רצח באוריינט אקספרס-Murder on the Orient Express -2017

אי אפשר שלא לתמוה מעט על הרצון של קנט בראנה לגעת ביצירת המופת של סידני לומט משנת 1974, רצח באוריינט אקספרס. במקרים רבים של עיבוד מחודש לסרטים ישנים מדובר בהימור כלכלי בלבד, הנשען על הצורך של יוצרי סרטים ואולפנים לייצר להיטים בטוחים הנשענים על מסורת של מעריצים ותיקים של סרט קאנוני. התוצאה כמעט תמיד מתקבלת בחשדנות יתרה על ידי מבקרי קולנוע, אבל צופים ותיקים, אוהבים לפעמים להיזכר ביצירה שאהבו ולראות אותה בבגדים חדשים. אבל, יש לפעמים גם הפתעות, עיינו ערך העיבוד המבריק של סופיה קופולה לסרט הפיתוי.

נדמה גם שבמקרה של העיבוד המחודש של קנת בראנה לסרט המתח האלגנטי כל כך של לומט, עומד MV5BNGFmM2NmYjYtMjAwNy00ZDkzLWI3ZWMtOGZhOTRhYzQwMTA0XkEyXkFqcGdeQXVyNzU2MzMyNTI@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_גם רצון אחר, והוא קשור באמירה על המקומות בהם נמצאים להיטי הקולנוע הפופולאריים בשנים האחרונות ונושאי העיסוק של הסרטים שהופכים ללהיטים. פעמים רבות מדובר בסיפורים באנליים, או בסרטי אקשן עתירי תקציב שאינם אומרים דבר מבחינת מורשת קולנועית וזכירות היסטורית וחשיבות שלהם בתולדות הקולנוע. נכון, יש איזה געגוע, בעיקר בקרב צופי קולנוע מבוגרים יותר לסרטים שתהיה בהם אלגנטיות מסויימת, עידון ותחושה של יצירתיות הכרוכה במחשבה יתרה ובאהבת הקולנוע והמורשת שלו, בהקשר הזה, הבחירה בתעלומת הרצח האלגנטית פרי עטה של אגתה כריסטי נראית מובנת במובנים רבים שבמרכזם, עומדת ההצלחה וההערכה האדירה של סרטו של לומט בהנחה, שחלק ממנו לפחות יזלוג לסרטו הכושל של בראנה.

סרטי המתח הנושנים דוגמת סרטו של לומט מ 1974 שהוא הבסיס לסרט הזה, התפארו תמיד בגלריית כוכבים מרשימה במיוחד, שהתפתו לשחק בתפקידים קטנים בתמורה ליוקרתיות של ההפקה ובמעין נוסחה ג'ימס בונדית שכזו, התכנס צבר הכוכבים להופעה קטנה, מכניסה מאד כלכלית, שלא פגעה בהכרח ביוקרתם הכלכלית. זה המקרה גם בעיבוד המחודש של בראנה. הגלרייה המרשימה כוללת הפעם את פנלופה קרוז, מישל פייפר,ווילאם דפו, ג'ודי דנץ בכבודה ובעצמה, את בראנה עצמו ועוד כוכבים מוכרים יותר או פחות.

המשיכה של בראנה לביים את הסרט הזה ואף לככב בו בתפקיד הרקול פוארו, ברורה. הוא נשען על יוקרת המותג עצמו, בורא את עצמו מחדש כבמאי ואף ככוכב בסרט שאמור להיות הפקה "מכובדת". אבל נדמה שזו בדיוק הבעיה המרכזית של רצח באוריינט אקספרס של בראנה, הוא מכובד, ותו לאו. ואיננו מצליח לייצר את החיבור הרגשי של קודמו לצופה.(אולי מכיוון שהתעלומה כבר נפתרה בעצם?).

קשה להתעלם מהאלגנטיות של סרטו של בראנה. רכבת האוריינט אקספרס הדוהרת בשלג המרהיב ויוצא מתחנת הרכבת הישנה באיסטנבול היא דימוי קולנועי מרהיב. בראנה, כמו רבים אחרים היום מוותר על האותנטיות פעמים רבות של הנוף האורבני או של הטבע לטובת פעלולי מחשב ברמה גבוהה, אך לאלו תרומה נוספת לתחושה הפלסטית הנובעת מן הזירה כולה ולנכות הרגשית של גיבוריו ושל העלילה הסבוכה לכאורה העתידה להיפטר במהלכו.

