משהו לדבר עליו-1995-Something to Talk About

הכל ארוז, כמו שצריך, בעטיפת צלופן של משפחת אצולה אמריקאית המגדלת סוסים אי שם בקליפורניה הנשגבת, בחווה הנטולה מחריוני הבהמות האצילות, שניקיונה מפעים את הלב בכל פעם מחדש.

הקונוטציה הפשטנית ביותר הנקשרת בעונת החורף במוחם של טיקוני הסרטים בהוליווד היא בדרך כלל לידתן הקבועה של דרמות קטנות, או גדולות, שמביאות בפעם היחידה בשנה לדיון קבוצתי את כל מי מהכוכבים שבדיוק סיים תפקיד משנה בסרט הפעולה האופנתי האחרון של הקיץ, וחייב להוכיח לעולם שהוא גם שחקן ולא רק מכונת ירייה. לרוב הם מתייצבים בזחיחות דעת בדרמה המרכזית של השנה ומקווים שאולי השנה זו תהיה השנה שלהם להחזיק את הפסלון הנכסף. האקסיומה הגורסת שאוסקר מחלקים לדמעות ולא לסרטי פעולה עתירי תקציב, היא ללא ספק הגורם המרכזי לנוכחות של עשרה כוכבים בסרט אחד ולסיפורים המרגשים של הכוכבים על איך כולנו הסתדרנו כל כך טוב ובאיזו מומחיות הילדים, בעצמם, קבעו לברבקיו בשבת הבאה אצל דניס קוויד ומג ראין בבריכה. לרוב, אני נאלץ להיגרר אל אולמות הקולנוע בידיה האמונות של הנפש הרגישה התורנית שמסביבי למבחן מעמיק של סף הסובלנות שלי. במרבית הפעמים היא גם דורשת שאצא מן האולם עם קריאות התפעלות בכדי להוכיח שנורא התרגשתי.
"משהו לדבר עליו" של לאסה האלסטרום, הרס לי במקצת את הרוטינה החורפית הזו, בעיקר מכיוון שהוא מלווה ברמת ציפיות גבוהה למדי לנוכח המאסטרפיסים הקטנים והמפעימים של האלסטרום מהחורפים שקדמו שכללו את: "סיבוב נוסף לאהבה" המתוק ואת "מה אוכל את גילברט" הנפלא, וגרם לי איך לומר בעדינות: לחכות ולעתים אף להשתוקק קמעה לדרמה הרגשנית הבאה שלו. האלסטרום מתעקש לביים את השחקנים שלו ולבחור בתסריטים שיש להם אמירה הנמצאת מעבר לתסרוקת האחרונה של הכוכב. ואך טבעי הוא ששמועות על בימאי עם ערך מוסף עוברות מהר בהוליווד ומרימות את רף הציפיות שלי לגבי המגסטארים הבאים שיעמדו אצלו בתור בכדי שאולי ייתן להם להקריא איזו שורה ממדריך הטלפון. "משהו לדבר עליו", שלא במפתיע, הוא סרט על בגידות קטנות, משברים גדולים, על דרכים שגרתיות לחמוק מאחריות ועל דרכים נורמטיביות לאלץ את מי שצריך לשאת באשמה. הכל ארוז, כמו שצריך, בעטיפת צלופן של משפחת אצולה אמריקאית המגדלת סוסים אי שם בקליפורניה הנשגבת, בחווה הנטולה מחריוני הבהמות האצילות, שניקיונה מפעים את הלב בכל פעם מחדש.
האלסטרום מצליח להתחבר למציאות האמריקאית הנדרשת לסרט סוחף אוסקרים ודמעות, מבלי שהוא מוותר על פתרונות אירופאים לא שגרתיים לסיטואציות כלל אמריקאיות. הוא גורם לגיבורים שלו לסלוח בנדיבות אירופאית על כל מיני זינזונים מהצד, והתוצאה למען האמת שובת לב ועסיסית למדי, בעיקר בעטיין של שבירת הקונבנציות האמריקאיות של הוא דפק אז גם אני.

לאסה [חברים כאילו], מצליח להרוג כמה פרות של פמיניזם ולגרום כמה דקות של נחת לכל שובינסט אמיתי בלי להציע לאותו השובינסט אופציה מרתקת יותר מהרעיה הנאמנה, כך שכולם יוצאים בערך בסדר, כלומר כמו בחיים, כלומר לא כמו בסרט אמריקאי ממוצע. וזה כבר די מצוין.
ג'וליה רוברטס, רוברט דובאל, דניס קוויד וג'נה רולנדס הם רק חלק מהשמות המכובדים המעטרים את הסרט והאחראים באופן ישיר לעונג הקליל הזה. קירה סדג'וויק, שתמיד אמרתי שהיא דומה כל כך לג'וליה שלי, משחקת כאן בתפקיד אחותה הקטנה והחוצפנית וגונבת את ההצגה כמעט נון סטופ, מה גם שהתספורת בעלת מוטיב הפאה החרדית אה-לא מאה שערים, המונחת לג'וליוש מציגה אותה בפאזה עכברית מתמיד ומאפשרת לגניבה להתרחש בקלילות.
נראה לי שהכי הוגן יהיה לאמור ששעה וחצי וקצת של קולנוע חורפי הוגן, מחמם לב, עם טישו קטן שמספיק גם לנזלת ולדמעות ביחד.

2 תגובות על הפוסט “משהו לדבר עליו-1995-Something to Talk About

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>