אני פריק לא קטן של התחייה הזו של סרטים היסטורים. הז'אנר אשר בשנות החמישים היה אחד מן 
הפופולאריים ביותר בעיקר בתור הזהב של הוליווד ושל בימאים כגון ססיל בי דה מיל' אשר הוציאו תחת ידם אפוסים ענקיים כדוגמת "בן חור" ואחרים המבוססים על סיפורי התנ"ך. הסרטים הללו תמיד ריתקו אותי.
אין כמו לשבת אל מול "קליאופטרה" של אליזבת טיילור וריצ'ארד ברטון המנוחים, ולנסות לנחש מה בדיוק הלך מאחורי הקלעים בין מרק אנטוני לאישה שממש אהבה תכשיטים.
הז'אנר הייחודי הזה, כמעט ועבר מן העולם עד להצלחה המסחררת של "גלאדיאטור" בכיכובו של ראסל קרו בעל המבט הנוגה, שאוטוטו שוב ישחק את נוח התנכ"י וינצל את הזיכיון שלו בתחום. באופן מפתיע, מה שהצליח להחזיר את הז'אנר הזה לתודעה הקופתית בעיקר, היא דווקא ההתקדמות הטכנולוגית של הקולנוע, מהזן שמביא איתו הרבה מאד פעלולי מחשב שמצליחים לייצר את תחושת האפוסים שכל כך דרושה לנראות של ההפקות האלו.
אני יודע שרבים מן הצופים, גם אני ביניהם אולי, די מדירים את רגליהם מסרטים שעמוסים מדי בפעלולי מחשב, בעיקר סרטי הפנטזיה דוגמת הרי פוטר, שר הטבעות ודומיו. אבל תנו לי אפוס היסטורי, ובוגר המגמה המורחבת של לימודי היסטוריה בבית הספר בליך שבי, פשוט מתעורר לו לחיים באופן מיידי.
אהבתי מאד את מה שמוגדר כחלקו הראשון של הסרט הזה, הסרט "300". הוא היה חדשני, מעז ובעיקר ייחודי במבט הוויזואלי שהציע אז כך שמיותר לציין שעטתי על ההמשך שלו שיצא השבוע לאקרנים בשמחה.
במפתיע אולי, הצלחת הסרט ההוא נתנה ליוצריו איזו רשות להעז אפילו יותר כמעט מכל בחינה שהיא: הוא פלסטי פחות, מיני הרבה יותר כפי שראוי לז'אנר הזה כאשר מנסים להציג אותו כמעודכן ורלוונטי יותר. הוא מציג מציאות דקדנטית באופן מפתיע ומשובח.התוצאה היא מוצר הוליוודי משובח ביותר , שאם יש לכם הזדמנות לתפוס אותו בהקרנה בקולנוע בתלת מימד, אתם צפויים לערב משובח במיוחד אם רק תתמסרו למעשייה ההיסטורית הזו. אל תחששו מאלימות הסרט, היא יותר דומה לקומיקס. סיפור הפלישה הפרסית ליוון אי שם מתישהו לפני הספירה הנוצרית או מה שזה לא יהיה [זה הרי לא ממש חשוב] הופך כאן למציאות בשעתיים של דמיון וירטואוזי מדויק. כן, יש כמובן כמה דיאלוגים הכרחיים על חירות חופש צדק וכו', אבל אל תתנו לזאת להפריע לכם בקרבות הימיים ההיסטוריים המרתקים שהוא מציג לכם. עונג צרוף לכל פנטזיונר חובב היסטוריה וקולנוע ביחד, על גבול השלמות הוויזואלית במיוחד.
נקודת התורפה של הסרט הזה היא אחת ויחידה, חסר בו כוח כוכבות של ממש. עם ג'ארד באטלר ניחן בכוח הזה גם אם לא היה כוכב בזמן הפקת החלק הראשון של הסרט, הרי שהעולם נוכח לדעת שהוא כזה, הרי שכאן, אם השם סאליבן סטפלטון לא אומר לכם מאומה,[הכוכב הראשי] אתם די צודקים וסביר להניח שהוא לא יאמר לכם דבר גם בעתיד. כך גם לגבי מושא תשוקתו ויריבתו, אווה גרין. שניהם חסרים איזו כריזמה בסיסית והילת כוכבות מהזן שיכלה לעשות לסרט הזה רק טוב.
לכל נתיב היסטורי דרוש כוכב. וגם הקולנוע צריך בכל סרט מחדש איזה אלכסנדר מוקדון חדש בכדי לייצר איקונוגרפיה ראוייה שתיזכר לשנים. אם זה לא פוגם לכם בהנאה, זהו אחד מן המוצרים הבידוריים הטובים של השנה.
