לואיז על החוף-Louise en hiver -2016

לואיז, אישה מצוירת, נשכחת על חוף עיירת קיט צרפתית טיפוסית בסוף עונת הנופש המסורתית. היא מפספסת את הרכבת האחרונה ונאלצת להישאר בעריית הקיט עד לבואו של הקיץ הבא. זו, בשתי שורות לכאורה, עלילת אחד מן הסרטים היפים, הפילוסופים המדויקים ועוצרי הנשימה שנמצאים כרגע בסביבה שיופיו בכך שכל דבר בו כמעט הוא לא צפוי, לא מובן מאליו והוא כובש ומהפנט בחן ובעדינות הבלתי אפשריים שלו.

downloadהפעמים הראשונות בהן הבנתי כי סרטי אנימציה לא חייבים להיות סרט ילדים הייתה כשצפיתי בעיבודים החד פעמיים והמבריקים לחוות החיות של ג'ורג' ארוול,(1954,ג'ון הלאס וג'וי בצ'לור) ולגבעת ווטרשיפ(1978, מרטין רוזן). הסרטים הללו, למרות מרחק השנים הרב בהם הופקו שודרו לא מעט בטלוויזיה הישראלית

במהלך שנות השבעים, לצד סרטי אנימציה רוסיים משובחים, אבל הם היו בלתי נשכחים בפער שיצרו אצלי כשגרמו לי להבין, שאומנות הסרטים המצוירים, לא נועדה בהכרח רק עבור ילדים. המתנתי להם בשידורים חוזרים(הכללית אף פעם אכזבה בהקשר הזה והם היו מוקרנים שוב ושוב) ואני זוכר את עצמי מביט בהם בשקיקה ומנסה לחלץ מתוכם של עולמם של המבוגרים השבוי בתוכם: את הצביעות האנושית, חוסר הנאמנות לאמת והולכת השולל ואת כל אותם מושגים של עולמם של הגדולים, שיכולתי כבר לחוש בהם, אבל עדין לא היה לי שם מדויק וברור עבורם.

זירת רוב סרטי האנימציה שהם לא סרטי וולט דיסני נדמית היום יותר כזו שמתרחשת באיזה סוג של עולם שוליים קולנועיים. למדינות אירופאיות רבות, צרפת ביניהן, מסורת ארוכת שנים של יצירות אנימציה מפוארות. אבל נדמה כי מכונת השיווק האמריקאית האגרסיבית כל כך, היורה בכל שנתיים לערך סרט חדש מאולפני וולט דיסני שהופך בסוף ההקרנה לקלמר או תיק בית הספר, נכסה לעצמה את הז'אנר הזה באופן כל כך מוחלט, שאנחנו לא מתפנים אפילו לחשוב על אפשרות קיום תודעתית אחרת עבורו.

לואיז על החוף, הזכיר לי טעם ילדות שבה אתה צריך לפענח את הסרט, משתאה למול איזה פלא שהוא כולו צופן רגשי אחד גדול. שמו הצרפתי של הסרט בתרגום מדויק, לא חופשי, הוא לואיז בחורף, אך הוא אינו מופץ כך. חשוב לי להתעכב על כך כי זהו חורף חייה האחרון(?) של לואיז, מי שהייתה ילדה עזובה ומוזנחת רגשית הלומדת מיומנויות קיום בסיסיות על ידי סבתא שנוקשותה היא אהבתה. לואיז היא אהובה נשכחת ואם וסבתא וכעת בחורף חייה, הפכה כמו קשישים רבים אחרים, לאדם שקוף על החוף שהנופשים לא מבחינים בו, והיא מסכמת לעצמה את חייה בבדידות מרשימה ואמיצה כל כך.

download (1)

 

 

 

 

 

האיורים החד ממדים של הסרט, עיירת החוף, דמויותיה, בנייניה, אל מול הקונטרס של דמותה הגמלונית, בעלת האף הענק של לואיז המתהלכת לה בעיירת החוף הנשכחת בצירוף פס קול בדידותה הבלתי מעורערת משנשכחה, הם חוויה רגשית אינטלקטואלית עוצמתית כל כך, שכן לואיז, במידה רבה כמו כל צופי הסרט הזה, מסכמת לעצמה את חייה: את אהבותיה, כישלונותיה, ההחמצות היש והאין. אם בדידות היא נושא העל של הסרט הזה, הרי שהוא לא פחות מיצירה ספרותית משובחת ומבריקה ממש. שבעים ומשהו הדקות שלו קולחות במעין רצף רגשי המציף את הצופה בעצב, באמפתיה ובהשתאות אל מול ההתמודדות של לואיז עם הפיכתה לשקופה ולנשכחת. כל שנותר לה הוא לשרוד, להרהר במסע חייה ובעיקר, לחיות את היום שלה בצורה הטובה והמספקת ביותר מבחינתה.

download (2)

 

 

 

 

 

זהו שיר הלל לזקנה, לחוכמת החיים והניסיון ולעובדה שאנחנו נוטים פעמים הרבה שלא לראות את חוכמת החיים של מי שהתבגר בתוך מסע חייו ובמו ידינו אנחנו הופכים אותו לשקוף. זהו סרט עצוב, יפיפה עד עוצר נשימה וכל קלישאה אחרת שתרצו להדביק לעוצמה הרגשית שלו מותרת לכם והיא עדין תהיה סופרלטיב נחות ולא מדייק ליצירת המופת הצנועה והבלתי נשכחת הזו.