בראנה חוטא באיזה חטא של יהירות קולנועית ואינו טורח אפילו להתעכב על הסבר משכנע דיו לחיבור ולהנעת הנקמה המניעה את הרוצח, הוא מציג את זו האחרונה כמו טריילר ערוך היטב ומתומצת על מנת שלא "להפריע" לו בהמשך הצגת הנושא המרכזי של הסרט, הוא עצמו.

אין באמת סיבה טובה מספיק לגעת בלהיט העבר הזה מבלי לתת לו ערך מוסף חדש כלשהוא, וזו הבעיה המרכזית של הסרט, הגם שהוא נמצא בידיו של במאי יעיל, הרי שבראנה עצמו טוב בעיקר בקידום עצמו ככוכב בסרטים המועטים אותם ביים והישות האורסון וולסית הזו של במאי כוכב שהוא מבקש לנכס לעצמו, מעושה וחסרת גיבוי משמעותי של הטקסטים הקולנועיים שביים עד כה.(המלט, כטוב בעיניכם ועוד). בראנה הוא מפיק פעיל יותר משהוא כוכב הוליוודי וואלידי באמת. ההתעקשות שלו לביים פרוייקטים, פוגעת פעמים רבות בתוצר הסופי אך מספקת לו הופעות משחק טובות ומשכנעות המסייעות לו לשמור על מעמדו. אך נדמה שכל שורת הכוכבים המוערכת של הסרט לא מצליחה לספק ערך מוסף של ממש ליצירה השגרתית הזו. שעל אף האלגנטיות שלה, אינה אומרת בעצם דבר.

הקולנוע של היום מייתר באופן מסויים את הצורך לספר את סיפורה של אגתה כריסטי מחדש. נדמה שבראנה לא עמד בפיתוי לייצר לעצמו תפקיד עם רמת מכובדות מסויימת בפרוייקט שהוא בסופו של שיעמום גדול במיוחד שכן לא רק שהוא לא מחדש, הוא נתפס כאנכרוניסטי, לא מוצדק באמת וללא שם הקשר ברור של רלונטיות לעשייה הקולנועית היום.

רצח באוריינט אקספרס, הוא סיפור מתח מיושן עם הוד והדר שהיה זקוק לעיבוד קולנועי אחד בלבד, ומוטב היה לו כך היו נשארים פני הדברים. בראנה אינו מחדש, אינו מרגש ובעיקר נראה מנותק מאד ממה שבאמת מעניין צופים היום בקולנועים.

גדרות-Fences-2016

העובדה כי דנזל וושינגטון בחר שלא רק לשחק ב"גדרות" אלא גם לביים אותו מצביעה אולי יותר מכל על יחסו האישי של וושינגטון לסרט' המבוסס על מחזה בעל אותו שם מאת אוגוסט ווילסון' אשר גם גוייס לכתיבת התסריט לסרט. וושינגטון אינו מרבה לביים, ויש פער של ארבעה עשרה שנים לערך מנסיונו MV5BOTg0Nzc1NjA0MV5BMl5BanBnXkFtZTgwNTcyNDQ0MDI@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_הקודם לביים סרט. לא צריך לדאוג לוושינגטון שגם בגיל שישים ושלוש נחשב לאחד מן הכוכבים המובילים של הקולנוע האמריקאי, ושמו עדין פותח קופות בסרטי מיין סטריים יעלים ואפקטיבים לרוב.

אבל נדמה שהגיל עושה את שלו בהקשר אחר דווקא, הרצון של וושינגטון להשאיר מורשת קולנועית של ממש במכלול האוטר שלו כשחקן דווקא. ולא סתם שחקן אלא כוכב הקולנוע האפרו אמריקאי הבולט והיציב ביותר שידע הקולנוע ההוליוודי מעודו. וושינגטון שידוע בבחירות של תפקידים שעצבו את הנרטיב הקולנועי שלו כמעט תמיד כדמות ערכית, מחפש לומר משהו, כעת משמעדו מבוסס ויציב.

"גדרות", מספק לו את ההזדמנות לעשות תפקיד בסדר גודל אפי, על אף העלילה הדרמתית ה"קטנה" לכאורה. סיפורו של עובד נקיון בשכונת מעמד ביניים של אפרו אמריקאים, שהחלום בשנות החמישים והשישים שהחיים, ומעמדם של השחורים בתקופה זו, לא סיפקו לו שום הזדמנות למימוש עצמי למעט קיום קשה, קר ונוקשה. באמריקה שצבע העור בה שייך אותך לא רק למעמד, אלא גם לאינטלקט מוגבל לכאורה ויכולות מובחנות מראש של הצלחה, הקרקע העלילתית הזו היא עבור וושינגטון ההזדמנות להפוך לרגע אחד בודד וזוהר לדמות בשיעור קומה של ווילי לומן ממותו של סוכן, מחזהו המוערך של ארתור מילר.

