המלכה מרגו-1994-La Reine Margot

"המלכה מרגו" מצטרף לרשימה הארוכה של סרטים שלצערי הרב השלמתי את צפייתם רק בוידאו- מה שהמעיט במקרה שלהם ספציפית ממה שיכולתי לקבל מהם אילו הייתי טורח ללכת לראות אותם בקולנוע.
אני זוכר במדויק למה לא הלכתי לראות את המלכה מרגו שהיה אם אני לא טועה הסרט שסגר את שעריו של קולונוע "צפון" המיושן.
זו הייתה ביקורת של דורית ראבינייאן שחיסלה בי כל רצון טוב לראות את היצירה המיוחדת הזו. נשאיר את זה לוידאו אמרתי לעצמי. ובאמת כך עשיתי.
אני מודה שבתקופה ההיא הייתי עדין מה שנקרא חלש אופי, וזה גם היה זמן קצר אחרי שראיינתי את רבינייאן לאיזה עיתון ששבק כבר חיים אז די החזקתי מהאושיה ושכחתי את הכלל הפשוט בקולנוע. כל אחד וטעמו הוא. אז בתור המלצה כללית: אף עם אל תקשיבו לביקורות כאשר אתם מחליטים אם ללכת לסרט או לא. סרטים זה עניין שבלב. יש לכם סיבה אז תלכו.
יש המון סיבות טובות לראות את המלכה מרגו.
הראשונה שבהן היא איזבל אד'זאני. המלכה הבלתי מעורערת של הקולנוע האירופאי עושה סרט אחת לחמש שנים בערך והיא משתדלת מאד לבחור הפקות שתהלום את טעמה ואת מעמדה הבלתי מעורער ביבשת התרבותי מכולן.
בהתחשב בעובדה שסרטה הקודם של אדז'אני היה "קאמי קלודל" הפקה עליה עבדה כשבע שנים בקרוב כדאי מאד להתייחס לרצינות הזו שלה בבחירת ההפקות שבהן היא משתתפת. לא מדובר על חוסר ברירה. מדובר על כוכבת קולנוע אמיתית מזן שאינו קיים היום. מהזן המיוחד. מהזן שלא חייב להנפיק חמישה סרטים בשנה בשביל שידעו שהוא קיים.
סיפורה של מרגו, נסיכה צרפתית שהפכה למלכה על רקע טבח ההוגונטים במאה השבע עשרה הופך בעזרתה של אדז'אני בעיקר לסיפור אפל של תשוקה ויצרים והוא נראה הרבה פחות פומפוזי משמו או ממה שאפשר בכל אופן לצפות שיהיה.
המחשבה הראשונה של כל צופה קולנוע ממוצע כשהוא נתקל בסרט בעל קונטציה היסטורית היא בעיקר על שמלות נפוחות, תרועות חצוצרות ותסריטים מביכים. אני מניח ש"ספרטקוס" המיתולוגי אחראי לכך במידה ניכרת.

ואולם לא כך הוא הדבר במלכה מרגו, אחד הדברים הראשונים אשר שמים אליהם לב היא העובדה כי בני משפחת המלוכה שבסרט נראים ומתנהגים כאחד העם, למעט העובדה שהם מוקפים בחבורות של אנשי לוויה, נדמה לי כי זהו הסרט היחידי שאני זוכר שנמנע מאד מהצגה לא טבעית של חצר המלוכה. הם מלוכלכים בדיוק כמו נתינהם, והדגש על הפיזיות של הסרט נמצא גם במגע בינם לבין בני העם הפשוט.
לצד אדז'אני המגלמת את דמותה של המלכה העקרה הסוררת אשר מתאהבת לא מתאהבת באויב המושב ביותר של בני משפחתה שלה המלך המתחרה בגילומו הרגיש במיוחד של דניאל אוטי, עומדת גלריה מרשימה ביותר של שחקנים צרפתיים מן השורה הראשונה, כמו בכל סרטיה. וינסט פרז, כוכב אופנתי גם אם שחקן לא רע בכלל מגלם את החייל הפשוט שהופך למאהב.
אחת הסצינות שממחישות טוב ביותר את כל מה שנאמר כאן לעייל הוא השיטוט הלילי של המלכה המורעבת לאהבה בחברת אחת מנות לוויתה ברחובות פריס בחיפוש אחר מאהב מזדמן.
הניגוד הזה, המוצג די מהר בתחילתו של הסרט מהמהם וקובע את הקו המנחה של משפחת המלוכה הזו ואופן הצגתה.
הסרט מצולם בצבעים נוגים וקשים אשר משווים לו אווירה קשה אך רומנטית באופן מפתיע. ברור כי הוא חלק גדול מן האפקט הזה הולך לאיבוד בוידאו וכל מה שנותר הוא מסך חשוך במיוחד בחלקים רבים שלה הסרט.
המלכה מרגו, למרות מה שנכתב אז, הוא אחד הסרטים הטובים של אדז'אני שחגגה את יום הולדת הארבעים שלה עם צילומיו. מעולם לא נראתה אישה בת ארבעים כל כך לא בת ארבעים, מן תכונה שכזו שלה.
אדז'אני התמחתה בגילום נשים היסטריות, רומנטיות אשר מאבדות את כל מה שיש להן עבור אהבה גדולה אחת.
מיותר לציין שגם המלכה מרגו היא כזו- ואין אף אחת שיודעת לעשות את זה כל כך טוב.
עופרה חזה ז"ל שרה בקול בהיר וצלול את שיר הסיום של הסרט שהוא נוגע ללב ואף מצמרר היום מעט בדיעבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>