הלגונה הסודית-2009-The cove

אחד מסרטי הדוקו-אקטיביזם הבולטים של השנים האחרונות, הלגונה הסודית, The cove הוא מיצג חזותי מניפולטיבי ומטלטל כאחד, המשתלב כמייצג בולט במיוחד של סרטים דוקומנטריים דוקו אקטיביסטים שעניינם הוא שמירת ערכי טבע בכלל והצלת בעלי חיים.

downloadהסרט נסוב סביב טבח דולפינים שנתי המתבצע בעיירת דיג יפנית מנומנמת בשם טאיג'י, אשר עלתה לכותרות בשנים האחרונות ונמצאת תחת זרקור ציבורי עולמי, מתוקף היותה ספקית מרכזית לדולפינים עבור פארקי מים בהם מבדרים הדולפינים בהופעות לאורך היום תיירים הבאים לצפות במופעים בהם מככבים יונקים ימיים מסוגים שונים.

ערכו של דולפין מאולף למופעים יכול להגיע לכ 150,000 דולר בעוד שערכו של דולפין למטרות מאכל אינו עולה על 600 דולר בלבד, שכן בשר הדולפין אינו נחשב פופולארי למאכל, גם ביפן עצמה, בה צריכת הדגה היא מן הגבוהות בעולם אין חיבה קולקטיבית לבשר דולפינים.

חיוכו המתעתע של הדולפין– דולפינים, נתפסים מזה זמן רב בתרבות האנושית כיונק הימי המרתק והאינטליגנטי ביותר וברמת המודעות העולמית הרי שמאבקים לשמירה על דולפינים זוכים כמעט תמיד להצלחה רבה, בשל העובדה שאנשים מייחסים לחיה הזו תכונות אנושיות וקל לבני האדם לחבב אותה ו"לשכוח" את תפקידה במערכת האקולוגית הימית כטורף יעיל ואכזרי בעצמו.

ריק אוברי, המאמן המיתולוגי של הדולפין "פליפר", אחת מן הסדרות הפופולאריות ביותר בשנות השישים של המאה הקודמת, הוא הכוח המניע הסלבריטאי המגויס להפקת הסרט הבעייתי והמטלטל הזה כאחד. אוברי, מי שמודה בכנות מרשימה על חלקו בעבר בהקמת התעשייה של פארקי המים בהם מככבים יונקים ימיים, מכה היום על חטא ובעיקר על חלקו האישי בקידום הפופולאריות של היונק הימי המרגש הזה. אוברי, אינו מאמן יותר דולפינים כיום ומקדיש את מירב זמנו להצלתם של אלו מפארקי מים נטושים ומשקם דולפינים ומשיב אותם לטבע.

במרכז הנרטיב הדרמטי של הסרט עומד המאמץ של אוברי ושותפיו למסע הדוקו-אקטיביסטי והחלטתם האמיצה(?) לתעד את טבח הדולפינים השנתי בטאיג'י. אוברי וחבריו לסרט מעריכים כי קרוב ל 23,000 דולפינים בכל שנה נשחטים בטאיג'י, אחרי שהצעירים והמובחרים שבהם נמכרים כחיות מחמד לפארקי המים ובמקביל האחרים נטבחים ובשרם, שאינו נחשב משובח ומכיל אחוזי כספית רעילה גבוהים מאד, נמכר למאכל בעיר הקטנה. הדולפינים מובלים על ידי ספינות דייגים אל תוך מפרץ סמוי מן העין והטבח, שהסיבה הרשמית שלו היא החשש של הדייגים המקומיים מתחרות עם הדולפינים על משאבי הדגה(דולפינים ניזונים מלהקות דגים אחרות שאותם צורכים גם בני האדם, כגון טונה), הריגתם של הדולפינים נועדה בעיקר "להשקיט" את הדייגים המקומיים מכיוון שלתפיסתם, הדולפינים והם מתחרים על אותו משאב, הדגה העשירה לחופי יפן, ולא מכיוון שבשרם מועדף למאכל.

תושבי העיירה הקטנה נוהגים כך מימי קדם, אך העובדה שהפכו למוקד של עלייה לרגל של פעילים שומרי טבע קיצוניים בדעותיהם ובהתנהגותם גרמו להם כמובן לסגור את אזור הדייג הבעייתי הזה בפני מצלמות מסיבות מובנות- סגירתו של השטח, משחקת לידיהם של יוצרי הסרט כמובן, והם מתכננים באופן קפדני את הדרך בה יצלמו בשטח האסור לצילום מבחינתם של היפנים. יוצרי הסרט לא חסכו במשאבים בהקשר זה, מצלמות מיוחדות מוחבאות בתוך סלעי דמה, ציוד צילום מתקדם לצילום בחשיכה מוחלטת, ציוד הקלטה משוכלל, וצוללנים הפועלים בחשיכה, הכול על מנת לאסוף את החומרים הוויזואליים (הקשים במיוחד) של טבח הדולפינים ולייצר את אחת מסצינות סיום המטלטלות ביותר בסרט דוקואקטיביסטי בשנים האחרונות.

