אם יש חן לסרט המייגע הזה, הוא שמור בעיקר להופעתו המחשמלת של שון פן, אשר זיכתה אותו בפרס 
השחקן הטוב ביותר לשחקן ראשי בטקס האוסקר של 2009.
קשה להתיק את העיניים מן השחקן היחודי הזה לכל אורכו של הסרט, ולא להתפעל מן ההופעה הכובשת ומלאת החן שלו.
פן, מצליח, למרות מגבלות התסריט המפוזר, ויד הבימוי הקלוקלת במקרה הזה של גאס ואן סנט, ליצור דמות מרתקת, למרות שקולנועית הוא נמצא במצב שכל הסיכויים נגדו.
העובדה הזו לא נעלמה ממקבלי ההחלטות בטקס האוסקר, הופעתו של פן, זכתה להערכה רבה בעוד הסרט עצמו לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר.
סיפור חייו של הארווי מילק, היה נשאר עלום אילמלא היצירה הזו, שלמרות החשיבות במסר הסובלנות שלה נדמית כמו עלון יחסי ציבור למען זכויות האדם והיא סובלת מצדקנות יתר ונדמה שיותר משהיא מנסה לספר סיפור, היא בעיקר מטיפה משנה בעלת תקינות פוליטית ההולמת את העידן בו אנו חיים.
נדמה שואן סנט הרגיש שהגיעה שעתו להותיר חותם של אמירה פוליטית בקולנוע. הבחירה בסיפור חייו של אחד מראשוני הפעילים הפוליטים הגאים של סאן פרנסיסקו נדמית הגיונית ונכונה על פניה אבל מכאן ועד לעומס המסרים של הסרט הזה, המכריע אותו קולנועית, הדרך היתה קצרה.
הבעיה המרכזית של מילק היא חוסר היכולות שלו לבחור בין התמקדות בסיפור חייו האישי המרתק של מילק לבין הקריירה הפוליטית שלו, והתוצאה מבולבלת ולעיתים אף מייגעת.
מי שלא מכיר את שיטת הבחירות והחוקה האמריקאית, יתקשה אולי להבין את המאבק הסבוך של מילק ופעיליו, בשינויים הפוגעים במעמדה של הקהילה ההומוסקסואלית בארצות הברית ובחשיבות פועלו. אבל גם אם המסר חשוב, התוצאה היא מסמך סמי משפטי מייגע עד זרא לפעמים.
הדילמות של חייו של מילק, מאהביו השערורייתיים לעיתים ואופיו העיקש אך החביב בו בעת, כל אלו, בידיו של שון פן מצליחים להציל את הסרט הזה ולהפוך אותו לראוי לצפיה, אך קשה עדיין להפיל על כתפיו את כל כובד האחריות ליצירתו של סרט טוב וקוהרנטי.
המודעות הפוליטית סביב עשייתו של הסרט הזה, הרצון לרצות חלקים גדולים של אוכלוסיות פוטנציאליות שיחבבו את מילק, ויחשפו לפועלו הפוליטי ויכירו בחשיבותו, כל אלו מכריעים את הסרט הזה, שעל פניו היה לו פוטנציאל להפוך לסרט המעניין ביותר השנה והופכים אותו ליצירה עקרה משהו.
לגאס ואן סנט יש יצירות קולנועיות מפעימות כדוגמת פיתוי קטלני השנון במיוחד, אידהו שלי המרגש,אלפנט החשוב, וגם כמה נפילות מהדהדות. באופן אירוני משהו, דווקא ביצירה שחשיבותה עבורו גדולה, הוא מייצר את אחד הסרטים הרעים יותר שלו.
נדמה שחשיבות עצמית מופרזת של יוצרי הסרט וגודל המעמד לעניות דעתם, הכריע את הסרט הזה יותר מכל דבר אחר והוא טרחני, משעמם לעיתים, ובעיקר, לא סוחף כמו האיש שסיפור חייו ריתק אנשים רבים כל כך.
קולנוע טוב, לא יכול להיות אומנות דידקטית מדי, וזוהי המכשלה העיקרית כאן.
