אינטלקט חריף ועומק שאינם מתנשאים על הצופה, אלא פשוט מצליחים לסחוף אותו אל תוך החוויה הזו ולהפוך אותו לחלק ממנה ודרושים ממנו לעשות בדק בית רגשי אצל עצמו ולבדוק את איכויות חייו הרגשיים שלו- זהו במשפט אחד אולי גדולתו של הסרט הזה ועוצמתו הסמוייה.

כשאתה צופה בקולנוע סוחף רגשית, דמויותיו וסיפוריהן הופכים להיות לחלק מנארטיב הרגש שלך לאורך שנים, כזה הוא "מנצ'סטר ליד הים" ובשקט שלו הוא סוג של שלמות חד פעמית נדירה במיוחד.

המלבישה-2015-The Dressmaker

אופס. זה קרה שוב. אם נדמה לכם שהקולנוע האוסטראלי הוא הילד העולמי החורג של הקולנוע  דובר האנגלית, זה שהסרטים שהוא מפיק לרוב גרועים או נשכחים או שאיש לא טורח להפיץ אותם ברחבי The_Dressmaker_film_posterהעולם מרוב שהם זניחים, אתם לא טועים. אבל גם הקולנוע האוסטראלי כמו כל ילד חריג או מיוחד, יודע להפתיע. וכשהוא מפתיע הוא עושה את זה ובגדול. ה"בגדול" הזה יכול להיות לעיתים גם בלתי נשכח: "חתונתה של מיוריאל", "פרסילה מלכת המדבר","רק לרקוד", הם רשימה די מלאה של סרטים אוסטראלים איקונוגראפים שנחרטו לעד אצל מיליוני צופים ברחבי העולם מכיוון שהיו שונים, מיוחדים, ומעזים. כולם שברו קונוונציות מעושות ומעייפות עד זרא של הקולנוע האמריקאי המיין סטרימי מכיוון שיוצריהם ידעו לחשוב מחוץ לקופסא. אין לכם ברירה מעתה אלא להוסיף לרשימה המצומצת הזו את "המלבישה", הוא כל כך טוב, כל כך מיוחד, כל כך רגיש וכל כך "מחוץ לקופסא" שכבר במהלך הצפייה בו אתם מבינים שאם נמצאים ברגע מיוחד. כזה שנצרב בזכרון הרגש הפרטי שלכם כמו שקולנוע טוב יודע לעשות. נשאר ולא עוזב. מבקרים מסתכנים כשהם מתפעמים מיצירה קולנועית. כשהם רושמים שהיא חד פעמית ועד שאר סופרלטיבים שאמורים להביך אותם כמה שנים לאחר מכן בצפייה חוזרת. אבל לא הפעם, אני מוכן להעז בלי היסוס ולהגיד לכם שסרט כמו "המלבישה" הוא סרט שמגיע פעם בעשור. ולפעמים צריך לחכות אפילו יותר מכך ולצלוח שנים של קולנוע הוליוודי קונוונצינאלי משמים ושגרתי עד שמגיע משב רוח קל רענן ומופתי כל כך בעומק הרגשי שהוא מציע. "המלבישה" הוא סרט שכזה.

לאמצע שום מקום, מתישהו בשנות החמישים באוסטרליה חוזרת אישה בוגרת אל כפר ילדותה הסימבולי ממנו נמלטה לאחר טרגדיה שכשהיא מלווה לא רק ברצון לנקום בתושביו אלא חמושה גם בכישורים של תופרת עילית שקיבלה את הכשרתה ואת סגנונה מתוך מסע חייה הססגוני. היא חמושה בסטייל משובח, חוצפה והעזה וכובשת בתוך זמן קצר את ליבן של נשות האזור תוך כשהיא מלבישה אותן אל תוך תשוקותיהן וחלומותיהן. הגם שזה הוא לא הסרט הראשון שבו לבגדים ולתלבושות יש מקום של ממש בעלילה או ביכולת שלהם לשרת את המבע הקולנועי של הסרט, נדמה לי שמעטים הם הסרטים שמצליחים לתפוס ברגישות גדולה כל כך את הקשר הכל כך הדוק, הכל כל כך בלתי ניתן להתרה בין הדימוי העצמי הפנימי של נשים, לבין ההקפדה או אי ההקפדה על מראה חיצוני.

היכולת שלנו להרגיש חזקים רגשית נשענת באופן רב על המראה החיצוני שלנו, נרצה להודות בכך או לא. מראה הבבואה שלנו משקף תשוקות, אכזבות, שנאות, מצבי רוח טובים או רעים וכולם גלומים לעיתים ביכולת שלנו להכנס אל תוך מכנס, שמלה או ג'קט ישן שאומר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים.

דמותה של המלבישה,טילי דאנג', בגילומה המופתי של זוכת האוסקר קייט וינסלט, היא דמותה שקשה יהיה להתיר אותה מעונג זכרון הצפיה בסרט. כך גם את מערכת יחסי האהבה שנאה שלה עם נשות הכפר שנשכח בשממה, ועם אימה שאינה מזהה אותה, (ג'ודי דיוויס). היא לומדת לסלוח, לאהוב, לשכוח ולהתיר את רגשות העבר הקשים והכל באמצעות מספריים וחוט תפירה, וכן, זה נראה טוב בדיוק כפי שזה נשמע. לווינסלט יופי יחודי המשרת את דמותה בסרט, והעובדה שהיא חצתה את גיל הארבעים רק נותנת לה זכות ראשונים לגלם את התפקיד הזה שספק אם שחקנית צעירה ממנה יכולה היתה לגלם בכלל. גם הדיאלוג בסאב טקסט של הסרט עם ג'ודי דיוויס, כוכבת עבר שיופיה דעך זה מזמן מוסיף כאן עונג נוסף ומתוחכם לצפייה.

אם הנראות היא חזות הכול, לאן אנחנו הולכים כשאנחנו מאבדים אותה ומה בעצם קורה לנו כשאנחנו נתפסים לא מוכנים או לא אוהבים את איך שאנחנו נראים.

את הסרט הזה ביימה אישה בת 56, Jocelyn Moorhouse , זה שם שכדאי לזכור בגלל התעוזה,והיד המרגשת שלה כבימאית. וכן, כדאי גם לדעת שאת הסרט הזה, אף גבר לא יכול היה לביים. צריך היה להיות אישה שמתלבטת אל מול המראה מה ללבוש היום בכדי לדעת מה היא מרגישה ואיך חשוב לה שהעולם יראה אותה היום.