הפלישה ממאדים-1996-Mars Attacks

נכון שזה ממש באופנה להגיד שטים ברטון הוא גאון, ונכון שכשאני אומר את זה עכשיו אני לא ממש מחדש. הייתי שמח אם שלושת האנשים שקמו באמצע ההקרנה של "הפלישה ממאדים" שאני נכחתי בה בקולנוע סטאר [המחורבן] בהרצליה, היו מקשיבים לי או קוראים את מה שיש לי להגיד. אבל מכיוון שאני מודע לכך שהם בטח התבאסו מזה שהפסידו את התור שלהם על "איריז'ר" בוידאו, באו בכל זאת לסרט ושילמו ביביסטיר בשביל להגיע אליו, אני די מעריך את המאמץ שהם עשו בכל אופן, והסך הכל שאני מאחל להם הוא חיים טובים, גם אם ריקים מתוכן עקב חוסר היכולת שלהם להתחבר ליצירת המופת הזו.
אין לי תלונות אליהם באופן אישי, בארה"ב מולדתו של ברטון ומולדת סרטי הבי מוביס של שנות החמישים שברטון כל כך נשען עליהם ביצירתו שוב ושוב, הנטייה לקום באמצע או לא להגיע לסרט בכלל הייתה ממש דומה. אירופה, כתמיד הצילה את המצב והציפה את הסרט באהבה. מוזר אבל סביר להניח שברטון, כג'רי לואיס בשעתו, יקבל בסוף את התואר "גאון קולנועי" דווקא בצרפת ולא במולדתו, ואני מניח שזו תעודת עניות לצופה האמריקאי הסתום הממוצע.
ברטון הוא יוצר מרגש לא רק מכיוון שהוא יודע לזנק אל תעצומות רגש בעזרת סיפור אגדה מודרני כ"המספריים של אדוארד", אלא בעיקר מכיוון שהוא אחד מן הבימאים הצעירים היחידים הבולטים היום, שביצירתו משתקפת העובדה שהקולנוע לא הומצא בעשר השנים האחרונות. מסרטיו של ברטון ניתן ללמוד כי אלוהים של הקולנוע לא יצר את זוג השדיים המפואר של שרון סטון ביום הראשון ואחריו את העכוז המפואר של ואן דאם בשני על מנת שנתפעם ונחשוב שזה קולנוע אמיתי. ומה שמכונה מסורת קולנועית, בעולם שטקס האוסקר של השנה הוא היחידי בעצם ולאחר מכן אין צורך לזכור מה היה קודם, ברטון הוא בהחלט עוף חול מוזר.

מי שראה והתרגש [ושוב, לא מדובר בהכרח ביותר מדי אנשים] את "אד ווד" של ברטון, שעסק במי שהוגדר לא פעם על ידי רבים כבמאי הקולנוע הגרוע ביותר של כל הזמנים, יכל כבר אז לנחש שברטון, שגדל על מסורת סרטי המדע הבדיוני המוקדמים, עדיין לא סיים את ההומאז' המופלא שלו לאד ווד ולראשוניות הכובשת של סרטי הפעלולים הגרועים של שנות החמישים. ואכן, "הפלישה ממאדים" חוזר באותו חום ועצמה של הערצה ליוצרי הקולנוע ההוא ומציג, כפי שרק ברטון יודע לעשות, עלילה בנאלית לכאורה על נחיתת אנשי המאדים על כדור הארץ המשולבת במסר נוקב וקשה, כדרכו של ברטון, על צביעות, תמימות המתנפצת לרסיסים והרבה מאד תהיות פילוספיות נוספות. העטיפה, כתמיד נוצצת ומלאת סיגנון, והארט הוא מן המקוריים ביותר שידע הקולנוע בשנים האחרונות. לכל מי שבטוח שהאפקטים של סרטי ג'ימס בונד הם משהו משהו, עדיף באמת לא להכנס בכלל לסרט. זר לא יבין זאת. ברטון, כדרכו בקודש, מערבב זמנים ומציאות קיום זו בתוך זו ודמויותיו חיות בתוך עולם הנפרש בין שנות החמישים לזה העכשוי. בכשרון, שכמות ההומור שבו היא אסטרונומית וחדה מאד מתרוצצים מרבית השחקנים הנחשבים של הקולנוע האמריקאי היום וברטון הופך במהירות לברגמן האמריקאי ותופס את מקומו של וודי אלן מבחינת הערכת השחקנים אליו. לא צריך להיות גאון בכדי להבין שרבים מן המשתתפים בסרט לא עבדו תמורת השכר הרגיל אותו הם רגילים לקבל ולפחות על ג'ק ניקולסון המופיע בתפקיד כפול אני מוכן לחתום. פריס ברוסנן, גלן קלוז, מייקל ג'י פוקס, אנט בנינג ושרה ג'סיקה פארקר בהופעה מבריקה במיוחד נותנים לברטון את הכבוד שהקהל האמריקאי שנוהר לסרטיהם האחרים לא טרח הפעם לעשות וכמה חבל. ג'וני דפ אמר פעם שהוא מוכן לשחק בכל תפקיד שברטון יציע לו, ודפ הרי ידוע כפרסונה קולנועית בעייתית שלא מתפשרת כל כך בקלות.

מומלץ במיוחד למי שבאמת מאמין שיש עדיין פתרונות אחרים בחיים על מנת לקבל השראה חוץ מאשר עישון גראס.

2 תגובות על הפוסט “הפלישה ממאדים-1996-Mars Attacks

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>