וויטני יוסטון: להיות מי שאני-Whitney: Can I Be Me- 2017

בדומה לסרט הדוקומנטרי על חייה של איימי ווינהוס, עוד אייקון מוזיקאלי ענק ומסוכסך רגשית, גם הסרט על וויטני יוסטון נתקל בחוסר אהדה בולט מצד יורשי ומנהלי עזבונה.

הסיבה, בשני המקרים די ברורה, ואף מקאברית באופן מסויים: קל ועדיף פעמים רבות לנהל כוכב מת שהקניין הרוחני שלו יכול וכמעט תמיד, ממשיך להכניס הכנסות נאות, מבלי שהיורשים צריכים להתעסק download (5)עם תעסוקתו הרגשית של הכוכב. השיעתוקים הטכנולוגיים של יצירות במדיומים כל כך רבים, מטלוויזיה, רדיו וקולנוע מאפשרים היום אף להשתמש בקטעי אייקונים ולשלבם ביצירות חדשות באופן המבטיח חיי נצח לכוכבים המתים והמשך קיום תודעתי שלהם בתרבות הפופ, כך, הם צוברים מליוני מעריצים חדשים, והיורשים כאמור, מעדיפים את השקט הזה שאחרי הסערה הגדולה.  סרטים דוקומנטרים מהסוג הזה, מקשים על ניתוב "שימור המורשת" הרצוי להם. הם חושפים פעמים רבות את האנשים מאחורי הקלעים, אלו שניזונו וחיו מן הכוכבים הללו, ולא תמיד ידעו או רצו להושיע אותם ברגע האמת, אלא העדיפו כי ימשיכו לתפקד ולהמשיך לייצר עבורם מזומנים בכל מחיר.

ישנם קווי דמיון רבים נוספים בין דמויותיהן המסוכסכות של ווינהאוס ויוסטון, שתיהן היו קשורות לדמויות של אבות שהיו נוכחים נעדרים בחייהם. ולשני האבות הללו, היו לא מעט תביעות כספיות לבנותיהן. שתיהן, הרגישו נבגדות על ידי מי שהיה אמור לדאוג ולשמור עליהן, מה שבמובנים רבים, הביא לקריסה רגשית ממנה לא הצליחו להחלץ.

גם במקרה של הסרט הזה, עושים היוצרים שימוש בחומרי דוקו שצולמו מאחורי הקלעים. מסע ההופעות האחרון של וויטני יוסטון ב 1999, תועד עבור הפקה דוקומנטרית, שמעולם לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, והסרט כולו נבנה סביב החומרים של אותו מסע ההופעות שבתוכו יוסטון היא כוכבת גדולה מאד, אך במקביל גם עייפה מאד וניכר שהוא קשה עליה. ראיונות עם מקורבים רבים במיטב ערוצי התקשורת והמראיינים של התקופה(ברבה וולטרס, אופרה וינפרי,דיאן סוייר ועוד) של יוסטון וסביבתה הקרובה משלימים את התמונה הנדרשת ליוצריו ליצירת מסמך שלם שגיבוריו האמיתיים נפקדים נוכחים במובנים רבים.

יוסטון זינקה לתהילה בגיל צעיר מאד. צעיר מדי יש יאמרו, ואלבום הבכורה שלה ששבר את כל שיאי המכירות של כל הזמנים לשעתו הניב את פס הקול של רבים שנעורייהם טמונים אי שם בשלהי שנות השמונים והתשעים. כוחו של הסרט הזה, הוא בניתוח מושכל דרך ראיונות עם יוסטון עצמה בכלי תקשורת שונים במהלך תקופת השיא שלה ככוכבת, אך הוא מסקרן בעיקר משום שהוא חושף את ערוותן וחוסר האונים של דמויות המשנה המרכזיות של עלילת חייה ומותה מבלי שהן עצמן משתפות פעולה.

אולי הדמות המסקרנת ביותר היא זו של העוזרת/חברה/ ויתכן שאף מאהבת לעת מצוא- רובין. היא לא משתפת פעולה עם הסרט אבל דמותה, ומשקלה הקרדינאלי בחייה של יוסטון מנותחים על ידי מקורביה של יוסטון. אפילו בעלה של יוסטון, בובי בראון שניסה לאורך השנים להיפטר מנוכחותה הודה לאחר מותה כי לו הייתה נשארת בתמונה, יתכן שיוסטון עצמה, היתה עדיין בחיים.

יוסטון, קונספציית כוכבת הפופ המתקתקה של קלייב דייויס ענק המוסיקה, מעולם לא באמת השלימה עם מעמד הכוכבות האדיר הזה שנכפה עליה,וקלישאת הבית הקטן בפרברים, הבעל והילדים לא הרפתה ממנה, על אף שהתרחקה ממנה כל הזמן עוד ועוד.

