זרים על שפת האגם-2013-L'inconnu du lac

המועצה לביקורת סרטים[יש כזה מוסד עבש] שלפה איזו תקנה יחודית עבור הסרט הזה, ולא התירה בתחילה להקרין אותו לפני השעה עשר בלילה ולא מתחת לגיל 18. היה צורך לערער פעמיים על ההחלטה הזו על מנת שהקרנת הסרט תותר בסופו של דבר בכל שעות היום, אך הגבלת הגיל נשארה. חטאים כך ידוע, מבוצעים בעיקר בשעות הלילה.

טיפ לצופה המושכל, בכל פעם שהמועצה העבשה הזו שולפת הגבלה מוזרה במיוחד, כדאי שתדעו כי זהו הסימן הראשון לכך שאתם נתקלים באמנות משובחת.

סרטו של אלן ז'ירודי הוא אחת מן היצירות המורכבות, הרגישות והעוצמתיות  ביותר שסביר להניח שלא תראו השנה בקולנוע, אם אתם נבהלים בקלות יתרה מסקס בין גברים.

 

במרכזו של הסרט העדין והפיוטי הזה המבקש לחקור את הקשר שבין תשוקה, מוות ואהבה באופן כנה ללא מסכות וללא פילטרים, תעלומת רצח מסתורי שהיה או לא היה באגם עם רצועת חוף השמורה לגברים הבאים לפקוד אותה בכדי לחפש סקס מזדמן.

בדיוק כמו מותו של איקרוס בציור המפורסם של ברויגל Fall of Icarus, כך עוצמתי כל כך הטריגר הדרמטי המקדם את העלילה של הסרט הזה. שני גברים השוחים בתוך אגם במעין מאבק או קרב אהבה שסופו הטראגי מעומעם ונתון לפרשנותו של הזר המתבונן בהם. עליו לבחור מה ראה. האם הוא מאמין במה שראה ולנתב את מסע חייו שלו לאור משמעויות התמונה שרק הוא עד לה. במה יבחר להאמין?
כמה פעמים התאהבתם באסור? בלא מותר? במה שיוביל אתכם אל עבר דרך שאין ממנה חזרה, או שהחזרה ממנה תהיה קשה במיוחד. כמה פעמים עשיתם זאת בעיניים פקוחות?, בלי מורא ופחד. סביר להניח שלכל אחד מכם שמורה פינה בלב לאהוב או אהובה הרסניים במיוחד. מהזן שברור שאין צורך לאהוב אותם. ששום דבר טוב לא יצא מזה. אם עד כאן התיאור הזה בנאלי למדי,ונשמע לכם כמו משהו שמרכיב הרבה מאד דרמות וקומדיות רומנטיות הרי שהדרך בה מפרק ז'ירודי את המשיכה שלנו למושאי התשוקה האסורים האלו היא לא פחות ממבריקה.

 

 

 

 

 

 

אם נסיבות האהבה קשות, לא מותרות, ובעיקר לא נהירות. הרי שז'ירודי בוחר בדרך מאד כנה במיוחד להציג את מה שהופך להיות נתיב הרסני במערכות יחסים, אשר עלולות לעיתים לא רק לשנות חיים אלא גם לקחת אותם. גיבורו של הסרט, פרנק, מתאהב בקיץ הזה על החוף בדמות שכל קווי המתאר שלה צועקים בעייתיות, ועושה זאת תוך כדי שהוא מדחיק ומסתיר את כל השדים הנחבאים מתחת לכותרת הגדולה הזו שאנחנו אוהבים לקרוא לה "התאהבות". יש משהו פיוטי בדרך בה מתאר ז'ירודי את הזדקקות שלנו לאחר, על מנת להשלים את האני שלנו. את חוסר הקיום שלנו בלעדיו ואת הכיליון שאנחנו מקבלים בזרועות פתוחות בשל מה שהוא לעיתיםקשר של "אהבה". ביטול עצמי ,הכרוך בחוסר אונים גדול שמגיע עם מודעות והדחקה בכמויות בריאות בכדי לא לראות הר למולכם גם כאשר אתם כבר נתקלים בו.

