על הסרט המטלטל הזה אני מודה שנפלתי די במקרה. שמעו כזוכה פרס השופטים בפסטיבל ונציה לא הגיע אלי. ככה זה עם קולנוע דוקומנטרי לפעמים, אין בעצם אף פעם חגיגות גדולות, רק גילוי אחר גילוי, שידור עיקש בתחנות נישה, ואין יותר מדי שטיחים אדומים.
זהו אחד הסרטים הדוקומנטרים המעולים בהם נתקלתי בשנים האחרונות, לא רק נושא העיסוק שלו, אשר נראה לכאורה לעוס, והשניות שלו במחלוקת ואופן ההצגה שלו מאתגרים את יוצריו על מנת להפוך אותו למעניין ובעל מסר של ממש- יש בו גם שאיפה לסוג של סיכום כולל של מצב נוכחי של תעשיית הזנות העולמית והשאיפה הזו על פניה נראית אולי שאפתנית מדי כהצהרת כוונות.
אבל על "זנות ותהילה" עומד בכל אתגר שהוא מציב לעצמו. החל בניסיון לתת תמונת מתאר כוללת וכלה ביכולת לתקשר עם הגיבורות הבודדות בסרט ולתת להן את מרכז הבמה באופן מספק.
המצלמה עוקבת בסבלנות הנדרשת אחרי שלל דמויות בשלוש ארצות שונות שפרנסתן מגיעה מזנות. לא זנות שיש בה תהילה מדומיינת של חדרי מלון מפוארים וסכומי עתק, זוהי זנות מהזן של חוסר ברירה, גורל שנקבע מראש, עליבות חיים נוראית שמוכתבת על ידי הסביבה הסוגרת על הבנות העובדות הן בשל מעמד חברתי נמוך, גזירת גורל או בחירה שלא מדעת בחיים שהם לא פחות מאיומים ובלתי נתפסים.
שלוש הארצות הנסקרות בסרט שונות זו מזו, אולי בכדי להדגיש את כוונות יוצרי הסרט, הזנות כתופעה חברתית אנתרופולוגית חוצת גבולות וזמן מתקיימת בצורה מאד דומה בסופו של דבר בשולים של כל חברה.
הסרט מחולק לשלושה חלקים שווים, הראשון שבהם פותח בתיאלנד, שבה תעשיית המין האדירה מתבססת על תיירות הענק המגיעה למדינה הזו. שוק הבשר התאילנדי על הבוטות שבו מוצגות הבחורות בתוך חדר זכוכית, משווקות ונבחרות על ידי הקליינטיים שלהם הפך כבר לסוג של תיאור פילמאי שגור, אך עדין הסרט הזה מצליח להדהים ולהפתיע ביכולות שלו לחשוף את עולמן הפנימי של הגיבורות ואת הדילמות המלוות על חייהן ועיסוקן. העדינות של ההתבוננות בהן שמורה רק ליצירות דוקומנטריות מהזן המשובח שניכרת עבודת שטח רבה מאחוריו ביכולת של היוצרים לייצר יחסי אמון עם המושאים המצולמים בסרט באופן שמסיר כל מחסום.
המצלמה בסרט הופכת עבור הגיבורות לסוג של תקווה ועבור הקליינטים הצורכים את השירות לסוג של רגע תהילה ביזארי במיוחד.
הגיבורות תחתית תעשיית הזנות הזו, עלובות הנפש אבל גיבורות תהילת ההישרדות של מסע חייהן מקבלות סוג של קאתרזיס בדמות העניין שמגלים בהן יוצרי הסרט ונדמה שהן לא יכולות להפסיק ולדבר שכן יתכן שזו הפעם היחידה במציאות חייהן שיש למישהו עניין בכלל לשמוע אותן.
הבחירה של יוצרי הסרט ללוות את תעשיית הזנות העולמית בשלוש מדינות שונות שבהן עליבותה החיצונית של תעשיית הזנות היא סוג של כרוניקה של עצבות ידועה מראש. מתאילנד המתויירת הם ממשיכים להודו, ל"עיר האושר", מתחם תעשיית הזנות ההודית שמספק את הפתח עבור תושבים מקומיים בעיקר "לצרוך" את ה"שירות" העתיק בעולם. יש תהומות של שוני ושל דמיון בו בעת בין שתי המדינות, תאילנד המתוירת והססגונית איננה מזכירה במאומה את עליבותן של הזונות ההודיות הפועלות במתחם סגור ומטונף שאף האור בו נכבה בשעה מסויימת. ההשתייכות החברתית הקובעת את תחום העיסוק מעולם לא תוארה באופן בוטה כל כך כמו באחת הסצינות של אם שכל בנותיה זנות מדברת על גורלה של בתה הקטנה הישנה לידה תוך כדי שהיא מסבירה את היעוד שלה בתחום בעתיד. אם נדמה היה שתעשיית הזנות בתיאלנד "זוהרת", הרי זו של הודו מריחה ממצוקה אדירה של נידוי ושל חוסר יכולת גדול עוד יותר להיחלץ מסוג של גזירת גורל.
היעד האחרון של יוצרי הסרט הוא מקסיקו. תחושת האבדון וחוסר המוצא מחיי הזנות מתעצמת מאד בפרק השלישי של הסרט. הזונות המקסיקניות רובן מכורות לסמים ותחושת היאוש הגדול שהן חיות בתוכו עולה מכל פריים של הסרט המשובח הזה. קליינטים על גבול מופרעות, זקנה שהיא קרש ההצלה היחיד מהעולם המסוייט הזה, שכן איש לא מעוניין בך יותר מעצימים את תחושת היאוש של פועלות הכפייה החרוצות האלו.
יש משהו חכם במבנה הדרמטי של הסרט הזה, מן הזנות ה"מקובלת" וה"מוכרת" של תאילנד כפי שהיא נתפסת בתודעה הציבורית הוא לוקח את הצופה למסע שרף היאוש של הגיבורות שלו רק עולה ועולה עוד ועוד. ובכל רגע שנדמה לצופה שלא ניתן יהיה להפתיע אותו יותר הסרט שובר את הסף עוד ועוד. בכמה מן הסצינות החזקות ביותר בחלקו האחרון של הסרט מתרוצצות חלק מן הנשים עירומות לחלוטין תחת השפעת סמים או אלכוהול ותחושות הצפייה בחלקים האלו הן קשות במיוחד ונעות בין דחייה מוחלטת לאמפטיה ורצון להתנדב ולסייע.
הסרט הזה בסופו של עניין ודבר מטלטל בשתיקה שלו, בחדות המבט האוביקטיבי שהוא מציע והוא יחרת אצלכם כסוג של חוויה עוצמתית שקשה מאד יהיה לשכוח אותה. זהו כוחו של קולנוע דוקומנטרי טוב ונדמה לי ש"על זנות ותהילה" הוא שיאו של הז'אנר הקולנועי הזה.
