מיכל בת אדם-1945

יש נתון עובדתי לגבי מיכל בת אדם, שקשה להאמין שישתנה בתקופה הקרובה. בת אדם היא בימאית הקולנוע אשר בקרדיטציה שלה נזקפים לא פחות מעשרה סרטי קולנוע באורך מלא כבימאית והיא הבימאית הנשית היחידה בארץ עם מכלול יצירות קולנועיות גדול כל כך.

הנתון הזה, בכל מדינה שהיא, מעורר השתאות ומצביע על לא רק על מכלול אוטר שלם שניתן לנתח אלא בעיקר על נחישות גדולה לעסוק במקצוע הזה. בישראל, על מורכבות תעשיית הקולנוע שלה וקשיי הקיום היחודיים לתעשיה הזו כאן, הנתון הזה הוא לא פחות ממפליא.

בת אדם היא ילידת עפולה, ואת השכלתה רכשה באוניברסיטת תל אביב וב"בית צבי". בתחילת שנות השבעים, החלה את הרומן ארוך השנים שלה עם הקולנוע הישראלי דווקא כשחקנית בתפקידי משנה, בסרטיו של בעלה, הבמאי המוערך משה מזרחי. "אני אוהב אותך רוזה"[1972] "הבית ברחוב שלוש"[1973], וזוכה פרס האוסקר לסרט הזה הטוב ביותר, ההפקה הצרפתית של מזרחי, "כל החיים לפניו" [1975], על פי ספרו של אמיל אז'אר בכיכובה של אגדת הקולנוע הצרפתי סימון סניורה.

את סרט הבכורה שלה ביימה כבר ב 1979, "רגעים", היה הפקה אותה כתבה, ביימה ושיחקה לצידו של אסי דיין ואשר חולל מיני שערוריית צנזורה עם צאתו לאקרנים בשל העובדה שכלל סצנה של שלישיה במיטה, מה שהיה למעשה סוג של מהפכה מתירנית עבור הקולנוע הישראלי השמרני עד אז.

הסרט הבא שלה בכיכובה של גילה אלמגור, "על חבל דק", היה יצירה אישית וחזקה מאד, אשר התבססה במובנים רבים, על אלמנטים ביוגרפים של מערכת יחסיה של בת אדם עם אימא המעורערת נפשית.[כך היה גם ב"בן לוקח בת", [1982]. ].  "על חבל דק", הוא דרמה קטנה והדוקה, ומתחיל בו סגנון אישי של בת אדם אשר יהפוך לאמירה אומנותית ברורה בעשייה הקולנועית שלה בהמשך. דרמות קטנות עם אלמנט פילוסופי רפלקסיבי, ועשייה קולנועית המחקה את מסורת הבימוי האירופאית של הקולנוע הצרפתי, ממנו מושפעים מרבית סרטיה, הן זו של הקולנוע הקלאסי והן זו של הגל החדש אותו הובילו בימאים כטריפו וגודאר.

שמוליק דובדבני כתב את השורות הבאות על מיכל בת אדם בכתבתו באתר YNET:

"בממוצע, היא מביימת סרט אחד מדי שלוש-ארבע שנים. הספק יצירתי כלל לא מבוטל. אך אף על פי כן, ולמרות שמארז dvd כפול של סרטיה היה הראשון בארץ שהוקדש ליוצר ישראלי, מעמדה נותר בשולי התעשייה – ללא הצלחה מסחרית ניכרת, ומבלי שזכתה באיזשהו פרס הוקרה מצד הממסד."

על אף שהוא מנתח נכון את מעמדה בתעשייה הישראלית, אני נאלץ לחלוק עליו בהקשר של התמיכה הממסדית. חלק גדול מסרטיה של בת אדם, לאו דווקא האיכותי שבהם, זכה לתמיכת הממסד ולמימון מטעם קרנות שונות שעיקרון הוותק הוחל בהן. חלק ניכר בקריטריונים של חלוקות הכספים הממסדיים בעבר ליוצרי סרטים התייחס לטווח העשיה הכוללת של יוצר, ויוצרים שעשו יותר סרטים, הפכו לקנדידטים מועדפים לקבלת מענקי תמיכה. בניגוד לדבריו של דובדבני, והגם שלא זכתה בפרסים רבים בהכרח, לא מעט מסרטיה של בת אדם תמיכה כלכלית מן הממסד, באופן שקומם עליו לא יוצרים רבים אחרים שחסרו את ה"ותק" הנדרש לקבלת תמיכה מהקרנות השונות. ככלל, הפרס- היה היכולת לקבל תקציבים ולהמשיך ולייצר סרטים. תחושת התסכול של חלק מעמיתיה שלא קיבלו תמיכה נבעה בעיקר בעטיים של חוסר הקומוניקטיביות של רבים מסרטיה בקופות וחוסר ההצלחה הכלכלי שלהם.

בת אדם עוסקת כמעט תמיד בעצמה. הן בתחילת הקריירה שלה כבימאית והן בתקופות מאוחרות יותר.שני ניסיונות שלה לביים סרטים "מסחריים" יותר,כגון "המאהב" לפי ספרו הידוע של א.ב. יהושוע,  ו"אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב", לפי סיפור של דן בניה סרי, הפכו לכשלונות קופתייים וביקורתיים צורבים.

