איזבל אדג'ני-1955-Isabelle Yasmine Adjani

אם ניחוח הכוכבות של הכוכבות האירופאיות הצליח מעת לעת להעפיל על זה של האמריקאים בקלילות, הרי שאיזבל אדג'ני, רשמה לעצמה את אחת ההצלחות הכבירות בהקשר הזה.

הכוכבת הצרפתייה, בת תערובת לאם גרמניה, ואב ממוצא אלג'יראי ריתקה  מיליונים לסרטיה הטובים יותר והטובים פחות, ליופייה הנדיר, ולאופיה המורכב, כמו שרק כוכבות גדולות באמת יודעות לעשות.

אדג'אני פרצה אל תודעת העולם בשעה שלקולנוע הצרפתי, היה משקל רב יותר בזירה האומנותית, ובעיתוי הנכון והמדויק ביותר שיכול היה להיות מבחינתה.

בגיל 18 הצעיר היא פרצה בבת אחת לתודעה והפכה לכוכבת באופן מיידי על תפקידה באחד מסרטיו המאוחרים והקומוניקטיבים יותר של פרנסואה טריפו,

גאון הקולנוע הצרפתי,  "סיפורה של אדל הוגו". (1975) L'Histoire d'Adèle H הסרט הפרובוקטיבי על טירופה של הנערה, אשר יופייה, סינוור את כל רואיה, למעט האיש שאהבה באמת, הסעיר את העולם עם צאתו. יופייה עוצר הנשימה של אדג'אני, רעננות המראה שהציגה, ומשחקה הכובש על אף גילה הצעיר, היה בין הסיבות הישירות להצלחה האדירה של הסרט.

הזירה הקולנועית האירופאית געשה אל מול הופעתה של מי שתהפוך בשני העשורים שיבואו לכוכבת הגדולה ביותר בקולנוע הצרפתי בפרט והאירופאי בכלל, עם נגיעות קלות גם בזוהר ההוליוודי. במובנים רבים, "סיפורה של אדל הוגו", סימן את כל אבני הדרך של הקריירה של השחקנית הייחודית הזו.

 

 

 

 

 

אדג'ני, הרבתה לשחק תפקידים של נשים יפות, שיופיין עוצר הנשימה מבלבל את החושים וגורם לכאוס רגשי בעלילה של עולם שלם שסביבם. יש מעט מאד שחקניות שיכולות לעשות זאת, ועוד פחות שאינן מתלבטות ביהירות אשר לכאורה כרוכה בעשייה שכזו.

במובנים רבים, הפכה אדג'ני לפנים של הקולנוע הצרפתי למשך קרוב לשני עשורים. היא כיכבה באין ספור סרטים צרפתיים בתקופה שרבים הצליחו לצאת אל מעבר לגבולות צרפת ולזכות בקהל רב גם מעבר לה.

אדג'ני הפכה במהרה למוזה של לא מעט בימאים והצליחה לעבוד עם ענק קולנועי נוסף, במותחן המשובח "הדייר", תחת שרביט הבימוי של רומן פולנסקי.

בשנת 1983 היא רושמת לעצמה הצלחה מסחרית אדירה עם הסרט "קיץ קטלני" אשר זיכה אותה בפרס הסזאר [המקבילה לאוסקר הצרפתי] השני והופעה סנסציונית של ממש בתפקיד צעירה מעורערת, שוב, שיופיה מערער את האיזון ואת הסביבה כולה. הוא מככבת גם ב"רכבת תחתית" של זאן לוק בסון,["ניקיטה"], אז במאי צעיר ומבטיח.

 

השלב האימננטי הבא של כוכבת העל הזו הוא לעבור להוליווד ואדג'ני בוחרת לעשות זאת דרך סרט, שהפקתו כולה מהרגע הראשון מסתבכת והוא הופך להיות במהרה לאחת מן השערוריות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע. היא מככבת ב"בטלנים מאישתר" לצידם של וורן ביטי ודאסטין הופמן במה שהופך לאחד מן הסרטים המביכים והכושלים של כל הזמנים.   הכישלון הכלכלי האדיר של הסרט, והמבוכה שהוא גורם לה מחזירים אותה לצרפת וקובעים את סוף הקריירה ההוליוודית שלה. למעט גיחה לא משמעותיות נוספות אחת שתבצע אליו, היא ממשיכה למקד את הקריירה שלה בצרפת.

