לפני המהפכה( דן שדור וברק היימן, 2013) - גן העדן האבוד.

שנות השבעים של המאה הקודמת היו העשור האחרון לשלטונו של השאח האיראני רזה פלאווי עד להתמוטטות המוחלטת של משטרו ועליית משטרו של האייתולות הדתי של חומני ב  1979, משטר אשר נמשך עד ימים אלו בשינויים קלים בלבד. במקביל להתפוררות משטרו של השאח, היה זה גם העשור האחרון של גן העדן האבוד של ישראלים רבים אשר שהוו באיראן מטעם חברות מסחריות רבות אשר שלחו איתן ואשר עמן היה למשטר האיראני ולשליטו אינטרסים כלכליים ופוליטיים רבים.

היו אלו שנים של שגשוג עבור רבים מן הישראלים השוהים שם, וגם עבור אצולת הממון האיראנית המקורבת לחצר המלוכה. עבור איראנים רבים אחרים, חלקה הגדול של האוכלוסייה מדובר היה בעוני ובחיים מרודים. ברמת תימת העל של הסרט הרי שהוא מבקש לספק הצצה אל החיים הסודיים/פומביים e9fe550ba3c0c201d69e3bc0a455b623_XLשל קהילת הישראלים אשר חייה באיראן באותם ימים. לפתוח צוהר לחיי הקהילה שם, ולספר את סיפורה של אחת מן ההפיכות הפוליטיות החשובות ביותר של המאה שעברה, אשר עצבה את חייהם של לא רק עשרות מיליוני האיראנים שחיו בה, אלא גם את אלו של כל תושבי מדינות המזרח התיכון והמפרץ הכספי אשר נאלצים מאז להתמודד עם איראן של משטר האייתולות שהיא מדינה תוקפנית ואנטי מערבית בהשוואה לאיראן של השאח הפרסי האחרון.

זוהי הצצה מרתקת, ממקור ראשון מלווה בעדויות וחומרים לא רק לחיי הקהילה הישראלית בה וליום יום שלה, אלא גם להתגלגלות של המהפכה בימיה הראשונים. מבחינה זו הרי שמדובר במסמך היסטורי מרתק שלא רק שהוא כולל צילומים נדירים, אלא מביא ואוסף לראשונה אולי אוסף עדויות היסטוריות של ישראלים שחיו שנים ארוכות באיראן וחוו את המהפכה הזו, ואף יצאו מאיראן ללא פגע, וחזרו כולם בשלום לארץ, עד כמה שהדבר נשמע מופרך.

הסרט לא רק מספק הצצה מרתקת אל החיים של מאות הישראלים(או יותר) אשר חיו באיראן בתקופת השיא של יחסי ישראל איראן בשנות השבעים של המאה הקודמת, אלא גם מביא את סיפורה של מהפיכת האייתולות וסיפור הגסיסה של משטרו של השאח האיראני, ועמו, הקץ המוחלט והמהיר על מערכת היחסים בין ישראל לאיראן. ישראל, כמי שתמכה במשטרו של השאח, וככל הנראה הכשירה את הסוואק, המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאח אשר סייעה לו לדכא במשך כמה עשורים כל ניצוץ של התנגדות פוליטית, נתפסה עם לכתו של השאח לאויבת מובהקת המזוהה עם המשטר המלוכני המושחת, והישראלים אשר דרו בה נמלטו וחולצו בעור שניהם מתוך טהרן הבוערת בדקה התשעים.

