סרטם של האחים ברבש היה ההצלחה הקולנועית המקומית הגדולה ביותר עם צאתו לאקרנים וסחף את 
הצופים בהמונים לאולמות.
במרכז הסרט מערכת יחסים בין כלואים יהודים וערבים בבית סוהר הסובלים מהתעללות הסוהרים והמערכת והמחליטים לשתף פעולה, כנגד כל הסיכוים לכאורה, אל מול הנהלת הכלא המתעללת למרות ההבדלים והעוינות שבין שתי הקבוצות.
תוך כדי תיאור הדינמיקה בין שתי הקבוצות העוינות פורשים ביומרנות מסויימת האחים ברבש את הפערים בין החברה הישראלית לערבית ומציגים משל חינוכי וצדקני במיוחד.
אווירת בית הכלא הקלסטרופובית היתה בחירה מעניינת לכלוא בה את כל נושא יצוג יחסי ערבים יהודים בסרט ומן האספקט הדרמטי ניכר היה בעיקר מן התוצאה הסופית כי הבחירה היתה נכונה ואף הוכיחה את עצמה.
"כולנו בעצם בני אדם", הוא סוג של מסר צדקני ומתחסד מעט היוצא מן הסרט וממרחק הזמן שעבר מצאתו ושתי אינתיפדות עקובות מדם ברור היום עד כמה המסר הזה, על כל חשיבותו הוכיח את עצמו כמסר אוטופי ונכסף אולי עבור החברה הישראלית אך כזה שמציאות הסכסוך רק מתרחקת ממנו ככל שעובר הזמן. נדמה כי הדבר האחרון אותו דמיינו יוצרי הסרט לעצמם היא התפוצצות של אוטובוסי תופת, עשרים שנה לאחר צאתו.
ערכו הדרמטי של הסרט לא נשמר והסרט שילם מחיר יקר על אמינותו בעיקר עקב התפתחויות פוליטיות בארץ שהפכו את הקערה על פיה והפכו את המסר הדידקטי של הסרט ממילא, לנלעג.
הסרט זכה למועמדות לפרס הסרט האוסקר בקטגוריות הסרט הזר וזה להיות הסרט השני שעשה זאת עבור ישראל כאשר קודמו היה סלאח שבתי של אפרים קישון ועורר בשל כך התרגשות רבה.
החבורה כולה, בכיכובם של מוחמד בכרי וארנון צדוק, נסעה, הלכה על השטיח האדום וחזרה בידיים ריקות.
קשה היום ממרחק הזמן להבין מה היה בסרט שסחף כל כך את הצופים, שכן חלקים רבים בסרט התיישנו ויצוג מציאות בית הכלא הקשוחה בו נראית היום נאיבית ורבים מן הדיאלוגים שלו נפוחים ופומפוזים במיוחד.
אובר אקטינג של שני השחקנים הראשיים כאשר הם נואמים את הטקסטים חדורי השליחות שלהם גם הם נראים היום מעוררי גיחוך וחסרי אמינות משל היו חלקי נאומים של נציגי המגזר היהודי והערבי בכנסת. שם אגב, יש היום דיאלוגים חריפים יותר מאשר בסרט.
כמיטב המסורת ההוליוודיתה א הופק לסרט המשך בשנת 1992, אך נדמה כי באיחור רב מדי, הסרט השני לא זכה להצלחה ולא עורר עניין בצופים.