מסע אלונקות-1977

סרטו החזק של ג'אד נאמן, היה אחד מן הסרטים הראשונים אשר העזו לצאת כנגד מיתוס הצבא הצודק בעולם[צה"ל] ובכך עיקר כוחו.

הצבא, כגורם מזכך ומלכד של החברה הישראלית היה מאז ומשנים לאורך יצוגו הקולנועי טאבו שאין לגעת בו, ומסע אלונקות של ג'אד נאמן היה בין הסרטים הראשונים שקידשו את חשיבות האישי על פני הלאומי, דרך סיפור של ויסמן, לוחם חסר כישורים וחסר סיכויים להשתלב בחברה המצ'ואיסטית הצה"לית.

התאבדויות בצה"ל בעידן שלפני שמספרי הנייד של כל מפקד היו בידיה של כל אימא, לא רק שהיו עניין שבשיגרה, אלא שגם לא היו חלק מן השיח הציבורי. למצער, נדמה שכך הוא הדבר עד היום. איש לא חשב שאשמתו של הצבא היא, שכמות מסויימת של צעירים בכל שנה לא מצליחה להשתלב בו ובחוקיו הנוקשים, ועל השתמטות בעידן שבו נוצר הסרט וגם אחריו לא היה בכלל על מה לדבר. כולם אז עשו צבא. החברה הישראלית לא הייתה מוכנה לקבל העדרות קורות חיים של הפרק הזה מגיבוריה.

נאמן תקף באומץ מרשים ובחכמה קולנועית את אחד מן הנושאים השמורים ביותר בחברה הישראלית: מיתוס החייל הקרבי והיחידות הקרביות דרך דימוי מסע האלונקות שהיה הסמל הגדול ביותר של היחידות הקרביות מאז ומעולם ונחשב לאחד מן השיאים הקשיים עד היום באימוני חייל הרגלים.

לסרט עוצמות שלא נחלדו עם הזמ,ן שכן השיח הציבורי על אף שהוא ביקורתי יותר כלפי צה"ל, לא מטיל עליו עדיין את מלוא האחריות לחוסר היכולת שלו להתגמש כלפי חיילים המתקשים להשתלב בו.

מעל לכל חבורת זהו זה, הנמצאת כמעט במלואה בסרט הזה, במקרה או שלא, במלוא אונה ובפרזורות שיער מלאות, בולט מוני מושונוב אשר לרוב נתפס כשחקן קומי על ידי רבים באחד מן התפקידים הדרמטיים המרשימים ביותר של הקולנוע הישראלי אי פעם, בהופעה עוצרת נשימה, גם למעלה משלושים שנה לאחר צאתו של הסרט. נדמה שמושונוב הטיב לתפוס את הדילמה וחוסר האונים של הדמות אותה גילם עד לסופה הטראגי.

דמותו של ויסמן הטירון שאינו מוצא מנוחה על ידי חבריו, עמיתיו, והציפיות של החברה הישראלית שנדמה שכולן מוטלות על כתפיו הצעירות, היא אחת מן הדמויות המיוסרות והמייסרות ביותר שיצר הקולנוע הישראלי מעודו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>