זהו סיפור מרתק שטמונה בו גם חמדנות, היכולת המובנית של אנשי ביטחון ישראלים רבים לחבור למשטרים אפלים, לסייע להם, לבנות עבורם תשתיות ולעבוד בשירותם, לא תמה עם לכתו של השאח האיראני והסתלקותו. היצוא הגדול ביותר של ישראל עד היום הוא ביטחון. נשק, אבטחה ואמצעים מתקדמים המוצאים את דרכם באופן כמעט קבוע בידיהם של שליטים טוטליטריים ברחבי העולם הם מראת המצפון הלא נעימה של פניה הביטחוניסטים של ישראל. קבוצה קבועה של אנשים ביטחון "בשליחות" מצליחים תמיד גם לעשות סוג של אקזיט כלכלי הקשור לפעילותם שם, יהירותם, כמו גם חשבון הנפש הפנימי שהם עושים במהלכו של הסרט כמה עשורים אחר כך, נוגעים ללב בכנותם- נאהב את סיפורם או לא, הרי שהוא מוצג ונפרש לפנינו.

התיעודיים הדוקומנטריים שמספק הסרט מזמן ההתרחשויות, מרתקים במיוחד. הם כוללים צילומים רבים שלא נראו מעולם עד להופעתו של הסרט ובהם מתועדים חיי הקהילה והיום יום של הישראלים באיראן של שנות השבעים וכמו כן הם מסייעים במעין צילום תמונת מצב ועדויות יוצאות דופן על המרד של העם האיראני כנגד שליטו בסיפור המוצג בצורה קוהרנטית וסוחפת. נדמה כי הקביעה הבנאלית של התמונות מדברות בעד עצמן, מעולם לא הייתה נכונה יותר, ולפיכך עמוד השדרה התסריטאי של הסרט מרשים ומרתק במיוחד. הבחירה לספר סיפור אישי דרך מבט עיניו של ילד שהיה שם, שזו הייתה מציאות חייו הנאיבית מייצר קונטרס מעניין במיוחד אל מול הסיפור הלאומי האיראני.

זהו סיפורה של בועה ישראלית שהתקיימה למשך זמן קצר, ואשר האשליה שהביאה אתה לגבי מערכת יחסים נורמאלית עם אחת המדינות המוסלמיות הגדולות ביותר בעולם הייתה אשליה בלבד, שכן החיבור הישראלי, היה חיבור לשליטה המונרכי האבסולוטי של המדינה שנהג בעמו ביד קשה כדיקטטור ותו לא.

הערך המוסף של הסרט הוא גם בהצצה לאותם חיים "נורמליים", ונורמטיביים" של הקהילה הישראלית הקטנה וכמו כן גם כמסמך היסטורי מרתק המציג את ההתגלגלות המהירה של הדברים, הסתלקותו החפוזה של השאח לגלות, עליית משטרו של חומייני וחיסולה החפוז של הבועה הישראלית שסימנה עבור ישראלים רבים סוג של נורמאליות אפשרית עם מדינה איסלמית.

את חשבון הנפש של הגיבורים, ושל הגישה בה נקטה מדינת ישראל באותו סוג של חבירת אינטרסים לשליט ולא לעם, צריך הצופה לעשות בעצמו.

George Michael: Freedom-2017- מסע נוסטלגי מבוקר ומדוד

הסרט הדוקומנטרי המצופה ביותר של השנה האחרונה, הוא סרטו הדוקומנטרי של, ועל כוכב העל הגדול ביותר אולי שידעה תרבות הפופ. משקלו הסגולי של ג'ורג' מייקל בתרבות הפופ היה עצום כמעט MV5BMTA0NjAwODE2ODBeQTJeQWpwZ15BbWU4MDYyMDEzOTMy._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_מרגע הופעתו. נסיקתו, הסתרת זהותו המינית במשך זמן רב, יציאתו הפומבית מהארון, הקרבות המשפטיים שניהל אל מול חברת סוני, והדעיכה שלא לומר התפוגגות של מי שהיה אולי גדול הפרפורמרים והווקליסטים של תקופתו, ליוו את מדורי החדשות והעיתונים במשך תקופה ארוכה. ג'ורג' מייקל וחייו הם כר יריעה מרתק עבור כל יוצר דוקומנטרי, אבל לא עבור מייקל עצמו שנטל את מושכות הבימוי של הסרט על חייו. הוא עצמו, פעל כנראה ממניעים אחרים.

