לא הסתרתי את ההתפעלות האדירה כאן בבלוג מהבמאי החדשני ופורץ הדרך, לי דניאלס, שהצליח לטלטל צופים רבים ברחבי העולם, ופרץ לתודעת רבים בזכות "פרשס" האמיתי והחד כל כך, שזכה להצלחה מפתיעה והפך את דניאלס להצלחה אדירה 
גם מהבחינה הביקורתית. זו התפוגגה אצל רבים ממבקרי הקולנוע אל מול "העיתונאי" שאני חייב לציין שהיה בעיניי מרהיב לא פחות מ"פרשס" המוערך.
כגודל הציפייה מסרטו האחרון של דניאלס, "המשרת" כך גודל האכזבה. וסליחה על הבנאליות של המשפט האחרון אבל הוא היה חייב להיאמר. אין ב"משרת" של דניאלס ולא קמצוץ מאותו ניצוץ גאוני חתרני שאפיין את שני סרטיו הקודמים, ונדמה לי שהוא מיהר מדי עם הרצון הכנה שלו לייצר קול אלטרנטיבי להיסטוריה האפרו אמריקאית בקולנוע האמריקאית, מבלי ששם לב לכמה מוקשים שהפכו את היצירה הזו לפומפוזית, עקרה ומיותרת.
הרעיון מאחורי מה שכבר כונה, "פורסט גאמפ האפרו אמריקאי", נשמע מבריק למדי. דרך סיפורו של משרת אפרו אמריקאי אשר שירת לא פחות משישה נשיאים לאורך חייו בבית הלבן יקבל הצופה האמריקאי הלבן שיעור במה שדניאלס ובעיקר פטרוניתו, אופרה ווינפרי, חושבים שחסר לו על מנת לראות את הזווית האחרת של ההיסטוריה האמריקאית, זו שמשתדלת לרוב לשכוח את האינדיאנים ואת האפרו אמריקאים, צאצאי העבדים אותם יבאה לעבד את אדמות היבשת.
זהו לא רעיון משולל זכות קיום, הבעיה היא בעיקר בביצוע של הסרט הכושל הזה שנדמה בראש רשימת מגרעותיו כי הוא נמשך לנצח, או לפחות כל עוד לא יסתיים שיעור ההיסטוריה שהצופה אמור לקבל ובכך הוא מחמיץ את מטרתו העיקרית של קולנוע, לבדר. גם אם מטרותיו נעלות יותר, זו הייתה ותישאר אמנות בידורית שעל כל ערך אחר שלה להיות מושג ביושר. דניאלס פועל הפעם בשירות איזה דובר צה"ל אפרו אמריקאי אלמוני המדבר מגרונו של התסריט המשמים והיבש. מה שהוא לכאורה פוטנציאל אכן לראות זווית אחרת של ההיסטוריה האמריקאית, הופך לשיעור מייגע וטרחני המנסה להכליל בתוכו כל עימות בין גזעי משחר ההיסטוריה ועד אובמה. [כן, בכבודו ובעצמו].
לא עוזרת לסרט הזה העובדה שכמעט כל כוכב כהה עור קיים בשטח התייצב לעבודה בסרט. החל מלני קרביץ, קובה גודינג ג'וניור, פורסט וויטיקר ובעיקר המלכה האם שטרחה לצורך האירוע לשוב מן הדממה הקולנועית שלה ולהטיל את כובד משקלה, כן כן, אופרה ווינפרי בכבודה ובעצמה עם יכולות משחק משובחות אך בתפקיד תמוהה ולא ברור. תמצאו שם גם שורת כוכבים לבנים מן העשירון העליון דוגמת ג'ין פונדה, רובין ווילאמס, ג'ון קוזאק ועוד רבים אחרים.
נדמה לי שדניאלס מיהר מדי לחפש לעצמו את ערוץ הקבלה הממלכתי. הרשמי. כזה שיהפוך את יצירתו לחשובה ובדרך עשה את כל הטעויות האפשרויות.
במפתיע אולי, אין לסרט הזה שום עוגן עלילתי הגון. יותר מדי נישאים, משרת אחד בעל עין סתומה ולא בהכרח חדה במיוחד לאור הנהורות של התובנות שההיסטוריה מציבה לו. קשה מאד למצוא את הדמות בסרט שתרגש ותרעיד את נימי נפשכם כצופים. זה בעצם היה העניין עם דמותו שובת הלב של טום הנקס כפורסט גאמפ, הוא לא ניסה לחנך איש, הוא פשוט חיי את חייו לאורך ציר ההיסטוריה וזה בעיקר מה שהפך אותו לחביב.
"חשבתי שהסרט הזה לא יסתיים לנצח" אמרה לי שותפתי לצפייה בו. "תחזיקי מעמד אמרתי לה. תיכף אובמה יהיה נשיא, יהיו קצת כפיים וזה יסתיים". ואכן כך היה.
מי מכם היה מדמיין למצוא את מחיאות הכפיים החותמות כל סרט רע, והאופייניות כל כך לסרטים שהדרך היחידה לגאול אותם משיממון תסריטאי הם מחיאות כפיים של נוסעי אל על הנוחתים בשובם לארץ? דווקא בסרט של לי דניאלס? אחרי הנועזות, הבוטות, הישירות והכנות המבריקה של "פרשס".? יש מעט מאד יוצרים מבטיחים שעשו את המסע לצד הרע של המתרס, מהר כל כך, נותר רק לקוות שמדובר במעידה חד פעמית מצידו של דניאלס.
כן כן, אני יודע, עונת האוסקרים בפתח ויהיו כאן כמה מועמדויות הכרחיות. [המלכה האם?], אבל גם זה לא יסייע ליצירה הזו להפוך לראויה ובעיקר לא למעניינת ופחות מיותרת או משמימה.