 

המלבישה-2015-The Dressmaker

אופס. זה קרה שוב. אם נדמה לכם שהקולנוע האוסטראלי הוא הילד העולמי החורג של הקולנוע  דובר האנגלית, זה שהסרטים שהוא מפיק לרוב גרועים או נשכחים או שאיש לא טורח להפיץ אותם ברחבי The_Dressmaker_film_posterהעולם מרוב שהם זניחים, אתם לא טועים. אבל גם הקולנוע האוסטראלי כמו כל ילד חריג או מיוחד, יודע להפתיע. וכשהוא מפתיע הוא עושה את זה ובגדול. ה"בגדול" הזה יכול להיות לעיתים גם בלתי נשכח: "חתונתה של מיוריאל", "פרסילה מלכת המדבר","רק לרקוד", הם רשימה די מלאה של סרטים אוסטראלים איקונוגראפים שנחרטו לעד אצל מיליוני צופים ברחבי העולם מכיוון שהיו שונים, מיוחדים, ומעזים. כולם שברו קונוונציות מעושות ומעייפות עד זרא של הקולנוע האמריקאי המיין סטרימי מכיוון שיוצריהם ידעו לחשוב מחוץ לקופסא. אין לכם ברירה מעתה אלא להוסיף לרשימה המצומצת הזו את "המלבישה", הוא כל כך טוב, כל כך מיוחד, כל כך רגיש וכל כך "מחוץ לקופסא" שכבר במהלך הצפייה בו אתם מבינים שאם נמצאים ברגע מיוחד. כזה שנצרב בזכרון הרגש הפרטי שלכם כמו שקולנוע טוב יודע לעשות. נשאר ולא עוזב. מבקרים מסתכנים כשהם מתפעמים מיצירה קולנועית. כשהם רושמים שהיא חד פעמית ועד שאר סופרלטיבים שאמורים להביך אותם כמה שנים לאחר מכן בצפייה חוזרת. אבל לא הפעם, אני מוכן להעז בלי היסוס ולהגיד לכם שסרט כמו "המלבישה" הוא סרט שמגיע פעם בעשור. ולפעמים צריך לחכות אפילו יותר מכך ולצלוח שנים של קולנוע הוליוודי קונוונצינאלי משמים ושגרתי עד שמגיע משב רוח קל רענן ומופתי כל כך בעומק הרגשי שהוא מציע. "המלבישה" הוא סרט שכזה.

לאמצע שום מקום, מתישהו בשנות החמישים באוסטרליה חוזרת אישה בוגרת אל כפר ילדותה הסימבולי ממנו נמלטה לאחר טרגדיה שכשהיא מלווה לא רק ברצון לנקום בתושביו אלא חמושה גם בכישורים של תופרת עילית שקיבלה את הכשרתה ואת סגנונה מתוך מסע חייה הססגוני. היא חמושה בסטייל משובח, חוצפה והעזה וכובשת בתוך זמן קצר את ליבן של נשות האזור תוך כשהיא מלבישה אותן אל תוך תשוקותיהן וחלומותיהן. הגם שזה הוא לא הסרט הראשון שבו לבגדים ולתלבושות יש מקום של ממש בעלילה או ביכולת שלהם לשרת את המבע הקולנועי של הסרט, נדמה לי שמעטים הם הסרטים שמצליחים לתפוס ברגישות גדולה כל כך את הקשר הכל כך הדוק, הכל כל כך בלתי ניתן להתרה בין הדימוי העצמי הפנימי של נשים, לבין ההקפדה או אי ההקפדה על מראה חיצוני.

היכולת שלנו להרגיש חזקים רגשית נשענת באופן רב על המראה החיצוני שלנו, נרצה להודות בכך או לא. מראה הבבואה שלנו משקף תשוקות, אכזבות, שנאות, מצבי רוח טובים או רעים וכולם גלומים לעיתים ביכולת שלנו להכנס אל תוך מכנס, שמלה או ג'קט ישן שאומר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים.

דמותה של המלבישה,טילי דאנג', בגילומה המופתי של זוכת האוסקר קייט וינסלט, היא דמותה שקשה יהיה להתיר אותה מעונג זכרון הצפיה בסרט. כך גם את מערכת יחסי האהבה שנאה שלה עם נשות הכפר שנשכח בשממה, ועם אימה שאינה מזהה אותה, (ג'ודי דיוויס). היא לומדת לסלוח, לאהוב, לשכוח ולהתיר את רגשות העבר הקשים והכל באמצעות מספריים וחוט תפירה, וכן, זה נראה טוב בדיוק כפי שזה נשמע. לווינסלט יופי יחודי המשרת את דמותה בסרט, והעובדה שהיא חצתה את גיל הארבעים רק נותנת לה זכות ראשונים לגלם את התפקיד הזה שספק אם שחקנית צעירה ממנה יכולה היתה לגלם בכלל. גם הדיאלוג בסאב טקסט של הסרט עם ג'ודי דיוויס, כוכבת עבר שיופיה דעך זה מזמן מוסיף כאן עונג נוסף ומתוחכם לצפייה.

אם הנראות היא חזות הכול, לאן אנחנו הולכים כשאנחנו מאבדים אותה ומה בעצם קורה לנו כשאנחנו נתפסים לא מוכנים או לא אוהבים את איך שאנחנו נראים.

את הסרט הזה ביימה אישה בת 56, Jocelyn Moorhouse , זה שם שכדאי לזכור בגלל התעוזה,והיד המרגשת שלה כבימאית. וכן, כדאי גם לדעת שאת הסרט הזה, אף גבר לא יכול היה לביים. צריך היה להיות אישה שמתלבטת אל מול המראה מה ללבוש היום בכדי לדעת מה היא מרגישה ואיך חשוב לה שהעולם יראה אותה היום.