העולם אהב לאהוב את ג'ורג' מייקל, והוא בתורו, החליט ככל הנראה להותיר מאחוריו מורשת, שהיא לא רק מוסיקאלית, אלא גם פילמאית וקיבל אולי את ההחלטה הברורה ביותר עבור מי שהיה: לעשות סרט דוקומנטרי שיציג את מורשתו באופן בו הוא היה רוצה כי היא תיזכר.

מותו המסתורי והמפתיע משהו של ג'ורג' מייקל בשנת 2014, היה אולי כרוניקה של מוות ידוע מראש. והעבודה על הסרט, הותירה רצון להציץ הצצה אחת אחרונה, בחייו של מלך הפופ הכל כך מרתק הזה, שהשפעתו על תרבות הפופ, כבר הוכחה כנרחבת יותר מסך משקלה הסגולי של הקריירה שלו.

אבל כגודל הצפייה, כך גודל האכזבה או הבעייתיות של הסרט הזה, המוצגת כבר בסצנת הפתיחה שלו: הדוגמנית קייט מוס, בשוט ארוך המגלה אותה לצופה ישובה על כורסא מסתובבת, באיפור ושיער סדור, "מכריזה" על ההלם הפומבי (וגם האישי שלה), שידע העולם עם הידיעה על מותו של  ג'ורג' מייקל. עצם ההכרזה הזו, שהיא פוסט מורטם למוות חטוף, בלתי מוסבר לכאורה, מייצר מיד תחושה של סרט "מטעם". Freedom, יכול להיות מטעמה של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, בסין, או של אנשי חצרו הנאמנים של הדיקטטור המנוח, ניקולאי צ'אוצסקו לכל הדעות. אבל הסרט הזה, הוא סרטו של הדיקטטור המנוח הגדול ביותר אולי שידעה תרבות הפופ המודרנית. ג'ורג' מייקל. מייקל היה קנאי מאד לתדמיתו, לאופן בו שווק, לאופן בו נתפס וכמעט לאופן בו כל דבר שהיה קשור אליו הוצג, ומכאן ברור מאד רצונו לקבוע גם את יחס ההיסטוריה לחשיבות מעמדו בתרבות הפופ. השליטה, האובססיה לדרך בה הדברים מוצגים, כפי שליוותה אותו לאורך כל חייו, מלווים גם את הסרט הזה בטון כבד מדי ובוטה מדי שלא עושה עמו חסד.

 

נעדרים נוכחים

 

אין בסרט ולא מעריץ אחד אלמוני של ג'ורג' מייקל. כל הדמויות המשוחחות בכובד ראש על מורשתו התרבותית, הן דמויות של סלבריטאי על, דוגמניות העבר המפורסמות גם כיום, מוסיקאים מוערכים שעבדו עמו לאורך חייו כגון סטיבי וונדר אלטון ג'ון ואחרים וכן, גם נציג אחד שמידת הרלוונטיות שלו לחייו של מייקל אינה ברורה במיוחד: ליאם גלאגר. כן ניחשתם נכונה, מצעד הסלבריטאים הזה מתנסח בצורה רהוטה ומדויקת לגבי חשיבותו של ג'ורג' מייקל, עוצמתם של שיריו ומשבריו האישיים והדרך בה הציג את עצמו לעולם, וכן, הם כולם, ללא יוצא מן הכלל ממליצים לנו לזכור אותו באותו האופן: כאמן דגול, רגיש, ואיש מתחשב בזולת. ז'אן פול גוטייה עושה זאת במבטאו הצרפתי המוכר, וכך גם נעמי קמבל דוגמנית העל חסר הגיל באיפור ללא דופי- מה בדיוק הבנתם שלהם את עוצמתו כאייקון תרבותי, וודאי וודאי שנמוכה מאד, אבל ג'ורג' מייקל ידע גם בחייו, וגם במותו להסתתר בתוך עשן הערפל של דמויות איקונוגרפיות שמשקל הסגולי זהה לשלו גם אם הן אינם אומרות מאום.

