קאמי קלודל-1988-Camille Claudel

 

איזבל אדג'ני בתפקידה האישי ביותר ויש האומרים אף הטוב ביותר, כאהובתו היצירתית והשברירית של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן.

בכל פעם שאני תופס בזוית העין את קאמי קלודל של איזבל אדז'אני מוקרן שוב בטלויזיה- שוטפים אותי גלי געגוע לסרט הזה. בומבסטי ככל שהוא, אני מודה שהופעתה של הדיווה הגדולה ביותר של הקולנוע האירופאי בכל הזמנים היא מרגשת ומפעימה במיוחד בתוכה של המלודרמה הסוחפת הזו.
סיפורה של קאמי קלודל, מאהבתו של הפסל הצרפתי הנודע אוגוסט רודן, שימשה כך אומרים, כהשראה לתקופה הפורייה ביותר ביצירתו של רודן כאמן, והוא סיפור מלודרמטי שיש בו את כל החומרים הטובים על מנת ליצר סרט מרגש במיוחד.
"קאמי קלודל", הוא קולנוע צרפתי מסורתי כבד על יתרונותיו וחסרונותיו. יש בו רגעים פומפוזים מאד, ויש בו הרבה מאד מסך טעון ברגשות גם אם מדובר בסצינה פשוטה ביותר. אפשר לאהוב את זה ואפשר ללעוג לזה- אני באופן אישי די מכור לזה כשזה לא בספרדית, וכשזה לא טלנובלה.
כדאי להבין את הקונטקס של עשייתו של הסרט הזה על מנת שניתן יהיה ליהנות ממנו יותר, כך לטעמי בכל אופן.
איזבל אדז'אני בתקופת עשייתו של הסרט הזה היא הכוכבת האירופאית הבלתי מעורערת והאניגמתית ביותר. [בעצם כך הוא המצב גם היום], סרטיה הקודמים כמו "רכבת תחתית", "קיץ קטלני" "סיפורה של אדל הוגו" ביססו אותה כיוצרת יחודית, שכל בחירה שלה מעוררת עניין רב במיוחד. לאחר כישלון ניסיון הפריצה שלה לקולנוע ההוליוודי: "הפרחחים מאישתר", אחד מהכישלונות הגדולים ביותר של כל הזמנים עם דסטין הופמן ווורן בטי- איתו ניהלה, כמובן, רומן בתקופת ההסרטה, בחרה אדז'אני להסתגר ולחשב את צעדה הבא.
"סיפורה של קאמי קלודל" לא נעשה כי הסיפור עניין מישהו במיוחד בקולנוע האירופאי, אלא מכיוון שהוא ריתק את אדז'אני עצמה שיזמה את הפקתו.
בראיונות מוקדמים לסרט הסבירה את תשוקתה בכך שהייתה מעוניינת ל"תקן" את העוול שנעשה לדעתה לקאמי קלודל, שסיימה את חייה בבית משוגעים בבדידות איומה, חולה ושכוחה. מעל לכל, מעולם לא זכתה להכרה כפסלת גאונית בזכות עצמה. רודן, שהתפרסם עוד יותר במותו הפך במהרה לאייקון בין לאומי ואילו קלודל, בזיכרון הלאומי הצרפתי התדרדרה לתהומות הנשייה. מעטים זכרו שהייתה אהובתו, מכיוון שמעולם לא טרח להתגרש מאישתו, מעטים עוד יותר הכירו בה כפסלת בעלת יחוד משלה.

אדז'אני , כמי שקנתה את פרסומה בגילום דמויות שכמעט תמיד מהלכות על הגבול הדק בין שפיות לטירוף, מצאה בהבאת דמותה של קלודל למסך אתגר מקצועי גדול במיוחד. היא יזמה את הפקת הסרט, ורתמה את כל כוח הכוכבות שהיה ברשותה באותה התקופה להפקתו.
היא החליטה כבר בשלב מוקדם כי ז'ראר דפרדייה הוא השחקן המתאים ביותר לגלם את דמותו של רודן ועשתה מה שצריך לעשות במשך לילה שלם [שיחה ארוכה מאד] על מנת לשכנע אותו לגלם את דמותו של הפסל הנודע. דפרדייה היה מסוייג מאד לבצע את התפקיד מכיוון שהרגיש מותש באותה תקופה וביקש לפרוש מהקולנוע לכמה שנים בצורה יזומה.
אדז'אני, שנחנה במראה צעיר בהרבה מגילה, הייתה קרובה לשנות הארבעים שלה אבל הצליחה לשכנע, בפעם האחרונה אולי, כי היא קאמי קלודל, הצעירה בשנות העשרים לחייה עם יופי מדהים שפורצת לחייו של רודן, מערערת אותם ויוצאת מעורערת מהם.
הסרט הוא שיר הלל אדיר להופעתה החיצונית, ליכולת המשחק הוירטואוזית שלה וכשיצא חיזק אף יותר את המיתוס סביב דמותה של אדז'אני שמאז יצאה לגיחות קולנועיות מועטות מאד. ["המלכה מרגו" ו"דיאבוליק"].
היא אוהבת עד כלות, נאהבת עד כלותה שלה ומאבדת את שפיות דעתה על המסך באחת מההופעות הקולנועיות המשכנעות שאני מכיר עד היום.
למעריצים המושבעים של הדיווה הזו תיוותר לעולם דמותה של קלודל אד'זאני באחד מן החיבורים הנדירים ביותר הקיימים בקולנוע בין שחקן לדמות אותה הוא מגלם.
אם יוצא לכם לבקר במוזיאון רודן בפריס, אפשר לראות כמה הצליחה אדז'אני במשימתה בכל מה שהוא תיקון "העוול ההיסטורי" שנעשה לקלודל. פסליה המרגשים של קאמי קלודל- האישה שרודן הביא עליה את קיצה ומנע ממנה הכרה אומנותית ואת אהבתו- מונחים להם בגאון במרכז המוזיאון לצד פסליו של רודן והם מרגשים אולי אף יותר מפסליו הבומבסטים של רודן.

פיוטי במיוחד.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>