סרטו הכושל של עמוס גוטמן, היה ניסיון של גוטמן להשתלב בתעשיית הקולנוע באופן נורמטיבי, אך חוסר היכולת של גוטמן להתחבר למושא ההתיחסות של הסרט גרמו לסרט להפוך לסרט רע ולא ברור.

זו הפעם היחידה בקריירה של עמוס גוטמן שבה ניסה לשלב את עצמו בתעשיית הקולנוע בארץ בפרוייקט שהוא פחות אישי עבורו, ושקשה מאד לראות את השייכות שלו למכלול האוטר הקולנועי שלו.

חימו מלך ירושלים על פי ספרו הנודע של יורם קניוק הוא עיבוד קולנועי אשר נועד מראש לכישלון. במרכז הסרט אלמנה צעירה העובדת כאחות ומפתחת רומן בלתי אפשרי עם פצוע שקשה לעמוד על זהותו שכן הוא פצוע באופן קשה.[מישהו אמר הפצוע האנגלי?].

בעוד ספרו של קניוק היה רב מכר גדול כאן וספר מוערך במיוחד, נדמה שהאנכרוניזים ביצירת סרט אשר גיבוריו הם דמויות ממלחמת העצמאות היה ברור והיווה את המכשול הראשון ביכולת של הצופים להתחבר אליו.

מעבר לכך סובל הסרט מכל התחלואים הרגילים המוכרים של הנסיונות הכושלים של הקולנוע הישראלי לנסות ולעבד יצירות ספרותיות משובחות מבלי שהוא מצליח להעביר את עוצמתם אל המסך ולתת להם אינטרפטציה חדשה ומשמעותית.

גוטמן, בימאי מוכשר ומצויין כשהוא עוסק בחומרים הקרובים לליבו, היתה זו הזדמנות לעבוד בסרט שהפקתו קיבלה תמיכה ממסדית אך נדמה שמכאן ואילך קשה מאד למצוא את מגעו האישי ואת שרביט הבימוי שלו בסרט המבולבל הזה.

נדמה שהקושי בהזדהות עם דמותו של שחקן המבלה את מרבית זמנו בתכריכים הקשה גם הוא על היכולת לייצר הזדהות עם הצופים. אלונה קמחי, סוג של שחקנית דאז, בעלת כישורי הבעה מוגבלים במיוחד, לא מצליחה לעניין או לרגש ונועצת את המסמר האחרון בליבה של ההפקה הזו שנועדה מראש לכישלון.

נדמה שגוטמן, שכל יצירתו האישית, ותפיסת עולמו הכאוטית והסובלת זכו לביקורת קשה, רצה להוכיח לאחרים שהוא יכול להיות גם יוצר קולנוע "רגיל" ולא רק כזה שחומרי עולמו הקשים, לתפיסתו, יוכלו ליצור אומנות.

הכישלון של הסרט הן מבחינת הביקורת והן מבחינת הקופות הובילו את גוטמן להתכנסות פנימית, ממנה יצא בסופו של דבר ליצירתו האישית, הטובה והאחרונה ביותר, חסד מופלא.