נדמה שבת אדם היא קולנועית בנשמתה איך היא חסרה במבנה ה DNA של מכלול היצירות שלה את רכיב ההצלחה, או ליתר דיוק את הרכיב שמאפשר את ההתחנפות הנדרשת מיוצר קולנוע שמבקש להפוך לפופולארי. במובנים האלו ואחרים בת אדם יוצרת קולנוע מאד אישי, מאד אינטימי ובעיקר עבור עצמה.

הקולנוע של בת אדם, מזוהה באופנים רבים עם תחלואי דיסונס הניתוק של הקולנוע הישראלי של שנות השבעים והשמונים. מצד אחד מיכל בת אדם, ואברהם הפנר ולמולם סרטי הבורקס כאילו אין קו משווה של אמצע שבו ניתן לשלב בין איכות לפופולאריות- עד שיגיעו שנות התשעים והאלפיים ויוצרים רבים שיוכיחו שהדבר אכן אפשרי.

במובנים רבים יוצרת מיכל בת אדם מתנהגת כסוג של סופרת קולנועית. ההתייחסות שלה אל היריעה האומנותית חפה לחלוטין משיקולים מסחריים, ויש איזו תפיסה שהיא מבקשת לחנך יותר מאשר שהיא מבקשת למצוא חן או לרצות.

לגבי הופעותיה כשחקנית, הדעות חלוקות, אבל בעיני בכל אופן נותרה יצירה אחת שלה שבה היא מתפקדת כשחקנית בלבד, בתפקיד ראשי, שיש לה ערך של ממש עד היום בסרט "עתליה", שבו היא משחקת בת קיבוץ שחריגותה ושונותה מעוררים עליה את השנאה הקולקטיבית של בני המקום.

מסרטיה כבימאית:

עידית טפרסון-1959

מי שתמהה על העובדה שלעידית טפרסון יש כאן ערך שלם לעצמה, לא בקיא ככל הנראה במכלול האוטר של עבודתה הפילמאית.

לעיין הלא מזוינת, יתכן שהקריירה הזו נראית מצומצמת משהו, אך בו בעת כמעט לכל הופעה קולנועית שלה יש חשיבות וערך ייחודיים בעיניי, מהזן שקשה למצוא דומים להם בקריירות של שחקניות ישראליות. טפרסון היא אחת השחקניות היחידות שיש לה ביקוש רב גם בקולנוע וגם בתאטרון והיא מזגזגת בין שתי המדיות האלו בהצלחה מרובה.

כמי שקיבלה את הכשרתה בבית צבי בתחילת 1981 ונחשבה לאחת מבנות טיפוחיו של גרי בילו, היא נחשבה כבר מתחילת דרכה לשחקנית ששמה נקשר בעשייה איכותית. הופעתה כבר בשנה השנייה ללימודי המשחק שלה בתפקיד ראשי בהצגה "אימא קוראז'", מה שלא היה צעד מקובל כל כך בשעתו, הייתה חלק מדרכו המקובלת של בילו לסמן את מה שהוא ראה כאיכויות המשחק המשובחות של טפרסון והשונות שלה בנוף המשחק בארץ. ההופעה הזו, באופן סימבולי כנראה, יש בה ככל הנראה כדי לסמן דרך שלמה של בחירות אומנותיות שתעשה טפרסון בהמשך דרכה המקצועית.

העשור שלאחר סיום לימודיה של טפרסון את לימודיה בבית צבי מתאפיין בעשיה תיאטרונית מגוונת, ההופכת אותה לאחת מן הכוכבות הגדולות בתחום ולשחקנית מבוקשת במיוחד. טפרסון פונקה כמעט על ידי כל תיאטרון שעבדה בו החל מתיאטרון החאן וכלה בבית לסין ובתיאטרון הבימה שנחשב עד היום לתאטרון הבית שלה- בתפקידים משובחים במיוחד. יתכן שהעובדה שהתאטראות תמיד הציעו לה אתגר מקצועי, ובמקביל תעשיית הקולנוע המקומית, שנכון לרגע הפריצה שלה לא הייתה מתוחכמת במיוחד ולא הציעה אתגרים של ממש עבור שחקניות בקנה הגודל שלה, היא הסיבה המרכזית לכך שלא הותירה חותם בקולנוע עד תקופה מאוחרת יחסית. הפריצה שלה בקולנוע מתרחשת בסרטו הבולט לעין של חיים בוזגלו, "נישואים פיקטיבים". היא זוכה באותה השנה בפרס האקדמיה הישראלית עבור תפקידה בו ומתחילה לכבוש מקום גם מבחינה פילמאית בתעשיה בארץ.

 

  • הופעה חד פעמית

 

שלוש שנים לאחר הפריצה הקולנועית הראשונה שלה, ב 1991 היא מופיעה בתפקיד ראשי בסרט נוסף של בוזגלו, "עונת הדובדבנים". על תפקידה בו קצרה שבחים רבים.  יש לטעמי מה להרחיב על הופעתה המצוינת בסרט הנוגע ללב הזה, שתיאר היטב את הקונפליקט הישראלי לגבי מלחמת לבנון הראשונה.