אדג'ני חותרת להכרה אומנותית ולמימוש אומנותי כמעט מן הרגע הראשון, ולאחר שהיא צוברת כוח מספיק בתעשייה הצרפתית, היא עמלה במשך כמה שנים על פיתוחו של הסרט "קאמי קלודל", אשר נותן הצצה רבת כוח על הביוגרפיה של הפסלת המוכשרת, אהובתו של הפסל הלאומי הצרפתי אוגוסט רודן לצידו של ז'ראר דפרדייה. גם הסרט הזה שיוצא אל המסכים בשנת 1989 זוכה להערכה ביקורתית ולהצלחה קופתית בין לאומית ומעמדה של אדג'ני נראה מובטח.

אופייה המורכב של אדג'ני, מעמד הדיווה שלה והחשש שלה מהופעות בסרטים לא טובים גורמים לה להסס בבחירות שלה והופכות, דווקא בשיא הכוכבות שלה את הופעותיה לנדירות יותר ויותר, המרחק בין סרטיה רב מדי לטעמם של רבים.

"המלכה מרגו" המשובח, [פרס סזאר נוסף עבורה], מופק בשנת 1994 כמעט חמש שנים לאחר "קאמי  קלודל" והוא לדעת רבים הסרט הגדול החשוב האחרון שלה. אדג'ני בת 40 כשהיא מצלמת את הסרט הזה שזוכה גם הוא לתהודה רבה ולהצלחה בין לאומית המחזירה אותה להוליווד לרגע קצר, היא משתפת פעולה עם שרון סטון בשנת 1996 במותחן הכושל "דיאבוליק", ולאחריו נעדרת מן המסכים לשש שנים שלמות. במושגי כוכבות בקולנוע, מדובר בנצח של ממש. חזרתה בשנת 2002 אל המסכים היא חזרה לעשור אחר, שכוכבות אירופאיות אחרות תפסו בו את מקומה.

אדג'ני, הנחשבת לשחקנית קאפריזית, שאופיה מורכב, הופכת במהלך השנים האלו מטרה לחיצי שנאה ושמועות שהיו אופייניים באותו השלב כנגד צרפתים בני מהגרים, עד לרמה שהיא נאלצת בשלב כלשהוא אף להכחיש שמועות על מותה, בראיון טלוויזיה מיוחד שהיא עורכת.

היא זוכה שוב באוסקר הצרפתי, הסזאר,עבור משחקה בסרט "יום החצאית" שיוצא לאקרנים בשנת 2009 אבל היא נדמית בו כגירסה חיוורת של עצמה, וחשיבותו האומנותית של הסרט והצלחתו בהשוואה לעשייה הפילמוגרפית שלה זניחה. מדובר יותר בפרס של כבוד והערכה לאייקון קולנועי יותר מאשר בהצלחה ואלידית סוחפת כפי שהיו רבים מסרטיה הקודמים בצרפת.

הגם שאד'גני חזרה לפעילות מוגברת יחסית בשנים האחרונות, היא לא הצליחה לשחזר את מעמד כוכבת העל הכל יכולה שהיה לה. יתכן כי כשחקנית, הנסמכת על יופייה עוצר הנשימה, שהיה הנשק הבסיסי של מרבית הופעותיה, היא מתקשה כעת יותר למצוא תפקידים הולמים עתה, כשהיא בעשור החמישי לחייה.

אדג'ני היא בעבור רבים סוג של סמל של כוכבות בקולנוע האירופאי, יופי נדיר, תעוזה ואיכויות משחק משובחות והקפדה מרובה על תפקידים. הרצון שלה לשלוט בקריירה שלה באופן מוחלט הפכו אותה לסוג של דיווה צרפתית שרבים למדו לאהוב אך במקביל היא עוררה גם חוסר אהדה רבה.

