אחרי עונת מלפפונים של סרטי בום בום שלא היה להם טעם וריח כדוגמת "מלחמת העולמות Z", "אבדון" הבעייתי של טום קרוז, "פסיפיק רים", המייגע והמשמים, נדמה לי שהגיע הבידור המשובח של הקיץ בגזרת סרטי המדע הבדיוני או אם תרצו בכלל.

"אילסיום" של ניל בלומקמפ [ District 9] הוא מופע משובח, מדויק ומרהיב במיוחד עבור אוהבי ז'אנר המדע הבדיוני ומי שיודע להעריך קולנוע מיין סטריים המופק לעילא. יש משהו סימבולי בעובדה שהבמאי הצעיר [יליד 1979] שהיגר ממולדתו דרום אפריקה לקנדה, אחראי ליצירה המרשימה הזו. חכו, זה מיד יסתדר לכם.

בשלהי עידן כלשהוא בו כדור הארץ מזוהם, קבוצת עשירים מנתקת את עצמה ממנו ובוחרת לחיות מעליו בכוכב אליפטי מלאכותי ענק בו היא ממשיכה את סגנון חייה הדקנדטי תוך שהיא מתישה את מעט משאביו ותושביו של כדור הארץ הנמצאים במצוקה אדירה. נשמע מתאים לתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה?, אתם צודקים, זה לא רחוק במיוחד והסרט מעז ומלא ברמזים לתקופת המשטר האפלה הזו, צעד אמיץ כשמדובר בסרט שמבקש להתחבב על קהל רב ככל שניתן.

אם נדמה לכם שהרעיון העומד בבסיסו של הסרט לעוס משהו, אתם טועים, מכיוון שהסרט מתקיים בתוך סוג של תת ז'אנר של סרטי המדע הבדיוני שבבסיסם התשת משאבי כדור הארץ כנקודת מוצא לכר ההתפתחויות הדרמטיות, ["אווטאר", "אבדון"] וממנו יוצא הקו העלילתי למחוזות אחרים בכל פעם מחדש. יופיו של הסרט הזה, כמו סרטים מוצלחים אחרים בז'אנר שלו, תלוי בביצועו המרהיב שלו. ואכן, מדובר כאן לא רק בסרט שהעיצוב הויזואלי שלו מרהיב, יש לו לב עלילתי מדויק שפועם היטב ובצורה יעילה במיוחד.

אנשי אילסיום, כפי שתמהרו להבין, אינם ששים לחלק את איכות החיים שלהם עם התושבים הדחויים שנותרו בחוסר מזלם על כדור הארץ. טריגר המשיכה המרכזי [זהירות, ספוילר אפשרי] הוא מכשיר ריפוי ביתי המונח בכל בית באילסיום המרפא מכל מחלה שהיא ומבטיח חיי נצח ובריאות אין סופיים. מט דיימון, בתפקיד האנדר דוג, חייב להגיע לכוכב המרוחק והמנוכר ששעריו סגורים, בניצוחה של שרת ההגנה של הכוכב, אותה מגלמת ג'ודי פוסטר אשר מבטאה הדרום אפריקני הפעם בסרט הוא נקודת ההשקה לעניין הביקורת על משטר האפרטהייד. אין זרות ניכור והתנשאות יפים יותר בקולנוע כאשר הם מופקדים בידיים של הכוכבת הענקית הזו.

לא רק שהסרט הזה יפה, הוא מצליח להפיח רוח חיים של ממש בכל מה שהוא משוואה אלגורית של איכות חיים מרוחקת ובלתי מושגת גם בחיינו שלנו. האם הדשא של השכן באמת יפה יותר?, וכמה רחוק אנחנו מוכנים להעז לדחוק את האחר והשונה כאשר הוא לא מתאים ל"פרופיל" החברתי או הכלכלי שלנו.

מרבית סרטי המדע הבדיוני מנסים כמעט תמיד לעבוד על רובד פילוסופי סמוי מן העיין על מנת לתת להם את האיכות הנדרשת בכדי להיכנס לפנתאון חיי הנצח של הקולנוע ולבדל את עצמם מסרטים ברי חלוף, מעטים מהם מצליחים להפוך לכאלו. על כל "בלייד ראנר" ו"הנוסע השמיני" אחד יש עשרות רבות של סרטים שערכם מסתיים בצפייה בהם בלבד. אני מרשה לעצמי להניח בזהירות של"איליסיום" צפויים חיי מדף ארוכים יותר.

"איליסיום" מרגיש בהרבה מאד בחינות כיצירה קולנועית מושקעת על כל פרטיה. העולם החלופי שמציע כוכב הלכת בנוי בצורה מרהיבה, כמו היאוש על כוכבנו הנוכחי, העיצוב האמנותי של הסרט ודמויותיו הוא לא פחות ממרהיב בהקשר הזה.

לא תרגישו בדקת שעמום אחת במאה ותשע הדקות הסוחפות שלו ,המבוצעות ביד קולנועית מיומנת, אוהבי סרטי הפעולה יקבל את מבוקשם ומי שעולמות קסומים אוטופיים, רחוקים שקיומם תלוי ואפשרי רק באומנות הקולנוע יקבלו חוויה מענגת במיוחד.

