חולת רדיו-1996

סרטו הרגיש והחם של דוקי דרור הוא אחד מן הסרטים הדוקומנטרים המוצלחים של העשור הזה. חולת רדיו מצליח לרגש בכל פעם מחדש בשל האנושיות והדיוקן החם והרגיש העולה ממנו.

לכאורה נדמה מצפיה בחולת רדיו של דוקי דרור, כי לרבקה סולרסקי אין ממש חיים משל עצמה. סולרסקי, אישיות בעלת מאפינים תמוהים משהו מעבירה את מיטב זמנה בהאזנה לחידונים נושאי פרסים בתחנות רדיו, והיא מאגר אדיר של ידע על המוסיקה הישראלית ויש לה יכולות לזכור פרטי טרוויה שוליים ומקסימים כאחד על כל תרבות המוסיקה בישראל.

כשהיא מתקשרת, היא לרוב פותרת את החידה, זוכה בפרס זעיר כזה או אחר ומיד מוכרת אותו בעיסקאות חליפין קטנות בפריט בלתי נדרש אחר והיא מלאת שביעות רצון.

בדידותה של סולרסקי, נובעת מנסיבות חיים, מאישיות ואולי גם מתוך סוג של בחירה יחודית וקשה שלא להתאהב בה לאורך הסרט הרגיש הזה.

קולנוע דוקומנטרי טוב צריך לעשות את הבחירות הפחות פופוליסטיות וללוות אותן ברגישות ובדבקות, כך עושה דוקי דרור לגיבורה שלו. הוא עוטף אותה באהבה גדולה תוך שהוא מציג את האבסורד לכאורה שהוא חייה, באופן שבסופו של דבר יוצר מבנה מאד הגיוני, מבנה חייה של סולרסקי שאנחנו בו אורחים רק לרגע.

אי אפשר שלא להתרגש מהחום חסר השיפוטיות בה נעטפת סולרסקי על ידי דרור. הוא מלווה אותה בכל צעד ושעל של חייה האיזוטרים לכאורה וגורם לנו לא רק לאהוב אותה, אלא גם להבין אותה. וכן. בסופו של דבר יש לה אולי חיים מעניינים הרבה יותר ממה שחשבנו בתחילה.

רבקה סולרסקי היא גיבורה קטנה מאמצע רחוב החיים. במקרה שלה גיזרת אלנבי, היא שובת לב באופן שכל אנדרדוג יכול להיות.

 

תגובה אחת על הפוסט “חולת רדיו-1996

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>