האופה מברלין

גם במחיר אנלוגיה בנאלית שתראה לכאורה בנאלית, יש איזה קשר ישיר בין מעשה(פלא) האפייה והסבלנות הנדרשת להצלחתם תפיחתם הנכונה של מאפים, לבין הסבלנות שתובע האופה, סרטו של האופהאופיר ראול גרייצר מן הצופה בעידן של ריגושים מיידים, עריכה מהירה וקצב מהיר כסוג של התניה לקולנוע המבקש למצוא חן בעיני צופיו, האופה מברלין מבקש מהם להתמסר לו ולפצח אותו.

מותו של איש עסקים ישראלי, שהוא אהובו הסודי של אופה בחסד ממוצא גרמני, מביא את האופה למסע נפשי ופיזי אל עבר בית הקפה הקטן שמנהלת רעיית מאהבו המת בירושלים. הוא הופך בתוכו לשוליית מטבח שאט אט מתחילה להפיץ את קסמי ריחי המאפים ואישיותו השלווה בקרב דרי בית הקפה ובקרב חדרי הלב של בני משפחתו לשעבר של אהובו, שאינם מודעים לקיום הקשר הסודי שהיה בין השניים.

הרצון שלו להפוך לחלק מעולמו של אהובו המת, מתבטא בהגירה זמנית אל העיר המנוכרת, אל הדת היהודית שאינה ממהרת לחבק זרים ואל החשדנות הטבעית של הישראלים כלפי הזר והאחר. חשדנות המלווה פעמים הרבה בחוסר טולרנטיות בסיסית.

חוקיות עולם האפייה היא חמקמקה משהו, לכאורה, שלל מתכוני אפייה זמינים לכולנו, אבל רק מעטים מאיתנו מתמסרים לתחום הבישול הזה בסבלנות שהוא דורש מאיתנו, ומעטים עוד יותר, מצליחים בתוכו. מדוע בעצם? מה יסוד תשומת הלב שחומק מרבים על מנת שהשמרים יתפחו, שהטעם של המאפה יהיה בלתי נשכח? מה מפריד בין אופים בחסד לבין מי שאל להם לשלוח את ידם בעשייה הזו? אלו הן שאלות פשוטות לכאורה אבל מאחוריהן עומד עולם שלם של רגש שאותו יש "להוסיף" לכאורה לתוך כל תהליך האפייה. יתכן שבמובנים רבים, את אותה המשוואה צריך לספר גם בדגש של יצירות קולנוע. האם כל אחד יכול לספר סיפור? האם נדרשת סבלנות לספר סיפור אהבה שיש בו גילוי? האופה עוסק בשאלות האלו באופן אמיץ ומעורר השראה בעיקר מכיוון שהוא עובד על שעון זמן משלו. מדוד סובלני ומעמיק ברצון שלו לספר סיפור "קטן" בדרך משלו, יחודית, עם קול ברור ותביעה לסבלנות שכל גילוי דורש מצופה. במובנים רבים, צפייה באופה והתמסרות לו בדומה למאפה, מבלי להבטיח "הצלחה" או "הנאה" כערובה לצפייה בו, וזו מזכירה קריאה בספר משובח- וזו, לכשעצמה אחת המחמאות הגדולות ביותר שניתן לתת ליצירה קולנועית, שהרבה פעמים חסרה את מימד העומק הנסתר של יצירות ספרותיות.

יש משהו ממכר בקצב האיטי מאד של הסרט, שכמו מתעלם מחוקיות הזמן הנוכחי ומתעקש לספר סיפור איטי, מדוד, בעל קצב ונשימה משלו. בעידן הנוכחי מדובר לא רק באומץ אומנותי אלא בעיקר באמירה: מהו הזמן והסבלנות שאנו לוקחים על מנת להכיר את האחר ואת סיפור חייו? עד כמה אנו קשובים למתרחש בליבם של האנשים שאנו אוהבים, ועד לאן יכול לקחת אותנו אותו מסע האהבה הפתלתל? באופן סינמטי הוא מזכיר יצירות של פרלוב על סבלנותן והעין הבוחנת הסקרנית והמעמיקה שלהם או לחלופין את לאן נעלם דניאל ווקס של אברהם הפנר שהציג חתרנות ביצירתו דרך מבע קולנועי סובלני ומדוד, כך גם האופה, שצפייה בו מרגישה שיוצריו נשענים על מסורת קולנועית מקומית וזהות ישראלית מובחנת ומדוייקת.