דוקאקטיביזים, במהותו, מבקש מאיתנו לפעול בסיום הצפייה, במקרה זה נקיטת עמדה אקטיבית נגד השימוש בדולפינים כחיות שעשועים מאולפות בפארקי מים וכן לצאת כנגד הרג דולפינים וסחר בבשרם למאכל. הוא מציג אג'נדה ברורה, מוחלטת, אשר אינה מטה אוזן קשבת בהכרח לאחר, וכזה הוא גם הלגונה הסודית. יוצריה אינם קשובים לא לתרבות היפאנית ולא למנהגים הקדומים של עיר הדייגים הקטנה, הם מגחיכים את תושביה, את שפתם והעילגות שלהם באנגלית והדייגים היפנים קשי היום הם מטרה קלה לצוות הצילום המתוחכם ועתיר הממון שאינו מבקש ללמוד את הסיבות האמיתיות לצייד הדולפינים, הוא מבקש להציג אותו כמזעזע, כלא אנושי, ומשכך להפוך אותו לאסור על ידי שהם מעוררים סערה בין לאומית סבב טבח הדולפינים השנתי של טאיג'י(וכזו אכן הייתה כשהסרט ראה אור), הסרט משתמש בסלבריטאים אמריקאים(הידן פנטייר, ריק אוברי) ויש במהותו התנשאות תרבותית על האחר ותרבותו(במקרה זה, היפנים). יש לזכור זאת במהלך הצפייה בו שכן טבח בעלי חיים בקנה מידה תעשייתי מתקיים בכל העולם  באופן הומאני יותר או פחות אך העובדה שבעלי חיים הם משאב קיומי עבור האנושות, אינה עולה לדיון אמיתי פה, פן יחמיץ הסרט את מטרתו המוצהרת.

 

שייקה-החיים הנסתרים של שייקה אופיר-2019

"צריך היה להיות כאן ילד או מבוגר בשנות השבעים בישראל בשביל להבין את עוצמת הכוכבות של שייקה אופיר. היה באמת נדמה לרגעים שכל רגע הוא המתנה לגיחה של הפלא הזה במערכון או בסרט, או סתם להמתין לשידור נוסף של השוטר אזולאי ולראות ולדמוע שוב ושוב. שייקה אופיר, היה שייך לכולם. בדיוק כמו גולדה, בגין או רחוב דיזנגוף. רק שהוא היה מצחיק אותך ומרגש אותך.

94587

אבל שייקה אופיר לא היה רק השוטר אזולאי, תפקידו המפורסם והקאנוני ביותר, אלא אדם שלם, יצרי בעל תעוזה אדירה, נפש לא פשוטה וכשרון בלתי נשכח שנצרב בלב הישראליות. את המילים היפות האלו אני בטוח שמישהו כבר אמר לפני, אבל עד לסרטו המרגש של ארי דוידוביץ', החיים הנסתרים של שייקה אופיר, שבא ופורט אותם לתמונות מסע חייו המורכב, המילים הללו לא התרגמו למציאות ברורה חדה ומרגשת כל כך. החיים הנסתרים עושה כבוד ומספק חלון ודלת הצצה לקריירה שלמה ולחיים מרתקים שהם לא רק השוטר אזולאי, אלא לתמצית של ישראליות אחרת שנעלמה ונשתכחה כמעט, המערכונים, תוכניות הבידור ומעל לכל האלגנטיות של הקשר בין כוכבי הבידור לקהלם. מהות של ישראל נאיבית שמתבגרת אט אט שאופיר היה הנציג הבולט, המוכשר והאהוב ביותר שלה.

אחת הזכיות האדירות בחיי היא ללמד קולנוע תלמידי תיכון, ואין שנה שאני לא מחכה בה לכיתה י"ב על מנת להציג בפניהם את שייקה אופיר. כן, אני צריך להציג להם אותו, הם לרוב לא יודעים מי הוא היה. אני מרגיש ששמורה לי הזכות להציג אותו לרבים מהם בפעם הראשונה.קוצר יריעת הזמן למולם, במסגרת יחידת הלימוד של הקולנוע הישראלי, מחייב אותי להתמקד ולסכם, אני בוחר בכל שנה מחדש בשוטר אזולאי לא רק מכיוון שהוא שיא פועלו האומנותי במובנים רבים אלא מכיוון שיש לי תחושת דחיפות פנימית שהם יאהבו אותו בדיוק כמוני. שיזכרו ויחקרו אותו בעצמם אחר כך לכשיגדלו.  אין תלמיד שלא נשבה בקסמו לאחר ההקרנה של השוטר אזולאי, ואין תלמיד שלא צמא לעוד קצת מידע על שייקה אופיר בתום הקרנת הסרט. ואני, תמיד שמח בזה מחדש ומרגיש שעשיתי את שלי, כעת הם מכירים אותו ומעתה ואילך אני בטוח שהוא יצרב בליבם, אין הרי אפשרות אחרת.