טפרסון משחקת בסרט כתבת של ערוץ חדשות זר הבא לסקר פלוגת חיילים במלחמת לבנון. זו משימה שאפתנית למדי לשחקנית ישראלית לשחק בסרט ישראלי תפקיד של זרה. אני זוכר מעט מאד פעמים אם בכלל שהדבר הזה נעשה ואם כן, מעולם לא בצורה כל כך אמינה ומרגשת. לרגעים לא מעטים בסרט הזה אפשר לשכוח שטפרסון היא ישראלית לנוכח האנגלית המושלמת שהיא דוברת. אבל מעבר לזה, יש רגישות גדולה ובטחון בהופעה הקולנועית הזו מסוג שקשה לי לרשום עבור שחקניות רבות אחרות כאן בתפקיד ראשי. הדרמה הגדולה של מלחמת לבנון הקורעת את החברה הישראלית במבט של זרה לכאורה, כתבת חדשות ממדינה אחרת, היא חוזקו של הסרט, וכמי שבחר את נקודת המבט הזו של הסרט כעוגן דרמטי, העוגן הזה כולו נשען על הופעתה המרגשת של טפרסון.

אבל לא רק, משהו באופן בו גילמה את התפקיד ומנעד הרגשות שהציגה היה נדמה משכנע דיו בכדי שהצופה הממוצע ישכח שמדובר באחת מן השחקניות הישראליות הבולטות. הגם שהאלמוניות היחסית שלה בקולנוע דאז סייעה לכך, הרי שסופו של עניין ודבר, זוהי הופעה כובשת ונחרתת בלב בשל המנעד הרחב של הרגישויות שמציגה טפרסון בתפקיד העיתונאית האמיצה, המוצאת את עצמה מאבדת לרגע את שלוות הנפש והאוביקטיביות העיתונאית שלה ונגררת אל ליבו של הסכסוך הישראלי לבנוני. יש סוג של אצילות וחן שהיא מגלמת בו את התפקיד, שלי באופן אישי, הזכירה מאד את הופעתה של גילה אלמגור בסרטו המשובח של ג'ילברטו טופני, "מצור". לזכותה של טפרסון יאמר שאם עונת הדובדבנים על יתרונותיו וחולשותיו מציע סוג של פרשנות רגישה ועדינה במיוחד לסכסוך הערבי הישראלי, אפשר לזקוף רבות את העניין לזכות הופעתה המבריקה בו.

  • ההיעדרות הגדולה

דווקא לאחר שנדמה היה שטפרסון פורצת ובגדול ועוזבת את הגטו התרבותי של תיאטראות הבמה בישראל,  מופיעה בסרט מצליח, זוכה בפרסים ובהערכה, היא נעלמת מן המסך באופן יחסי. השנים שבהם הקולנוע הישראלי עובר את המהפכה המשמעותית שלו והופך לאישי יותר, והרבה פחות לאומי, יש תחושה שלא נמצא לה מקום במהפכה הזו, או שהיא בוחרת שלא לקחת בה חלק- לא מאד ברור.

במקביל להמשך עבודתה בתאטרון היא מגיחה להופעות קטנות יחסית לכובד משקלה הסגולי כשחקנית ב"סיפורי תל אביב", ובסדרות טלוויזיה נוספות, ובסרטי סטודנטים.

הגיחה המשמעותית הבאה שלה לקולנוע מתרחשת רק בשנת 2004 בסרטו של יוסף סידר, "מדורת השבט", בתפקיד משנה קטן אבל נהדר של מתנחלת קרתנית בוועדת קבלה לישוב חדש. ולאחריו גם הופעות לא סדורות משהו לאורכו של העשור בסרטי סטודנטים, ב"בדרך אל החתולים" של חורחה גורביץ וב"התגנבות יחידים" הכושל של דובר קוסאשוולי, שניהם על פי ספרים קאנונים של יהושוע קנז.

סידר עושה בה שימוש נוסף גם ב"הערת שולים" וסצינת ועדת השיפוט המצטופפת בחדר, בה היא חלק מועדת השופטים, היא בעיני אחת הטובות בסרט.

טפרסון לתפיסתי היא שחקנית קולנוע קלאסית בקאליבר שקשה למצוא כאן, יתכן שההופעות המדודות שלה בקולנוע נובעות גם מחיפוש אחר תפקידים מאתגרים במיוחד, לאור העשייה התיאטרונית המרשימה שלה. כך או כך, לתפיסתי, כל הופעה קולנועית שלה קטנה כגדולה היא חגיגה של ממש ומשהו ביכולות שלה ובאופן בו המצלמה אוהבת את פניה היחודיים, הופכים פריקים כמוני לאנשים המחפשים הופעות פילמאיות שלה בכל פעם שהיא מגיחה.

לסרטים של עידית טפרסון המסוקרים כאן ב TVC

עונת הדובדבנים-1991

סיפורי תל אביב-1992

מדורת השבט-2004

 הערת שוליים-2011