זהו סיפור על הצד האפל של הכוכבות, על התחזוקה הרגשית הבלתי אפשרית שלה והדמויות הנעדרות בו, שהיו כל כך מרכזיות בחייה, רועמות בשתיקן מחוץ למסך. איש מהדמויות הקרובות באמת ליוסטון בחייה לא משתף פעולה עם הסרט הזה, ובכך מצד אחד כוחו, אבל גם חולשתו. פרשנותם לאירועים שהיו ולהשתלשלות הכרונולוגית של דעיכתה של אחת מכוכבות הפופ הגדולות של כל הזמנים, יתכן שהייתה תורמת עוד להבנת הסיפור אבל בו בעת מפלילה אותם וחושפת את נצלנותם או נאמנותם הכפולה לה, ולעובדה שחיו סביב כוח הכוכבות האדיר הזה של יוסטון ונהנו מן הטוב הכלכלי שהיה טמון בו כלפיהם. הסרט מבהיר כי יוסטון הייתה נדיבה במיוחד כלפי כל מי שסבב אותה וראתה בו כאדם הנאמן לה.

בפער הכל כך אדיר בין המתקתקות והנצחיות של בלדות הפופ של הכוכבת הגדולה הזו בעלת הקול האדיר שאבד לה עוד במהלך חייה,  וההתמכרות הקשה והבלתי מתפשרת שלה לסמים קשים, מתקיים הפאן העצוב של הסרט הזה. מי שהספיקה להתפרסם, להמריא ולגם להתרסק, מבלי יכולת לשיר את דרכה חזרה לפסגה משאבד לה המכשיר המרכזי שהיה ברשותה: קולה.

יוסטון, לא חשה אפילו לא לרגע אחד "כל יכולה" היא מצטיירת בסרט כאדם רגיש, פגיע ובעיקר נאיבי מדי, המנסה ללא הצלחה לעטוף את עצמה בשכבת מגן של דמויות טובות יותר וטובות פחות שתפקידן הוא פשוט לשמור עליה, אך הן מכזיבות אחת אחרי השניה. האם הנוקשה, סיסי יוסטון, שרצתה לעצמה דרך בתה את הקריירה שמעולם לא הצליחה לפתח לבדה, האב הטוב שהולך לאיבוד, הבעל חסר היכולות החברתיות והכישורים לתת לה את הדבר היחיד לו הייתה זקוקה באמת: אהבה ויציבות. ויתכן שאף חברת הנפש שלה רובין, שמעמדה החזק בחייה של יוסטון ניכר בסרט, כמו גם נאמנותה הבלתי מסוייגת לה, יכולה הייתה למצוא את עצמה בשנים אחרות במקום אחר בתוך חייה של יוסטון ולשמור עליה באמת?

באופן מפתיע זהו פחות סיפור על היהירות הכרוכה בכוכבות, כמו שזהו סיפור על הצד האפל והנוגע ללב של מי שתמימותם ואמונתם באחר, במקום בעצמם, מובילה אותם למקום טראגי ממנו הם מתקשים להחלץ ולהחלים.

לפני המהפכה( דן שדור וברק היימן, 2013) – גן העדן האבוד.

שנות השבעים של המאה הקודמת היו העשור האחרון לשלטונו של השאח האיראני רזה פלאווי עד להתמוטטות המוחלטת של משטרו ועליית משטרו של האייתולות הדתי של חומני ב  1979, משטר אשר נמשך עד ימים אלו בשינויים קלים בלבד. במקביל להתפוררות משטרו של השאח, היה זה גם העשור האחרון של גן העדן האבוד של ישראלים רבים אשר שהוו באיראן מטעם חברות מסחריות רבות אשר שלחו איתן ואשר עמן היה למשטר האיראני ולשליטו אינטרסים כלכליים ופוליטיים רבים.

היו אלו שנים של שגשוג עבור רבים מן הישראלים השוהים שם, וגם עבור אצולת הממון האיראנית המקורבת לחצר המלוכה. עבור איראנים רבים אחרים, חלקה הגדול של האוכלוסייה מדובר היה בעוני ובחיים מרודים. ברמת תימת העל של הסרט הרי שהוא מבקש לספק הצצה אל החיים הסודיים/פומביים e9fe550ba3c0c201d69e3bc0a455b623_XLשל קהילת הישראלים אשר חייה באיראן באותם ימים. לפתוח צוהר לחיי הקהילה שם, ולספר את סיפורה של אחת מן ההפיכות הפוליטיות החשובות ביותר של המאה שעברה, אשר עצבה את חייהם של לא רק עשרות מיליוני האיראנים שחיו בה, אלא גם את אלו של כל תושבי מדינות המזרח התיכון והמפרץ הכספי אשר נאלצים מאז להתמודד עם איראן של משטר האייתולות שהיא מדינה תוקפנית ואנטי מערבית בהשוואה לאיראן של השאח הפרסי האחרון.

