המספריים של אדוארד-1990-Edward Scissorhands

המתחכמים, שואלים אותי מעת לעת, איזה סרט הוא הסרט המועדף עלי מכולם מתוך איזה שהיא תחושה שיקח לי זמן רב מדי לענות ואני בטוח שהם רוצים לראות את פני מתעוותים בעוד אני מנסה לנבור במוחי ולדלות ממנו את התשובה.
אני מוכן, המספריים של אדוארד אני אומר מייד ויודע שאחר כך אצטרך כנראה לפצוח בהצהרה ארוכה במיוחד על הסרט ותכונותיו המרגשות.
אני יודע שברגעים האלו בדיוק נבחן ונבדק כל הבי אי השלם שלי בקולנוע ואני חייב לצאת הם כמו שצריך. העם מצפה שאני אומר הסנדק או משהו דומה. אבל אני בשלי, מעריץ את הסרט הזניח הזה לכאורה בשל מה שהוא בשבילי. תקופה ואמירה חשובה לחיים בכלל.
אז ככה הסיפור הזה בדיוק הולך, מיד לאחר שיחרורי מהצבא הפלגתי אל מחוזות ניו יורק הרחוקה על מנת לשלם את חובי לחברה ולבוא במגע עם מוברים ישראלים, כושים ופורטוריקנים על מנת שאוכל לזכות בשכר הנחשק של שש דולר לשעה ובעיות גב שנשארות איתך לכל החיים.
אך אבוי, החיים אז היו כה יפים ומלאי הבטחה שבעוד אני מסבל את נפשי למוות וסוחב פסנתרים ברחובות ניו יורק המושלגת לא יחסתי לכך חשיבות רבה במיוחד ועשיתי זאת בעוז ובעזוז.
בערבים, הייתי חוזר לדירת שני החדרים הרקובה שלי ושל שותפי בג'קסון הייטס אשר בקווינס ומאזין לאמירותיהם הנחרצות של שותפי הקיבוצניקים הדבילים על איך הם דופקים את המערכת, דהינו את העיר ניו יורק ואיך הם גדולים בלחסוך כל דולר ולעשות ממנו עוד דולר.
בשלב שבו הייתי מתעייף מההרצאות המחכימות שלהם על המתכון המועדף ביותר מבחינתם להתבזנות ועל איזה פיצה עולה הכי בזול הייתי לוקח את הפקלך ויורד למטה לבדוק מה מציג בבית הקולנוע המקומי. בית הקולנוע המקומי היה בעצם מטאפורה לבית קולנוע אמיתי ולא הרבה מעבר לזה. אומנם היו בו שלושה אולמות שונים בכל אחד מהם הציג סרט אחר, אבל מעבר לכל הרב ג'קסון הייטס הזה היה מקום די מפחיד, מלוכלך וגם מעט צפוף.
למרות הכל הבחירה בין עמיתי הפורטוריקנים לאלו הקיבוצניקים הייתה תמיד ברורה ואני ראיתי כמעט כל סרט שהופיע בבית הקולנוע הזה. החל משכחו אותי בבית וכלה בסנדק 3.

לא רציתי לראות את המספריים של אדוארד.
אני זוכר בבירור שתמונת המספריים הגדולות של השחקן האלמוני הטעו אותי לחשוב שמדובר בעוד סרט אימה, מזן הסרטים שאף פעם לא היו חביבים עלי ביותר. ודי התעקשתי, חלפו להם כבר כמה שבועות שהסרט הציג בהם ולי היה ברור שאני לא אראה את הסרט המטופש הזה. הסנדק 3 שהיה אמור להתחיל להציג במוצאי שבת ההוא נראה היה לי כמו האופציה המועדפת בכל מקרה על פני הרצאת סוף השבוע של עמיתי לוחמי הסיירת הקמצנים ואני נחוש בדעתי לראות את יצירת המופת [המשעממת] ההיא ירדתי מצוייד בכפכפי הבית שלי אל הקולנוע ורכשתי כרטיס.
שלושה אנשים נהרגו עקב מריבות על כרטיסי כניסה לבכורה של הסנדק 3 בחורף ההוא של שנת 91 בניו יורק המושלגת.
אני לא הייתי בינהם. וכשראיתי את הצעקות ליד דלת הכניסה לאולם והבחנתי בדלת אחרת פנויה לחלוטין ואולם ריק שקרץ לי חתכתי אליו מיד.