לאדג'ני שני ילדים, אחד מן הצלם הצרפתי ברונו נויטן שהיה בן זוגה ושותפה לעשיית "קאמי קלודל" וילד נוסף ממערכת יחסים קצרה וכושלת אשר ניהלה עם השחקן האנגלי דניאל דה לואיס שלידתו, סיימה בעצם את מערכת היחסים הזו.

כמי ששמור לה מעמד איקונוגראפי של ממש, והיא נחשבת בעיני אנשי קולנוע רבים לאחת מן הכוכבות הגדולות שייצר המסך הצרפתי אי פעם, ביחד עם ברג'יט ברדו וקתרין דנב.

לא מן הנמנע כי אד'גני תשוב ותגיח עוד גם בתפקידים טובים במיוחד, השאלה הנשאלת בסקרנות היא האם יהיו אלו תפקידים בעלי איכות חד פעמית וזכירים, כמו רבים מסרטיה המוקדמים או שיהיה מדובר בדעיכה עם סוג של מכובדות השמורה לכוכבות קולנוע ותיקות.

 

מיכל בת אדם-1945

יש נתון עובדתי לגבי מיכל בת אדם, שקשה להאמין שישתנה בתקופה הקרובה. בת אדם היא בימאית הקולנוע אשר בקרדיטציה שלה נזקפים לא פחות מעשרה סרטי קולנוע באורך מלא כבימאית והיא הבימאית הנשית היחידה בארץ עם מכלול יצירות קולנועיות גדול כל כך.

הנתון הזה, בכל מדינה שהיא, מעורר השתאות ומצביע על לא רק על מכלול אוטר שלם שניתן לנתח אלא בעיקר על נחישות גדולה לעסוק במקצוע הזה. בישראל, על מורכבות תעשיית הקולנוע שלה וקשיי הקיום היחודיים לתעשיה הזו כאן, הנתון הזה הוא לא פחות ממפליא.

בת אדם היא ילידת עפולה, ואת השכלתה רכשה באוניברסיטת תל אביב וב"בית צבי". בתחילת שנות השבעים, החלה את הרומן ארוך השנים שלה עם הקולנוע הישראלי דווקא כשחקנית בתפקידי משנה, בסרטיו של בעלה, הבמאי המוערך משה מזרחי. "אני אוהב אותך רוזה"[1972] "הבית ברחוב שלוש"[1973], וזוכה פרס האוסקר לסרט הזה הטוב ביותר, ההפקה הצרפתית של מזרחי, "כל החיים לפניו" [1975], על פי ספרו של אמיל אז'אר בכיכובה של אגדת הקולנוע הצרפתי סימון סניורה.

את סרט הבכורה שלה ביימה כבר ב 1979, "רגעים", היה הפקה אותה כתבה, ביימה ושיחקה לצידו של אסי דיין ואשר חולל מיני שערוריית צנזורה עם צאתו לאקרנים בשל העובדה שכלל סצנה של שלישיה במיטה, מה שהיה למעשה סוג של מהפכה מתירנית עבור הקולנוע הישראלי השמרני עד אז.

הסרט הבא שלה בכיכובה של גילה אלמגור, "על חבל דק", היה יצירה אישית וחזקה מאד, אשר התבססה במובנים רבים, על אלמנטים ביוגרפים של מערכת יחסיה של בת אדם עם אימא המעורערת נפשית.[כך היה גם ב"בן לוקח בת", [1982]. ].  "על חבל דק", הוא דרמה קטנה והדוקה, ומתחיל בו סגנון אישי של בת אדם אשר יהפוך לאמירה אומנותית ברורה בעשייה הקולנועית שלה בהמשך. דרמות קטנות עם אלמנט פילוסופי רפלקסיבי, ועשייה קולנועית המחקה את מסורת הבימוי האירופאית של הקולנוע הצרפתי, ממנו מושפעים מרבית סרטיה, הן זו של הקולנוע הקלאסי והן זו של הגל החדש אותו הובילו בימאים כטריפו וגודאר.