ירושלים שטופת האמונה על החילון המסויים והמועט הממשיך להתקיים בה,  על קיסמה, יחודיותה והרתיעה הרבה שהיא מייצרת אצל לא מעט ישראלים מצטלמת כמובן נהדרת בסרט הזה החוקר לא רק את מקורות האהבה אלא גם ובעיקר את מקורות הסבלנות הנדרשת לה. את החיים השלמים שנקטעים באיבחה אחת בודדת לעיתים כשאהבת חיינו מסתלקת לה במעין אגביות.

על ציר הזמן ההיסטורי של מערכת היחסים הטעונה בין העם היהודי לעם הגרמני, נפרשת מערכת אחת,בודדת, מודרנית מאד, הנושאת על גבה מטען לא לה ומעמתת את הצופה בשאלות של זהות ומוסר.

האופה הוא יצירה עדינה מאד, מרגשת מאד שזקוקה לסבלנות הצופים, היא כאמור לא מתמסרת בקלות, אך בשלב מסויים שובה את הצופה והופכת אותו לחלק מסיפור האהבה שנאה(?) הבלתי אפשרי שהיא מציגה.

שרה אדלר, וטים קלקהוף בתפקידים הראשיים שובי לב בעדינותם ההולמת את יופיו החד פעמי של הסרט העדין הזה.

בלייד ראנר 2049-(2017) -Blade Runner 2049

בעולם תיאורטי, בלייד ראנר המקורי של רידלי סקוט משנת 1982, היה מרוויח מצאתו לאקרנים דווקא כעת, בתקופה בה יצא ההמשך הרשמי שלו, שבויים על ידי דני וילנב, שנבחר להיות המתאים ביותר להמשיך את חזונו של סקוט. הסיבה, פשוטה כמו שהיא משכנעת: היכולות הטכנולוגיות שמציע הקולנוע היום, על שלל פעלולי המחשב והאפקטים המיוחדים שניתן לשלבם כיום בסרט, מהוות בסיס טכנולוגי טוב יותר להצגת העולם החזותי המרהיב שביקשו יוצרי הסרט המקורי מאז לחשוף ביצירתם.

גם אם צירוך המונח "פעלולי מחשב" או "אפקטים מיוחדים" מכניס כבר היום לא מעט צופים למגננת  חוסר רצון לצפות בסרט, כתולדה של מה שהפך להיות שימוש מרובה מדי ביכולות הקולנועיות החדשות download (6)הללו, על חשבון סיפור ועלילה, ונתפס כיום כבסיס להתחלה רעה במיוחד לסרט, הרי שנדמה כי דווקא כאן, עולמם של הרפליקנים היה זקוק לישועה הטכנולוגית הזו.

התקבל הרושם במהלך הדיבורים על הפקת ההמשך הנוכחי לבלייד ראנר, כי איש לא באמת רצה להיות בנעליו של וילנב, כמי שיהיה אחראי על יצירת המשך למה שהוגדר על ידי מבקרי קולנוע והיסטוריונים כאחד מן הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, ולאותה יצירת מופת מ 1982 שנכשלה בזמנו בקופות לראשונה כשנחשפה והפכה רק עם חלוף השנים ליצירה איקונוגרפית שמשמעותיותה מנותחות שוב ושוב, והשפעתה הקולנועית והתרבותית רק גוברת. אבל וילנב עשה אולי את הדבר שהכי פחות צפו ממנו, הוא עשה כבוד למקור ולבריאת העולמות הויזואלים של רידלי סקוט והחוקיות התסריטאית והחזותית בה נקט סקוט. בלייד ראנר 2049 מתעלם משיקולים מסחריים רבים, אבל שווה להתעכב על שניים מהם שיכולים להעיד מראש על כוונת יוצריו: אורכו הבלתי מתפשר של הסרט וקצבו, והעובדה כי נדרשת הכרות עם הסרט המקורי על מנת להינות ממנו ולהבין אתו במלואו. לא ניתן להקל ראש בשתי הנחות היסוד הללו, שחוקיותן מראש, מכבדת את המקור, ודורשת גם מן הצופים באופן מסויים להיכנס למוד האייטיז הטוב ביותר שהם יכולים למצוא במהלך הצפייה בו, ובו בעת לקבל את החוויה הקולנועית המיטבית שהעשור השני של המאה הזו יכול להציע, והוא מציע.