אני חייב להתרות בכם לא להתייחס לשם הדבילי שנבחר עבור הקומדיה הזו, כמיטב המסורת של מפיצים ישראלים, שיודעים שיש מסורת כזו ואין להם בעצם ברירה. מעולם לא הבנתי למה אין ניסיון אמיתי להלום את התרגום לשם הסרט המקורי, אבל זה כנראה כבר עניין לבלוג אחר.

"עצבניות אש"- הוא לא עוד קומדיית קיץ דלוחה, ומי שיחשוב כך בגלל כרזת הסרט, או [שוב], בשל השם הדבילי שהוענק לו, יפסיד את אחת הקומדיות המקסימות והיותר מחויכות של השנים האחרונות.

במרכז העלילה [שהיא כמובן לא ממש חשובה] זוג שוטרות בעלות אופי שונה לחלוטין המצוותות יחדיו על מנת לתפוס ברון סמים אכזרי.

בתפקידים הראשיים של הקומדיה הזו, מככבות, סנדרה בולוק, איך לא, בתפקיד חוקרת ה FBI העצורה רגשית והניירוטית, ולמולה בתפקיד השוטרת גסת הרוח והנימוסים, התגלית הקומית החמה של השנים האחרונות: מליסה מקארתי.

זה באמת זיווג משמיים, שכן הניגוד המוחלט בין שתי השחקניות הללו, האחת שתמיד נראתה כמו כוכבת קולנוע והשנייה שלעולם לא תראה כך, מזמין מראש איזה גיחוך קל. אבל אם יוצרי הסרט היו מסתפקים בכך, אכן היה מדובר בקומדיה דלוחה, אבל מחכה לכם כאן הפתעה של ממש:  זו אחת הקומדיות שכתובות בצורה המשכנעת ביותר, והיסודית ביותר שראיתי מזה זמן רב.  כמעט כל סצנה וסצנה בסרט הזה פשוט מפרקת מצחוק, ובניגוד לקומדיות רבות, בהן אתה צריך למצוא את אבני החן בתוך ערימה של בינוניות, נדמה שכאן הן פשוט עפות לך ישר לפנים למשך כל אורכו של הסרט. לצחוק במשך למעלה משעה בקומדיה אמריקאית עם שם [ישראלי] דלוח, נדמה היה לי כמשימה בלתי אפשרית, אבל אחרי חמש דקות מתחילת ההקרנה פשוט היה ברור שהטעות היא כולה שלי- זו קומדיה שהיא לא פחות ממבריקה, וההברקה לא מסתיימת בצירוף הניגודי בין השתיים אלא בכתיבה של סצנות קומיות מושלמות על גבול האבסורד, תזמון קומי, נכון ושורה ענקית של שחקני משנה מעולים הופכים את הסרט הזה לחוויה משחררת על גבול המופרעת, מהזן הטוב.

אם גם אתם, כמוני, לא הבנתם עד לרגע הזה מה יש בה בדיוק במליסה מקארתי שהפך אותה לשם הכי מבוקש בעולם הקומי היום בקולנוע האמריקאי, הסרט הזה יעשה את העבודה. הניגוד בין המראה החיצוני שלה חוסר המודעות שהיא מפגינה בתוכו, היכולת שלה לצחוק על עצמה בצירוף של טקסטים טובים שנכתבים לה ובימוי נכון מוציאים ממנה את כל היכולות הענקיות שלה והיא יוצרת כאן דמות בלתי נשכחת.

בהקשר הזה חייבים גם לומר כמה מילים טובות על סנדרה בולוק, מעטות הן כוכבות הקולנוע במעמדה שיאפשרו לתסריט שלם לעשות צחוק מהפרסונה הקולנועית המושלמת שלהן. בולוק עושה זאת שוב ושוב בסרטים רבים, אבל הפעם נדמה שגם היא מעזה יותר והתוצאה משתלמת. באחת מן הסצנות הבלתי נשכחות בסרט [ספויילר הכרחי], מוצאת את עצמה בולוק נאלצת להגן על נשיותה, כאשר חבורה שלמה של סועדים לא "קונה" את עובדת היותה אישה בכלל, ומתחילה לחקור אותה לגבי ניתוח שינוי המין שעברה שהפך אותה לאישה. כל אישה, ויותר מכך כוכבת קולנוע שקנתה את פרסומה בשל יופייה זקוקה לכמויות אדירות של הומור עצמי בכדי לצלוח סצנה שכזו בהצלחה ולבולק יש כאלו. בכלל, מעטות הן כוכבות הקולנוע שזכו למעמד כוכבות משמעותי המצליחות לזגזג שוב ושוב, ובהצלחה אדירה בין תפקידים קומיים לדרמטיים.

"עצבניות אש" הוא ההפוגה הקומית לה חיכיתם הקיץ הזה והוא יצטרף הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים לרשימת סרטי הקאלט האהובים של כל הזמנים שלכם, כי פשוט תרצו לחזור ולבקר בכל כך הרבה סצינות שלו שוב ושוב.

שווה לזכור שאת כל הסופרלטיבים האלו לסרט מקבלת קומדיה, וכולנו הרי יודעים שלהצחיק הרבה יותר קשה מלרגש.