"זרים על שפת האגם" הוא סרט שמבקש לאתגר את הצופים שלו, הוא מבקש לאתגר אותם בתמה הקולנועית שלו, בדרכי המבע החשופות שלו ובסבלנות שהוא דורש מהם. אין תו אחד של מוסיקה בסרט השקט, החזק והחודר הזה, כמו מבקש הבמאי לייצר סוג של ריאליזים כמעט מוחלט במהלך הצפייה בו. לא להפריע לצופה בו להתרכז או להתעמת עם מחשבותיו שלו. גם סצינות הסקס הרבות בסרט אינן מתפשרות, בתכיפות שלהן, באופן החשוף שלהן ובעוצמה הברוטאלית כמעט הטמונה בן.

יש משהו בקולנוע האירופאי בכלל והצרפתי בפרט, שלא רק מאפשר את המבע הקולנועי הכן ביותר על מסכי הקולנוע, אלא גם חוגג אותו מעת לעת. מבלי התחשבות בקודים מסחריים או מוסריים לכאורה, והופך את הקולנוע פעם אחר פעם לאומנות המסעירה את כל החושים. "זרים על שפת האגם" הוא יצירה נדירה מהסוג הזה בכנות ובישירות שלה.

הסרט הזה יעמת אתכם עם שדים אפלים בנושא האהבה, לא משנה אם היא לובשת דמות של גבר או אישה. לא משנה אם היא טובה או רעה. הוא בעיקר ישאל אתכם מדוע בחרתם בה, ולאן היא הובילה את נתיב חייכם.

העיתונאי-2012-The Paperboy

סרטו של לי דניאלס, "העיתונאי",  במאי "פרשס" המוערך," עורר לא מעט סקרנות בהקרנות המוקדמות שלו בפסטיבל קאן האחרון, וסערה לא קטנה כשהוקרן. כשמדובר בדניאלס, צריך להיות ברור לצופה קולנוע שלא תקבלו מוצר הוליוודי ספוגי. "פרשס" היה אחד מן הסרטים העצמאיים הבועטים והחזקים של השנים האחרונות. ומי שציפה כי "העיתונאי" יהיה סרט הוליוודי שיגרתי מכיוון שהוא מכיל כוכבים גדולים, לא יכול לטעות יותר.

"העיתונאי", [אחת מבחירות השם העברי לסרט האומללות ביותר של כל הזמנים שנעשו כאן], הוא לא סרט לצופים רכי לב. הוא קשוח, בעל מיניות ואלימות גראפים מאד ובו בעת קשה להסיט ממנו את העין גם לא לדקה אחת שכן הוא מרתק, עוצמתי ובעל כנות פילמאית מהזן הנדיר. מהסוג שהופכת את דניאלס בעייני ליוצר האמריקאי המרתק ביותר שהופיע בעשור האחרון.

הסרט מבוסס על ספר, מציג סיפור של עורך דין המגיע לחקור את הרשעתו של אסיר[ג'ון קיוזאק] ולקיים לו משפט מחודש. העלילה ממוקמת בלב אזור הביצות של פלורידה לקראת סוף שנות השישים. למסע ההזוי, לזיכויו של האסיר, יוצאת לדרך חבורה שלמה הכוללת את עורך הדין, [מתיו מקונוהי], אחיו של עורך הדין,[זאק אפרון],שחיין מצטיין לשעבר, העובד כמחלק העיתון המקומי, פרח משפטים מפוקפק, ואישה [ניקול קידמן], הנופלת שבי ומתאהבת באסיר לאחר שהיא מתכתבת עימו בעודו בבית הכלא. מי שמתבוננת בסיפור המעשה ומספרת אותו היא עוזרת בית חטטנית במיוחד, [הזמרת מייסי גרי בהופעת בכורה קולנועית]  בקולה שלה נמסר סיפור הפרשיה העגומה שסופה הוא כרוניקה יודעה מראש של רוע אנושי אל מול נאיביות.

אני מתקשה לראות את "העיתונאי" כסרט מתח שהעלילה הדרמטית שלו היא לב העניין. הסרט הוא בסופו של דבר סרט על הטבע האנושי של בני האדם. מה מרתק אותם?, מה מניע או שובה את ליבם וקובע את מהלך חייהם לטוב או לרע ומה בעצם מפעיל אותם.

אם מישהו חשב שדניאלס מביים דמויות אורבניות בלבד, הסרט הזה יפתיע אותו. אווירה דרומית מלנכולית, של איזור כפרי, של גיבורים שנפשם וחייהם שסועים משורטטת על ידו ביד אמן של ממש כמו גדל באיזורי הביצות המפגרים והנידחים של היבשת העצומה הזו.

כל הדמויות בסרט אבודות כמו יצאו ממחזה משובח של טנסי ווילאמס, כולן מחפשות סוג של מטרה להמשך קיומן. יותר מהכול נדמה הסרט כשירטוט של אומן וירטואוזי מודרני את העצבות  של העידן ואת המלנכוליה הרגשית של מסע החיים של גיבוריו.

דניאלס דורש התמסרות מוחלטת משחקניו לתמונה הכוללת שהוא מבקש לתאר כבמאי. כשמדובר בכוכבים גדולים שהסרט הזה מלא בהם, לא מדובר בעניין מובן מאליו.

"העיתונאי", עטור בכוכבים גדולים שניכר בכולם, ללא יוצא מן הכלל, שחיפשו, ומצאו, אתגר משחקי של ממש בסרט שיהפוך לציון דרך בקריירות של כל אחד ואחת מהם. הסרט, על אופיו המחוספס יגרום לכם לטעמי להתאהב בכנות שלו, בעצב ובמלנכוליה שהוא מציג ובעוצמות הרגשיות שלו, שמסוגן לא נראו זמן רב על המסך.

ניקול קידמן, בתפקיד אישה קלת דעת המאוהבת באהבה, קובעת את גורלה ורושמת פה את אחד מן התפקידים הגדולים והשנויים ביותר במחלוקת בקריירה עשירה ומפוארת גם כך. הכוכבת בת ה 45 בעת צילומי הסרט הזה, רושמת לעצמה כאן את ההופעה המינית והפרובוקטיבית ביותר בקריירה שלה בסוג של פרידה מהדימוי שפרסם אותה. גילה המתקדם לא יאפשר הופעות רבות נוספות מהסוג הזה. זו הופעת משחק מרשימה שלה, משכרת, אדריה וראויה לאוסקר לחלוטין, אך ספק אם לאקדמיה ההוליוודית יש את האומץ לתת את הפרס היוקרתי על תפקיד שערורייתי ושנוי במחלוקת כל כך.

גם זאק אפרון, כוכב הנעורים, רושם לעצמו את כאן הופעה מדויקת, מרגשת וסוחפת שמסבירה מדוע הוא הטום קרוז של העידן החדש ולמה מדובר כאן בצעיר שהעשור הבא שלו אמור להפוך אותו לאחד מן הכוכבים הגבריים המובילים הטובים ביותר. בעוד שרבים מבני גילו ודורו בוחרים לשחק בתפקידים קלים ומכניסים, הוא בוחר כאן אתגר משחקי של ממש, והרגישות והכנות של משחקו הם לב הסרט באופנים רבים.

כל הופעות המשנה בסרט הזה מרתקות, השימוש של דניאלס בזמרת בעלת הקול הצפצפני מייסי גרי, מבריק, והיא מפתיעה לטובה ומרגשת. ג'ון קיוזק רושם הופעה מאיימת, נחושה מאד, על גבול מטרידה וגם מתיו מקונוהי מצליח לרגש מאד בתפקיד עורך דין שנפשו מסוכסכת, במעין פראפרזה על תפקיד הפריצה שלנו לפני קרוב לעשרים שנה במותחן בעל מאפיינים דומים עם סנדרה בולוק. ["עת להרוג"].

הדרום, על איזור הביצות העני שלו, מעולם לא נראה מטונף ומרהיב יותר באף סרט שראיתי המתרחש באזור הזה והוא בעצמו הופך לרגעים לא מעטים כגיבור של העלילה עצמה.

חלק מן האנשים עזבו במהלך הקרנת הסרט, חלק הפריעו או גיחכו בחוסר נוחות במהלכו. איש מהצופים לא נשאר אליו אדיש. לטעמי, ה"עיתונאי" הוא הכול חוץ מסרט שגרתי. הוא בוטה, בועט משובח, מלנכולי ושובה לב בכל אספקט של העשייה הקולנועית שלו, אין בו פריים אחד של שעמום או שגרה.

הביקורות ברחבי הרשת על הסרט הזה חלוקות, חלק גדול מן המבקרים אינם אוהבים את הסרט הזה, נדמה לי שלי, שאין מספיק סופרלטיבים שמאפשרים לי  לאהוב אותו יותר.