זוהי הצצה מרתקת, ממקור ראשון מלווה בעדויות וחומרים לא רק לחיי הקהילה הישראלית בה וליום יום שלה, אלא גם להתגלגלות של המהפכה בימיה הראשונים. מבחינה זו הרי שמדובר במסמך היסטורי מרתק שלא רק שהוא כולל צילומים נדירים, אלא מביא ואוסף לראשונה אולי אוסף עדויות היסטוריות של ישראלים שחיו שנים ארוכות באיראן וחוו את המהפכה הזו, ואף יצאו מאיראן ללא פגע, וחזרו כולם בשלום לארץ, עד כמה שהדבר נשמע מופרך.

הסרט לא רק מספק הצצה מרתקת אל החיים של מאות הישראלים(או יותר) אשר חיו באיראן בתקופת השיא של יחסי ישראל איראן בשנות השבעים של המאה הקודמת, אלא גם מביא את סיפורה של מהפיכת האייתולות וסיפור הגסיסה של משטרו של השאח האיראני, ועמו, הקץ המוחלט והמהיר על מערכת היחסים בין ישראל לאיראן. ישראל, כמי שתמכה במשטרו של השאח, וככל הנראה הכשירה את הסוואק, המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאח אשר סייעה לו לדכא במשך כמה עשורים כל ניצוץ של התנגדות פוליטית, נתפסה עם לכתו של השאח לאויבת מובהקת המזוהה עם המשטר המלוכני המושחת, והישראלים אשר דרו בה נמלטו וחולצו בעור שניהם מתוך טהרן הבוערת בדקה התשעים.

זהו סיפור מרתק שטמונה בו גם חמדנות, היכולת המובנית של אנשי ביטחון ישראלים רבים לחבור למשטרים אפלים, לסייע להם, לבנות עבורם תשתיות ולעבוד בשירותם, לא תמה עם לכתו של השאח האיראני והסתלקותו. היצוא הגדול ביותר של ישראל עד היום הוא ביטחון. נשק, אבטחה ואמצעים מתקדמים המוצאים את דרכם באופן כמעט קבוע בידיהם של שליטים טוטליטריים ברחבי העולם הם מראת המצפון הלא נעימה של פניה הביטחוניסטים של ישראל. קבוצה קבועה של אנשים ביטחון "בשליחות" מצליחים תמיד גם לעשות סוג של אקזיט כלכלי הקשור לפעילותם שם, יהירותם, כמו גם חשבון הנפש הפנימי שהם עושים במהלכו של הסרט כמה עשורים אחר כך, נוגעים ללב בכנותם- נאהב את סיפורם או לא, הרי שהוא מוצג ונפרש לפנינו.

התיעודיים הדוקומנטריים שמספק הסרט מזמן ההתרחשויות, מרתקים במיוחד. הם כוללים צילומים רבים שלא נראו מעולם עד להופעתו של הסרט ובהם מתועדים חיי הקהילה והיום יום של הישראלים באיראן של שנות השבעים וכמו כן הם מסייעים במעין צילום תמונת מצב ועדויות יוצאות דופן על המרד של העם האיראני כנגד שליטו בסיפור המוצג בצורה קוהרנטית וסוחפת. נדמה כי הקביעה הבנאלית של התמונות מדברות בעד עצמן, מעולם לא הייתה נכונה יותר, ולפיכך עמוד השדרה התסריטאי של הסרט מרשים ומרתק במיוחד. הבחירה לספר סיפור אישי דרך מבט עיניו של ילד שהיה שם, שזו הייתה מציאות חייו הנאיבית מייצר קונטרס מעניין במיוחד אל מול הסיפור הלאומי האיראני.

זהו סיפורה של בועה ישראלית שהתקיימה למשך זמן קצר, ואשר האשליה שהביאה אתה לגבי מערכת יחסים נורמאלית עם אחת המדינות המוסלמיות הגדולות ביותר בעולם הייתה אשליה בלבד, שכן החיבור הישראלי, היה חיבור לשליטה המונרכי האבסולוטי של המדינה שנהג בעמו ביד קשה כדיקטטור ותו לא.

הערך המוסף של הסרט הוא גם בהצצה לאותם חיים "נורמליים", ונורמטיביים" של הקהילה הישראלית הקטנה וכמו כן גם כמסמך היסטורי מרתק המציג את ההתגלגלות המהירה של הדברים, הסתלקותו החפוזה של השאח לגלות, עליית משטרו של חומייני וחיסולה החפוז של הבועה הישראלית שסימנה עבור ישראלים רבים סוג של נורמאליות אפשרית עם מדינה איסלמית.

את חשבון הנפש של הגיבורים, ושל הגישה בה נקטה מדינת ישראל באותו סוג של חבירת אינטרסים לשליט ולא לעם, צריך הצופה לעשות בעצמו.