סו-1997-sue

זוהי הפעם הראשונה בה פוגש עמוס קולק את מי שתהפוך למוזה שלו בסרטיו הבאים, אנה לוין, והתוצאה פשוט מרהיבה.

סו, היא רווקה ניו יורקית נאה שאיננה המפוטרת ממקום עבודתה ואשר איננה מצליחה למצוא את מקומה מחדש בניו יורק.
הפיטורים הם הטריגר הדרמטי לבעיה מורכבת יותר של סו והיא חוסר היכולת שלה לקיים ולתחזק קשר רגשי של ממש עם גברים, כל שהיא מצליחה לעשות הוא לתחזק מפגשי מין מקריים עם זרים בלבד. הסיטואציה אליה היא נקלעת רק מחריפה את הבעיה ואת בדידותה.

קולק, על אף שאינו יליד ניו יורק, פעיל במשך שנים בתעשיה האמריקאית של סרטי האינדי ויצירותיו, מצליחות לתפוס את תמציתה של העיר הזו כמו נולד בה. אוכל מהיר נשים גנובות, שגם בו כיכבה לוין, היה הצלחתו הגדולה ביותר ברישום העיר הזו, ואת ניצני היחודיות הזו אפשר לראות כבר בסו.

[[אנה לוין] היא תעלומה של ממש. השחקנית המעולה הזו, שהופעותיה נדירות במיוחד ומרביתן שמורות לסרטיו של קולק המצליח לחלץ ממנה איכויות ורגישויות מרשימות על ידי בנייה של דמויות שחוסר הביטחון העצמי שלהן, עומד בקונטרס להופעתה החיצונית המרשימה.

נדמה שלסוו], יש את כל אשר נדרש על מנת להפוך להצלחה בעיר הזו, אבל הרגישות והפגיעות שלה עומדים בסתירה למראה החיצוני המרשים. חוסר הביטחון של הדמות בניו יורק מתגלה כמכשלה גדולה במיוחד לחיים עצמם, בעיר חסרת הרחמים הזו שגם היא סוג של תעתוע, יפה אבל אכזרית מאד.

זהו סרט קטן, נוגה, עצוב וכובש מן הפריים הראשון שלו. קולק ממלא בדמותה של לוין כל סצינה וסצינה בסרט, ונותן לעדינות ולפגיעות שלה לכבוש את הצופה.

קשה להתיק את העין מההתגלגלות הטראגית של מהלך העניינים, שככל שהיא נראית סתמית ומיותרת יותר, כך היא נוגעת ללב וממלאה את הצופים באמפטיה וחמלה כלפי דמותה העצובה של סו אשר מנסה ללא הצלחה למצוא אחיזה בחיים.

הסרט הזה גרם לתעשיה האמריקאית להבחין בכישרונו של קולק אחרי שנים של דישדוש והפך אותו לאחד מן הבימאים העצמאיים המוערכים בארה"ב. אוכל מהיר נשים גנובות הביא לקולק שלוש שנים מאוחר יותר גם את ההצלחה המסחרית לה הוא ראוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>