 

במובנים רבים, זהו ניסיון אחרון, נואש מעט ומכמיר לב, של ג'ורג' מייקל לשמור על התדמית הרצויה לו גם לאחר מותו. שמא ידע על המוות המתקרב? האם המוות הזה, שסיבותיו לא פורסמו עד כה בתקשורת, היה חלק מתחושת הדחיפות שכפו על מייקל לייצר ולשמר בתוך סרט על חייו, את דמותו האיקונוגרפית ככוכב פופ באופן מושלם, חף מפגמים?, האם  למעט חולשותיו האנושיות אותן אנו אמורים לקבל כדחף וכבסיס ליצירתו היו גורמים נוספים שגרמו להתנהגותו הנוירוטית בשנים האחרונות לחייו? השאלות הללו נותרות פתוחות גם בסופה של הצפייה בסרט. מייקל מעולם לא ממש התכוון לספק להן תשובות. בעיקר לא לחלקים הקשים, לשמועות שלא פסקו על עליה בסמים, עליה קיצונית במשקל ואורח חיים דקדנטי במיוחד שלא הלם את מצבו הבריאותי הרעוע וככל הנראה היה גם זה שהביא למותו.

 

העובדה כי הקריירה של מייקל לא הייתה כמעט קיימת בחמש עשרה השנים האחרונות לחייו, לא ממש מאוזכרת בו. כמו גם הכישלון הקולוסאלי של אלבום האולפן האחרון שלו, או הופעתו המבזה בפתיחת המשחקים האולימפיים בלונדון. אין גם הסבר לפרישה הזו מרצון שלו מעולם הפופ, מעולם לא היה ממש כזה. מייקל התפוגג, שמא עקב הפיחות במעמדו, חוסר היכולות שלו להבין את שוק הפופ המשתנה, או הפחד מכך שיצירותיו החדשות לא ישתוו במעמדן ובהצלחתן לאלו של תקופת הזוהר שלו- אבל הדיון בכל אלו, הוא תמיד פחות רלוונטי כאשר אנו עוסקים בסרט מ"טעם". התחושה היא שאיזו ועדת שימור והיגוי מסתורית מכוונת את הסרט הזה. אין לטעות. זהו לא מותו החטוף של מייקל באמצע העבודה על הסרט שגורם לחוסר הכנות הפילמאי שלו, זהו ג'ורג' מייקל עצמו, שחושף, כהרגלו לאורך כל חייו, מעט מאד, מדוד מאד ובעיקר, כפי שעשה כל חייו ככוכב: באופן שקול מאד, תוך ההתעקשות המוכרת ביותר והמזוהה ביותר עמו, לא באמת לתת לאנשים מושג אמיתי כלשהוא על חייו.

 

ג'ורג מייקל, הוא כוכב הפופ הגדול האחרון של טרום עידן הרשתות החברתיות. ניתן רק לנחש, שאלו לא היו לרוחו. כמו גם השיווק העצמי הזמין והנוח שהן מציעות לכוכבי הפופ הנוכחיים של היום, מהם מצופה לחשוף את חייהם באופן תדיר. אפשר להניח שזו הנחה הגיונית בהתחשב במסלול חייו וביחסו לתקשורת לאורכה. עמיתיו לתהילה לתקופה ההיא בחרו דומה או שונה ממנו. מדונה שניסתה להשתלב בהן ואיבדה את קסמה ומסתוריות הכוכבות שלה, או פרינס שדחה אותן ומת מוות מסתורי זהה לזה של מיייקל, אבל ג'ורג' מייקל היה עקשן בקשר לעידן הרשתות החברתיות ולשנות האלפיים. הוא ביקש את הזכות של בני דורו לפרטיות מקסימאלית מן התקשורת ועולם הפופ שבנה אותו ואיננו מקבלים תשובה אמתית האם דעיכתו והעובדה שהפך לפחות רלוונטי בשנים האחרונות לחייו העסיקה אותו או נגעה לו.