החיים הנסתרים של שייקה אופיר עשוי בעדינות שאין בה וויאריזים מהסוג הרע, כל מי שחי לצידו כך נדמה שילם את המחיר מתוך ידיעה שלא הייתה לו ברירה אחרת. חייו הפרטיים כמו הציבוריים של האיש הסוער הזה שהיה סמל וגאוות תעשיית הבידור בישראל, טומנים בחובם גם את הנאיביות של שנות השישים והשבעים של ישראל שאיננה יותר. הסרטים היו של כולם, מערכוני הרדיו בשבת בבוקר ותוכניות הבידור היו גם הם של כולם. וכשהופעת בערוץ אחד שמדינה שלמה צופה בו, העשייה שלך הפכה לקאנונית.

מעטות הדמויות שזכו למעמד של שייקה אופיר בשנים היפות של הקריירה שלו, או שראית אותו בסרט, או שהאזנת לו ברדיו או שהיית בועד עובדים שהזמין הופעה שלו, אבל בכל מקרה, הייתה תמיד תחושה של נגישות אדירה שהזמינה את כולם להפוך אותו לחבר שלהם גם אם לא הכירו אותו באמת. 

נדמה כי הדמויות שסבבו את עולמו, בדגש על נשותיו ובנותיו, מקבלות בסרטו של ארי דוידוביץ הזדמנות ראשונה לדבר על חייהן בצד האיש המוכשר והסוער הזה והצופה מקבל בתמורה את התובנה כמה היו חשובות בעולמו, ובעיקר עד כמה היה אנושי באהבותיו, בתשוקותיו ובטעויות שעשה. אם הציבוריות הישראלית מכירה בעיקר את החלק הפומבי של נישואיו ללידיה אופיר הרי שכאן נחשפת לראשונה בצורה גלויה יותר, המשפחה שהשאיר מאחור בניו יורק. קשה שלא לתהות מה היה המחיר האדיר ששילם אדם בעל רגישיות כמו של שייקה אופיר על השארת ילדיו מנישואיו הראשוניים בפנימיית הדסים. מחיר התהילה הוא לעיתים מחיר קשה מאד על הסביבה הקרובה ביותר של מי שחפץ בה, ואופיר, ואוהביו שילמו מחיר יקר כך עולה מן הסרט.

הסרט המצויין הזה, כמה אירוני, מועמד לפרס אופיר. "האוסקר הישראלי" ששמו שונה לפני כמה שנים על שמו של שייקה אופיר על מנת שלא ישכח על ידי תעשיית שהפנתה לו עורף בעשור האחרון לחייו. הסרט מתעמת גם עם הדעיכה של אופיר, ועשור ההופעות הפחות "מכובדות", אובדן הרלוונטיות, שדרכה מוצג השינוי של ישראל שמאבדת את תמימותה בשנות השמונים והופכת במובנים רבים מאד למעיין מדינה אחרת לגמרי, רחוקה מאד מזו של הצ'יזבטרון ושל השוטר אזולאי ואפרים קישון. גם אני זוכר את עצמי ילד המנסה ללמוד ערבית דרך סאלם ותעלם בחינוכית וקצת תוהה מה עושה שם השוטר האהוב עלי.

אי אפשר שלא להתרשם עד כמה הוא חסר לכל מי שעבד איתו, לכל מי שחיי לצידו או נעדר מחייו מתוך בחירה או אילוצים, בעיקר ילדיו. אם מחפשים את הכאב מאחוריו של כל קומיקאי, הרי שלתפיסתי הוא טמון בוויתורים שנאלץ לעשות על העובדה שהיה ממוקד, מוכשר ושאפתן. והסרט לא עושה הנחות לאיש שהיה פרצופה המצחיק והמרגש של המדינה ומעלה כמה שאלות לא פשוטות בהקשר הזה.

דרך הצגתו של פסיפס של חיים פרטיים מורכבים בפשטותם לכאורה, נפרשת דמותו של האיש שכולם לא רק אהבו לאהוב, אלא גם יאהבו לאהוב גם היום ברגע שהוא מוצג להם.תלמידי שלי והתלמידים שיבוא אחריהם כל שיש לעשות הוא פשוט לחשוף אותו מחדש לדורות חדשים של צעירים, כל הקסם כבר שם. אייקון הוא דמות שהשפעתה חורגת מעבר לתחום המצומצם של הזמן בו התקיימה, וככזה שייקה אופיר עונה על כל ההגדרות של המונח החמקמק הזה.

 

"בטי, את לא רואה שאת מסתירה לי את הדרגה", "יופי נחמה" ועוד אין ספור הרבה מטבעות לשון שטבעו דמויותיו של אופיר קמים לפתע לתחייה לשעתיים של הנאה מרגשת שבסופם, אם אתה ילד של שנות השבעים, זולגת לך אותה דמעה שזולגת באופן קבוע במסדר הפרידה מהשוטר אזולאי גם הפעם, אולי כי אתה נפרד גם מילדותך שלך כשאתה נזכר באיש הענק הזה, בסרט הכל כך רגיש וראוי הזה. 

"כולנו בעצם זוכים של פרס אופיר" אומר השחקן דרור קרן בסיומו של הסרט, ואני חושב שהוא מבטא את התחושה המענגת והצורבת הזו בסיום הצפייה בחיים הנסתרים של שייקה אופיר.