שם פגשתי את אדוארד והמספריים שלו במה שהפך להיות המניע המרכזי שלי לכל הבי אי השלם באולמות התהילה של החוג לקולנוע באונברסיטת תל אביב.
בנקודה בדיוק ההוא התקבלה ההחלטה הלא ברורה שלי ללכת וללמוד קולנוע, למרות שאני מודה שאף פעם לא ידעתי מה בדיוק יהיה ניתן לעשות עם זה.
סרטו של ברטון שלווה בקמפיין יחודי [רק אחר כך קישרתי את הדברים] כלל מודעות חוצות ברחבי ניו יורק של כלבים ועצים בתספורות מוזרות תחת הכיתוב המוזר: אד היה פה. [בתרגום חופשי כמובן].
עם הזמן למדתי שטים ברטון החליט לספר דרך דמותו של אדוארד את סיפורו שלו כילד וכנער חריג במיוחד בנוף ילדותו שלו. וכי הסרט הזה היה בעצם הכוח המניע סביב רצונו להכנס לתעשיית הקולנוע. עשייתו התאפשרה רק אחרי שברטון הנפיק כמה שוברי קופות בטמניים וביטל ג'וסים ועוד, אבל ברטון נשאר נאמן להבטחתו ובכך יצר את אחד הסרטים המיוחדים של שנות התשעים ושל הקולנוע בכלל.

כל מה שהוא שונה, אחר, יוצא דופן ויחודי. יחס החברה אליו וחוסר הסובלנות אשר אנחנו מגלים כלפי כל מי שבוחר ללכת בדרך אחרת נמצא בתוך הפנינה הקולנועית הקטנה הזו.
אהבה במנות גדולות, צרות עיין ושתלטנות ועוד צרות אחרות של העידן המודרני בו אנו חיים צרורים בתוך יצירת המופת הזו.

ג'וני דפ, אז וגם היום כוכב של סרטים אקצנטריים בעיקר מגלם את דמותו של איש המספריים, הרובוט הלא גמור בחן ובעדינות באחת ההופעות שמזכירות את האלמותיות הטמונה בהופעות קולנועיות טובות במיוחד.
העיצוב האומנותי והעירבוב של שנות החמישים והתשעים על אותה רצועת זמן דמיונית של ברטון היו חידוש מרענן והסרט כולו סימן עבורי את ברטון כאחד היוצרים הבולטים והחדשניים בקולנוע האמריקאי הבטחה שמומשה במהירות על ידי שורה של סרטים יחודיים לא פחות, אד ווד, התקפת אנשי המאדים וסליפי הולו הם חלק מהם.
לברטון משיכה אל הדחויים, הבלתי מצליחים בעליל אשר יש קסם רב בדרך בה הם בוחרים ללכת.

באומנות, זו הדרך האמיצה ביותר גם אם לא הפופולארית בהכרח והיא דרך התהילה לפי ברטון.

אדוארד מונח אצלי על המדף מעל לספריה ולמרות שאין לי די וי די אני בטח אשיג אותו עוד מעט גם בורסיה הזו מחשש שיום אחד יפסיקו למכור מכשירי וידאו.

עבור להם כבר עשר שנים מאז החוויה הבלתי נשכחת הזו ועד שכתבתי את השורות האלו. כשאני יכול אני רואה את אדוארד עוד פעם בשביל המערוף ובשביל הכוח לעשות את מה שאף אחד לא ממש מבין ועדין להיות מבסוט מזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>