 

ג'ורג' מייקל לא אהב  בחייו את התקשורת, לא התמסר אליה כלל, קטע מסעות יחסי ציבור לאלבומים וככלל הביא עליו את מלוא עוצמתו המשפטית של תאגיד סוני באופן שכמעט והחריב את הקריירה שלו. ומי שציפה שבסרט הזה, יענה מייקל על אותו הצורך הכל כך דואלי שלו בין להיות כוכב לבין להיות אדם פשוט מן השורה המוצא את האושר בטיולים על כלבו בפארק המקומי ובברכה הגלומה בפרטיות ובאנונימיות, לא ימצא הסבר ממשי ומשכנע. אותה התעקשות של "אני לא ממש חייב לכם כלום", מלווה גם את הסרט הזה. מייקל עצמו, מלווה את הסרט רק בקולו, הוא בוחר שחקן דמה שיציג אותו בקטעים מבוימים ומשתמש בקטעי ראיונות מן העבר המשרתים את קו העלילה האומנותי שבחר להציג, אבל תשובות אמתיות, כמעט בשום שלב של הסרט, הוא מסרב לספק.

 

במובנים רבים, חוסר הפתיחות של מייקל, תוך כדי שהוא מייצר יצירה דוקומנטרית על עצמו, מכמיר לב. הנה, כך מוחמצת ההזדמנות לספר את סיפורו באופן אמתי. לשמוע את מעריציו, את חשיבותו להם במהלך חייו, ולא את אותה להקת מפורסמים קקופונית קבועה שנקראה לעבור לדום מתוח לטובת שמירת הפאסון והפסאדה המוכרים והטובים של מייקל. אותה פאסדה ותדמית שלא ממש סייעו לו בשנותיו האחרונות, אלא רק הגבירו את הביקורת כלפי חיי הפרישות שבחר לנהל מעולם הפופ, אותו כל כך אהב לאהוב, ומול מיליוני המעריצים שטיפח ושחמק להם מתחת לאף בעשור האחרון לחייו, בו בחר לחיות רחוק ומבודד. כל אלו הדגישו את התסבוכת הרגשית בה שקע מייקל.

 

את ג'ורג' מייקל רדפו שדים רבים: מיניותו, התמכרויות קשות לסמים והתנהגויות ביזאריות כאלו ואחרות ואלו, דווקא מילאו את טורי הרכילות בשנים האחרונות שקדמו למותו. מוסיקה טובה, כבר לא הייתה שם. אלא רק דמות מרוחקת של כוכב פופ שבוחר להסתגר ובעיקר להתכחש לגאונות הגורפת בנתה אותו, ולטוטאליות בה הבין את מוסיקת הפופ.

 

אבל אם יש נקודת נחמה גדולה אחת בסרט הזה, היא העובדה שגרף ההתפתחות וכל שיריו הגדולים ביותר, כמו גם התייחסות הנכונה אליהם מוצגים בסרט בצורה הולמת. עבור מעריצי וואם! רבים ועבור מעריצי ג'ורג' מייקל, מדובר יהיה בסופה של הצפייה בסרט- בעוד מסע נוסטלגי, שאין בסופו קתרזיס של ממש לגעגוע הבלתי פוסק על היעדרותו מזירת הפופ. ובצפייה הזו, לא יהיה הסבר מניח את הדעת לדמותו ולנפשו המסוכסכת כל כך, ועל העובדה, שבמותו הכל כך אגבי, טמונה תעלומה גדולה.

 

את התשובות לחייו, למותו, ולתעלומת מי שיהיה, יצטרכו הצופים בסרט הזה, ובמיוחד המעריצים הגדולים והאנונימיים שלו, שקולם לא נשמע בתוכו, לחפש פשוט ביצירה אחרת. ג'ורג מייקל השאיר עבורם מכתב פרידה מבושם בריח ובניחוח מאד מדויק: ערפל, על כל משמעויותיו. כך אני רוצה להיזכר take it or leave it.