"גדרות" מתרחש ככולו בתוך בית וחצר מוקפת גדר הנבנית לאורך שנים ומגוללת את נפשו הסוערת של גיבורו טרוי מקסון, גיבור בעל השקפות נון קונפורמיסטיות על החיים אשר עוצבו מתוך חוסר ההזדמנויות שחלון החיים ההיסטורי של דמותו אחראי להם. קריירת הבייסבול המוחמצת, קושי הקיום היום יומי וחוסר היכולת שלו להכיל את הכשרון של בניו, האחד נגן והשני שחקן בייסבול מחונן בעצמו, שאותו חלון הזדמנויות לשיוויון והצלחה בחלום האמריקאי נפתח עבורם, הוא הלב הדרמטי של הסרט המרגש והמדוייק הזה. את הנפש הסוערת של טרוי, מכילה רעייתו רוז, (השחקנית ויולה דייויס שזכתה בפרס אוסקר המשנה על הופעתה  בסרט), היא הסלע האיתן וחוף המבטחים של נפשו הסוערת והמסוכסכת כל כך.

הסרט מזמן אתגר של ממש לצופה, לא רק בשל איכויות המחזה שהוא מציע, אלא בעיקר בשל העומס הרגשי הרב הנדחק לחצר הבית הקטן בו דרים כל כוכבי הדרמה האנושית הקטנה גדולה הזו. בדיוק כמו העיבוד הקולנועי של "מותו של סוכן", בכיכובו של דסטין הופמן, שגם הוא דמה למחזה מצולם, "גדרות" עושה כמיטב יכולתו להיות קולנוע, אך נדמה שוושיגנטון אינו מעוניין לפגום באיכויות המחזה ומנסה להישאר נאמן ככל שניתן למקור גם אם המחיר הוא סבלנותו של הצופה ורמת הקשב שלו. אפשר לטעות ולקבל תחושה שמעמד הכוכבות של וושינגטון מאפשר לו להתעלם מכל קונוונציה מסחרית הקשורה בקולנוע האמריקאי העכשווי, אבל יש כאן אינטגרטי אומנותי בלתי מתפשר המבקש מן הצופה להתאמץ לאמץ את השפה הקולנועית הפשוטה לכאורה, שוושינגטון עצמו מבקש לאמץ על מנת שלא להפריע להופעתו ובמסרים שדמותו מעבירה במונולוגים מורכבים ומרשימים בהקפדה ובדיוק כתיבתם.

זוהי הופעת משחק בלתי נשכחת של וושינגטון, המגיעה ממקום של כוכב כל יכול שאינו עסוק בשיקולי תדמית, אלא פשוט מבקש להשאיר אחריו מורשת.  ויולה דייויס וצוות שחקני משנה אלמוניים יותר אך טובים לא פחות, מחזקים אותה. אך נדמה כי הכתיבה, הבימוי וגם תמיכתם של שחקני המשנה נועדו להאיר זרקור על וושינגטון בתפקיד חייו. בניגוד לגיבור טרוי מקסון, גיבורו שלא קיבל שום הזדמנות מחייו ומקשיי היום יום,  נדמה שדנזל וושינגטון מנצל את המעמד המיתולוגי שלו בקולנוע האמריקאי, ואת העובדה שקיבל בתוכו כל הזדמנות שיכול היה רק לחלום עליה, על מנת לרתום את כל כוח הכוכבות שלו למטרה הראויה ביותר אולי, היכולת לספר את סיפורו של האדם הפשוט, זה שחלומותיו מתנגשים על סלע מציאות היום יום.

"גדרות", הוא יצירה מרגשת, על השקט והסבלנות שהיא דורשת, המאמץ משתלם ונדמה שדמותו של וושיגנטון כטרוי מקסון, היא דמות קולנועית שתחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי כדמותו של אדם שסערות חייו מנעו ממנו לעיתים לחיות אותם, אך בו בעת הפכו אותו לאדם יחודי, שגם אם הוא קשה לעיכול לסובביו, הרי שפשטותו, ערכיותו וחוסר ערכיותו, הם מופע אדיר של החיים עצמם והאתגרים שהם מזמנים לכל אחד ואחד.