זהו אחד מן הסרטים הטובים ביותר של הקולנוע האמריקאי בשנות התשעים, ואחד מן הסרטים הטובים
ביותר שהופקו אי פעם על פי ספר של סטפן קינג.
קינג, אחד מן הסופרים הפופולארים ביותר בתרבות האמריקאית, מעובד לקולנוע לרוב בצורה רשלנית מאד. למעט מיזרי, הרי שחומות של תקווה הוא העיבוד השני המוצלח ביותר על פי ספר שלו.
סיפורו של אנדי דופרין, בעל נבגד, המופלל ברצח אישתו והמוצא את עצמו בבית כלא המנוהל בצורה מושחתת על ידי מנהל הכלא בשנות הארבעים של המאה בארצות הברית הוא סיפור אישי על כוח, אומץ ותקווה בדרך מרתקת ושובת לב במיוחד.
נדמה כי כוחו של הסרט הוא בעיקר במסר הגלובאלי שהוא מצליח להעביר בנושא נחישות והתגברות על קשיים. החיבור בין מורגן פרימן המתפקד כמספר הנארטיבי של הסרט לבין טים רובינס והכימיה על המסך בין השניים, בצירוף הבימוי היעיל והמחושב של פרנק דרבונט עושים את הסרט הזה ליין המשתבח עם הזמן.
אווירת הנכאים והשחיתות של בית הכלא, מסייעת להגברת האפקט הדרמטי של הסרט הכלוא גם הוא בין החומות כמו הר געש המבקש להתפרץ לכל אורכו.
הגינותם של הכלואים, חשיבותה של השכלה ככוח מניע בחיים וככלל, יכולתו של האדם לנצח מכשולים באמצעות נחישות וכוח רצון הם שורת מסרים העוברים מן הסרט הזה באופן מרגש במיוחד מבלי שתהיה לצופה תחושה של צדקנות.
הסרט עשוי היטב, הוא מותח במידה, מצולם נפלא ובעיקר משוחק לעילא גם על ידי צוות נרחב של שחקני משנה מדוייקים מאד והוא חגיגה של ממש לאוהבי קולנוע ובעיקר משחק קולנועי משובח. זוהי אחת הדוגמאות הטובות לכך שהקולנוע האמריקאי, בניגוד לחשיבה הפופולארית המקובלת, מציע את השחקנים הטובים בעולם ולא רק את הכוכבים הגדולים בעולם.
פרימן, שהגיע לסרט הזה נישא על תהילת הנהג של מיס דייזי, פדה את הקופון שלו כשחקן דרמטי מוערך והסרט הזה שיגר אותו אל לב הקונצזוס האמריקאי בשנים שלאחריו והוא השתתף בשוברי קופות רבים ובסרטים מוערכים נוספים.