שמוליק דובדבני כתב את השורות הבאות על מיכל בת אדם בכתבתו באתר YNET:

"בממוצע, היא מביימת סרט אחד מדי שלוש-ארבע שנים. הספק יצירתי כלל לא מבוטל. אך אף על פי כן, ולמרות שמארז dvd כפול של סרטיה היה הראשון בארץ שהוקדש ליוצר ישראלי, מעמדה נותר בשולי התעשייה – ללא הצלחה מסחרית ניכרת, ומבלי שזכתה באיזשהו פרס הוקרה מצד הממסד."

על אף שהוא מנתח נכון את מעמדה בתעשייה הישראלית, אני נאלץ לחלוק עליו בהקשר של התמיכה הממסדית. חלק גדול מסרטיה של בת אדם, לאו דווקא האיכותי שבהם, זכה לתמיכת הממסד ולמימון מטעם קרנות שונות שעיקרון הוותק הוחל בהן. חלק ניכר בקריטריונים של חלוקות הכספים הממסדיים בעבר ליוצרי סרטים התייחס לטווח העשיה הכוללת של יוצר, ויוצרים שעשו יותר סרטים, הפכו לקנדידטים מועדפים לקבלת מענקי תמיכה. בניגוד לדבריו של דובדבני, והגם שלא זכתה בפרסים רבים בהכרח, לא מעט מסרטיה של בת אדם תמיכה כלכלית מן הממסד, באופן שקומם עליו לא יוצרים רבים אחרים שחסרו את ה"ותק" הנדרש לקבלת תמיכה מהקרנות השונות. ככלל, הפרס- היה היכולת לקבל תקציבים ולהמשיך ולייצר סרטים. תחושת התסכול של חלק מעמיתיה שלא קיבלו תמיכה נבעה בעיקר בעטיים של חוסר הקומוניקטיביות של רבים מסרטיה בקופות וחוסר ההצלחה הכלכלי שלהם.

בת אדם עוסקת כמעט תמיד בעצמה. הן בתחילת הקריירה שלה כבימאית והן בתקופות מאוחרות יותר.שני ניסיונות שלה לביים סרטים "מסחריים" יותר,כגון "המאהב" לפי ספרו הידוע של א.ב. יהושוע,  ו"אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב", לפי סיפור של דן בניה סרי, הפכו לכשלונות קופתייים וביקורתיים צורבים.

נדמה שבת אדם היא קולנועית בנשמתה איך היא חסרה במבנה ה DNA של מכלול היצירות שלה את רכיב ההצלחה, או ליתר דיוק את הרכיב שמאפשר את ההתחנפות הנדרשת מיוצר קולנוע שמבקש להפוך לפופולארי. במובנים האלו ואחרים בת אדם יוצרת קולנוע מאד אישי, מאד אינטימי ובעיקר עבור עצמה.

הקולנוע של בת אדם, מזוהה באופנים רבים עם תחלואי דיסונס הניתוק של הקולנוע הישראלי של שנות השבעים והשמונים. מצד אחד מיכל בת אדם, ואברהם הפנר ולמולם סרטי הבורקס כאילו אין קו משווה של אמצע שבו ניתן לשלב בין איכות לפופולאריות- עד שיגיעו שנות התשעים והאלפיים ויוצרים רבים שיוכיחו שהדבר אכן אפשרי.

במובנים רבים יוצרת מיכל בת אדם מתנהגת כסוג של סופרת קולנועית. ההתייחסות שלה אל היריעה האומנותית חפה לחלוטין משיקולים מסחריים, ויש איזו תפיסה שהיא מבקשת לחנך יותר מאשר שהיא מבקשת למצוא חן או לרצות.

לגבי הופעותיה כשחקנית, הדעות חלוקות, אבל בעיני בכל אופן נותרה יצירה אחת שלה שבה היא מתפקדת כשחקנית בלבד, בתפקיד ראשי, שיש לה ערך של ממש עד היום בסרט "עתליה", שבו היא משחקת בת קיבוץ שחריגותה ושונותה מעוררים עליה את השנאה הקולקטיבית של בני המקום.

מסרטיה כבימאית: