הסרט המתוק הזה כבש הרבה מאד לבבות ובצדק. על עצם ההברקה לביים סרט אילם לחלוטין על פי כל
כללי הז'אנר מגיע שלל אוסקרים. וכך אכן היה. כי הוליווד בסופו של דבר יודעת להעריך פרובוקציה טובה של ממש.

סיפורו של כוכב קולנוע נאה ושרמנטי, [ז'אן דז'ורדן]- הנאלץ להתמודד עם סיום תפקידו עם פריצתו של הקולנוע המדבר הוא סיפורה של תקופה שלמה של כוכבות שהסתיימה במפתיע עבור כמה כוכבי ענק בהוליווד אשר לא צלחו את המעבר לסרטים המדברים.

עיקר החן של "הארטיסיט" הוא בגישה הרפלקסיבית שהוא מציע לכל אורכה. התובנה הכרוכה בעשיית סרט קרוב למאה שנה לאחר תום עידן המטרייה בה שגשג הז'אנר הרי מביאה עמה לא רק חידושים טכנולוגים מהם בוחר הבמאי באופן מחוכם למדי להתעלם ולהישאר נאמן לחלוטין כמעט לחוקי הז'אנר אלא בעיקר השכלה קולנועית ותובנות רבות של צפייה באחרים.

במעין הומאז' לתקופה שלמה של עשייה קולנועית שנכחדה עם ציטוטים קולנועים לא מעטים ליצירות מופת אחרות החל מ"שדרות סאנסט" המיתולוגי של בילי ווילדר וכלה ב"הכול אודות חווה" המופתי מצליחים יוצרים הסרט הזה לרגש כמעט בכל פריים, וזה כמובן בהנחה שיש לכם סבלנות לראות סרט אילם.

מישל הזנוויציוס הבמאי יכול היה בקלות רבה להתחכם וליצור עלילה מתוחכמת יותר, אינטלקטואלית יותר לכאורה, אך עיקר חינו של הסרט הזה שהוא בוחר להישאר בגבולות הז'אנר האילם ולייצר מלודרמה פשוטה שחוקיה מאד ברורים. בבחירה הזו, הוא באמת הביא לרגע אחד בודד לתחייה של הז'אנר. זו הזיה פרועה למדי של יוצר קולנוע שהצליח לממש חזון אומנותי מדוייק וראוותני.

יש תחושה במהלך הצפיה בסרט שיוצרים סומכים על החוזק הטמון בכל אופן באיקונוגרפיה של סרטים אילמים ובכך שצופים יגיעו לאולמות עם ידיעה מסויימת של חוקיות הז'אנר ויכנעו אט אט למשהו מוכר, גם אם עמום מאד. אחרי הכול, כולם יודעים שהיו סרטים אילמים. כולם יודעים שהקולנוע מדבר כבר קרוב למאה שנה עוד מעט והניחוח ההיסטורי הזה הוא סוג של געגוע נוסטאלגי בלבד.

כמעט כל ז'אנר הוליוודי, החל ממחזות זמר וכלה במערבונים, בעיקר כאלו שנכחדו מצליח לבצע קאמבק פעם בכמה שנים. לעיתים לאחר כמה עשורים. אני מתקשה לראות את הקולנוע האילם עושה קאמבק של ממש, אבל עדין, כל פריים ופריים של הסרט הזה הוא געגוע אחד גדול למשהו שאנחנו לא באמת מכירים אבל יכולים לחוש באיכויות שלו וברלוונטיות שפעם היתה בו.

הארטיסיט הוא לא סרט "חשוב", בדיוק כמו מרבית סרטי הז'אנר לו הוא מבקש לתת הומאז', הוא מבקש בעיקר לבדר.

ממתן קטן ומתוק. לאוהבי היסטוריה של הקולנוע צפויה הנאה כפולה.

מציאות ההתרסקות הכלכלית שחווה ארצות הברית בשנים האחרונות, ובעיקר זו של שוקי ההון של על רקע מכירת אגרות זבל של משכנתאות שאין להם ערך, נדמית כמו נושא מורכב מדי לסרט אולפנים ואכן זהו המקרה בהפקה הקטנה הזו, המפנה אצבע מאשימה כלפי מוסר הכפול של מערכת הבנקאות האמריקאית. זה הוא סרט עצמאי והתקציב הצנוע שלו אל מול סוללת הכוכבים הלוקחים בסרט חלק מדגיש את העובדה שגם הכוכבים בסרט נרתמו לאמירה הפוליטית שלו.

מעט בדומה לחדר לחץ, אשר יצא לאקרנים בסמוך למשבר הכלכלי הקודם של תחילת האלף, גם הסרט הזה מבקש לדון בסיבות להתרסקות הכלכלית של גופים פיננסים חסרי אחריות ובדומה לו, גם הוא עושה זאת בצורה אמיצה ומרשימה.

במרכז העלילה עובד זוטר המגלה כי החברה שלו עתידה לקרוס עקב מסחר בחבילות חוב של משכנתאות שאין להם ערך. התגלית מביאה את הנהלת הבנק למרתון לילי אשר בסופו היא מחליטה להיפטר מסל החוב המסוכן ולגלגל אותו לפתחם של אומללים אחרים בטרם יהיה להם ספק מה שוויו. הסרט מציע תיאור מדוייק, לעיתים אולי אפילו מורכב ופרטני מדי של משבר המשכנתאות האמריקאי שהוביל לפשיטת הרגל של מאות בנקים בארצות הברית בשנים האחרונות ושיקע אותה במיתון. מי שמוצא עניין בנושא זה, ימצא את הסרט הזה לא פחות ממרתק, גם בשל רמת הדיוק הכלכלית שהוא מתעקש להציג.

הסרט מעמיד את הדילמה המוסרית ואת חוסר המצפון הדורסני של אנשי מערכת המסחר הבנקאי בארצות הברית אשר הביאו לקריסתם של עשרות אלפי משקי בארצות הברית, תוך כדי שהם מנצלים את האמון שאלו רכשו להם. זוהי סוגיה אמיצה להתמודד איתה כשהפורמט שלך הוא איננו תוכנית כלכלית אלא סרט קולנוע, והיא מציגה סוג של מורכבות אל מול הצופים בסרט הזה. אבל איכויותיו אינן נפגעות והוא נשאר נאמן לקו שלו ולאמירה שלו מבלי להסס ממורכבות התיאור ונושא העניין שלו.

קווין ספייסי מגלם את מנהל מחלקת הברוקרים המוכר את נשימתו לשטן, במקרה זה ג'רמי איירונס המצויין בתפקיד בעל השליטה בחברה. איש אינו חף מפשע בהתמוטטות הכלכלית האדירה של המשק האמריקאי הנופל, כך על פי הסרט לפחות קורבן לתאוות הבצע של עובדיו, סוחריו, מנהליו, מערכות הרגולציה שלו והציבור האמריקאי התמים שביקש להאמין לחלום המשכנתאות האדירות והזולות.

זהו סרט שקט מאד, מאופק מאד שמצליח להכיל בתוכו בצורה רגשית מעניינת את האנדרלמוסיה הכלכלית והמצפונית של העידן בו אנו חיים, על הניכור שלה, חוסר האחריות שבה, והאמת הפשוטה של רדיפת הבצע של העידן הקפיטליסטי הטמונה בסופו של דבר לא רק במוביליו, אלא בצרכניו.

מעניין, ביקורתי ובעיקר מעורר מחשבה.