זהו אחד מן הסרטים הטובים ביותר של הקולנוע האמריקאי בשנות התשעים, ואחד מן הסרטים הטובים ביותר שהופקו אי פעם על פי ספר של סטפן קינג.

קינג, אחד מן הסופרים הפופולארים ביותר בתרבות האמריקאית, מעובד לקולנוע לרוב בצורה רשלנית מאד. למעט מיזרי, הרי שחומות של תקווה הוא העיבוד השני המוצלח ביותר על פי ספר שלו.

סיפורו של אנדי דופרין, בעל נבגד, המופלל ברצח אישתו והמוצא את עצמו בבית כלא המנוהל בצורה מושחתת על ידי מנהל הכלא בשנות הארבעים של המאה בארצות הברית הוא סיפור אישי על כוח, אומץ ותקווה בדרך מרתקת ושובת לב במיוחד.

נדמה כי כוחו של הסרט הוא בעיקר במסר הגלובאלי שהוא מצליח להעביר בנושא נחישות והתגברות על קשיים. החיבור בין מורגן פרימן המתפקד כמספר הנארטיבי של הסרט לבין טים רובינס והכימיה על המסך בין השניים, בצירוף הבימוי היעיל והמחושב של פרנק דרבונט עושים את הסרט הזה ליין המשתבח עם הזמן.

אווירת הנכאים והשחיתות של בית הכלא, מסייעת להגברת האפקט הדרמטי של הסרט הכלוא גם הוא בין החומות כמו הר געש המבקש להתפרץ לכל אורכו.
הגינותם של הכלואים, חשיבותה של השכלה ככוח מניע בחיים וככלל, יכולתו של האדם לנצח מכשולים באמצעות נחישות וכוח רצון הם שורת מסרים העוברים מן הסרט הזה באופן מרגש במיוחד מבלי שתהיה לצופה תחושה של צדקנות.

הסרט עשוי היטב, הוא מותח במידה, מצולם נפלא ובעיקר משוחק לעילא גם על ידי צוות נרחב של שחקני משנה מדוייקים מאד והוא חגיגה של ממש לאוהבי קולנוע ובעיקר משחק קולנועי משובח. זוהי אחת הדוגמאות הטובות לכך שהקולנוע האמריקאי, בניגוד לחשיבה הפופולארית המקובלת, מציע את השחקנים הטובים בעולם ולא רק את הכוכבים הגדולים בעולם.

פרימן, שהגיע לסרט הזה נישא על תהילת הנהג של מיס דייזי, פדה את הקופון שלו כשחקן דרמטי מוערך והסרט הזה שיגר אותו אל לב הקונצזוס האמריקאי בשנים שלאחריו והוא השתתף בשוברי קופות רבים ובסרטים מוערכים נוספים.

ריאן גוסלינג הוא אחד מן הכוכבים העולים של העשור הזה ואם הכל יעבוד כשורה מדובר יהיה באחד מן הכוכבים הבולטים בהפקות מרכזיות. נדמה שלארס והנערה האמיתית אשר אמור היה להוות סרט שיציג את יכולות המשחק המגוונות שלו הוא טעות של ממש.

לארס, בגילומו של גוסלינג הוא אדם בודד ונכה רגשית אשר בסופו של דבר מצליח לייצר קשר של ממש עם בובת מין מתנפחת אשר הוא מאמין שיש לה ישות של ממש. על מנת שלא לפגוע בלארס ובמצבו הנפשי המעורר, תושבי כל העיירה הקטנה משתפים עימו פעולה.

נדמה שמבחינות רבות היה לסרט הזה פוטנציאל מסויים, בעיקר בחן שיכולות להציג התושבים המוזרים של העיירה, אבל הבעיה המרכזית שלו היא שאחרי שנגמרת ההפתעה ומוצגת לנו בובת המין המתנפחת בתפקיד חברתו של לארס, התסריט הדלוח לא מצליח לייצר רגעים דרמטיים או קומיים של ממש הקשורים לעלילה אותה הוא מבקש להציג. בדומה לסרט נחשים על המטוס המציג את העלילה סופה וסיומה בשם הסרט, כך גם הסרט הזה, ללארס יש בחורה, היא בובת מין מתנפחת. איך בדיוק ממשיכים מכאן? נדמה שלתסריטאית הסרט פשוט לא היה מושג של ממש אחרי שההברקה התסריטאית שהיתה לה נחשפה בעצם.

גוסלינג הוא שחקן כביר בתפקידי דמויות המסוכסכות עם עצמן, על פניו נדמה שהיתה כאן התאמה אבל בפועל, הוא מתקשה מאד להציג קשת רגשות מגוונת הפעם והוא חד גוני כמו הסרט המשעמם הזה בעצמו.

פיספוס של ממש וחווית צפיה מייגעת במיוחד.