גם בלייד ראנר 2049 הוא יצירה פוסטמודרניסטית מרהיבה, המערבת סגנונות ותמות קולנועיות ומוסיקאליות מכל סוגה אפשרית. המקום בו וילנב "עושה כבוד" ליצירה המקורית הוא בעיקר ברמה התסריטאית, וזו הברקה של ממש, שכן הוא לא מנסה להמציא מחדש את חוקיות עולמם של הרפליקנים והכאוס השורר בעולמנו שבתוכו הם מתנהלים ומשגשגים. הבחירה שעשה וילנב מאפשרת לו לצייר ביד אומן את הבדידות והמלנכוליה שאפיינו את הסרט המקורי, בצבעים עכשווים ובהעזה אומנותית יוצאת דופן.מעודכנת, מרהיבה ועוצרת נשימה.

כניסה לאולמות ההקרנה של בלייד ראנר 2049 היא כמו פגישה עם חבר מוכר שממשיכה בדיוק מאותו מקום בו הפסיקה הפגישה הקודמת שלכם, רק שהוא לבוש טוב יותר ולמרות הכל, שניכם יודעים שהתבגרתם. המלנכוליה של הבדידות של העידן המודרני היא עדין נושאו של הסרט הזה, והיא עדין מוצגת בצורה המרהיבה והאסתטית ביותר שיש בנמצא.

גם הבחירה שלא לומר ההברקה, ללהק את ריאן גוסלינג לסרט, שחקן שמנעד המשחק שלו, מצומצם, כשל מי שהוא מבקש לרשת, הריסון פורד, היא בחירה מדוייקת. שכן עיקר כישרונן של הדמויות שאיכלסו את הסרט המקורי, היה ביכולות הזו להיות מצומצמים ולא להפריע לחזון הויזואלי המהמם והמפעים של הסרט. כאז כך עכשיו, אין מקום לרגש רב מדי בעולם הרפליקנים, על הצופה לפענח אותו מתוך הויזואליה המרהיבה של עולמם ועל הצופה לפענח אותו מתוכה ולא מתוך איכויות המשחק של כוכבי הסרט, אלו משנים לחלוטין לעולמם הכאוטי של וילנב שהוא עולמו העגום של סקוט וחזונו נשמר לפיכך באופן מדוייק.

סצינת המפגש בין הכוכב המקורי לממשיכו במלון בווגאס הנטושה, היא שיא קולנועי ויזואלי מרהיב ולתפיסתי סצינת השיא של הסרט, ונקודת המפגש הישן לחדש על כל משמעויותיה. והיא הגדרת הפוסטמודרניזים במיטבו.

קל להניח שבלייד ראנר המקורי הוכרז כיצירת מופת מיד עם צאתו לאקרנים, אבל ההפך הוא הנכון, וכמו כל יצירת מופת קולנועית הוא נלאץ לפלס את מעמדו בטווח ארבעת העשורים שחלפו מאז יציאתו ולהפוך לכזה אחרי שזכה בהערכת קהלים חדשים כל הזמן, חוקרי קולנוע ומבקרים שכולם תרמו למעמדו האלמותי של הסרט, לפיכך הוויכוח על איכויותיו של בלייד ראנר 2049 כ"יצירת מופת" כן או לא, עקר לחלוטין. המעמד הזה יקנה לא על ידי דיונים המבקרים כעת, אלא על ידי הדבר החמקמק ביותר שיש: הזמן. צורות האסתטיקה והגדרת חשיבותן ומשמעותן, כולן נוצרות בתוכו ללא שום קוד גנטי מדוייק וברור, אבל הן תמיד מתבהרות ממרחק השנים.

"You've never seen a miracle"., אומרת אחת מדמויות המפתח לדמותו של גוסלינג במהלך הסרט, והוא ישאר ככל הנראה הציטוט האהוב עלי ביותר מתוך בלייד ראנר 2049. יתכן בהחלט שראיתי אחד כזה במהלך הצפייה בסרט.