יש משהו מכעיס בפוסט של נתן שבע תחת כותרת המשנה "שלושה סיפורים שמקפיצים את שוק הנדל"ן" במכוון או שלא,  שוב מסתתרת לה יהירות, שפשרה לא מובן לי, בנושא מי זכאי בעצם לרכוש דירה ומדוע ה"עם" מפריע בעצם לשוק הנדל"ן להתאזן. 

גם אם החלום הישראלי על פיסת נדל"ן משלך לא נהירה לחלק מן העורכים והכתבים של המוספים הכלכליים, הרי שזה חלום מוצק בר קיימא שלצידו לא רק סיבות הגיוניות אלא גם רגשיות. 

שלושת השנים האחרונות שמות ללעג את החלום הצודק כל כך של רבים, הניכור והאדישות של ממשלת העם הזה, מקוממים לא פחות מאדישותו של לואי ה 15 לפני פרוץ המהפכה הצרפתית.

את התנהגות העומדים בראש משרדי השיכון והממשלות בישראל בשנים האחרונות, למעט השר משה אטיאס, שלדעתי הלא מלומדת אולי, ובוודאי שהלא פופלארית, יש כנות גדולה במאמצים שלו וניכר בו שהוא מבין וחווה את מצוקת הציבור ששלח אותו ואת גודל המשבר.

 ניתן למצוא קשר ישיר בין אדישות הממשלה, גופי התכנון והניהול המסואבים והאיטיים, העיריות שמחפשות אוכלוסיות "חזקות" ובונות דירות גדולות בלבד, וימבה של ענבלאורים למינהן לבושות ומתוחות בקפידה שהפכו לגאונות "קבוצות רכישה" שכל מטרתן היא למצוא פרצות בחוק ולשלם פחות מיסים מצד אחד ולמקסם רווחים על גב של זוגות צעירים הנואשים לדירה במחיר של 10% פחות ממחיר השוק, בין כל הכאוס הבלתי נסבל הזה בשוק לבין האמירה המפורסמת של אותו בן מלוכה בורבוני לכשנשאל האם אינו דואג כי השחיתות וההתעלמות מצרכי העם  שפשו בבירוקרטיה הצרפתית בתקופת שלטונו ידרדרו את צרפת לנקודת אל חזור, ענה בפשטות מכעיסה: "אחרי המבול", וכן, ככה זה נראה, שר השיכון החרדי, אטיאס, קיבל בירושה את הזלזול של קודמיו, את הלחץ האמיתי של בוחריו שהם לא תושבי שום "בועה" ואת התסכול של הציבור החילוני על מעשיו ועל כך שאין מי שדואג "להם". 

"להם" הוא בעצם עם ישראל.חילונים, ודתיים, יש חיה כזו, והיא לא גרה רק בתל אביב. ואתם יודעים מה, זכות בסיסית היא לרצות לגור גם בתל אביב או לפחות במעגלי התעסוקה הקרובים לה.
עד כמה עצוב בעצם מחדל העלייה המטאורית במחירי הדירות , יכולים להעיד רק שיחות עם הרבה מאד זוגות צעירים, המתקשים לרכוש דירות היום בארץ. פנים עגומות שמביטים במספרי משכנתאות דמיונים עבור דירת שיכון בינונית בראשון לציון. פנים, שהנחת העבודה של הפרשנים שיביאו פשוט עוד כסף מאימא ואבא לא תופסת אצלהם.

להלן הציטוט מתוך הפוסט של נתן שבע, שמסביר אולי מה מקומם כל כך בגישת הניתוח המנותקת הזו של שוק הנדל"ן בארץ, של אלו שמנהלים אותה, או כותבים ומפרשנים אותה:

 "לפני חודשים ספורים גילה עורך בעיתון, בן 25, נשוי ואב לשתיים ששוכר דירה, את יכולותיו הנדל"ניות. הוא, עם משכורת מינימום משודרגת, יקנה דירה בבאר שבע וישכיר אותה לסטודנטים. הוא שאל והתייעץ עם כל הסובבים ותיאר איזה רווח יגזור מזה. כן, כבר הבנתם, אפשר להחליף את העורך במצחצח נעליים, את הדירה במניות ואת באר שבע בוול סטריט."

מדוע הפך חלום הדירה הישראלית, הפך לפתע להיות חלום שמזלזלים בו, אומרי דעה וקובעי מדיניות כאחד?. כמה חבל. 

זכותו של כל אדם באשר הוא לדיור, הגם שהיא לא מעוגנת פה בשום חוק או תובנה, אלא היא תולדה של מוסכמה חברתית. התנהלות שוק הנדל"ן בישראל, משפיעים, בסופו של דבר לא רק על החוסן הכלכלי של ישראל אלא על זה הלאומי. דירות אלפיון עליון בשדרות רוטשילד, הן תופעה מבורכת בעיקר עבור אותו האלפיון הרוכש אותן ולי באופן אישי אין שום התנגדות לראות עוד מיליארדר נפרד מכמה עשרות מליונים בשביל נוף לים התל אביבי. אבל הגישה שבה זילות לזכותו של האדם הפשוט לבית, כמי ש"מטלטל" את שוק הנדל"ן, או לחלופין הדרך בה הוא מוצג כפתי חסר תקנה המוכן לעשות הכול עבור קורת גג, היא בעוכרינו כחברה.  

אפשר לזלזל עד מחר בסוציאליזים ששלט בישראל עד לסוף שנות השבעים, אבל עמיגור, חלמיש, עמידר ושלל חברות ממשלתיות חברתיות אחרות שכל יעודן היה בניה למגורים וניצול משאב הקרקעות הלאומי לטובת תושביה של המדינה, בסופו של דבר, היה ככל הנראה הפתרון הנכון והכנה ביותר למה שהוא לא רק מצוקה כלכלית, אלא גם ובעיקר רגשית, אצל רבים המבקשים לרכוש את ביתם הראשון.

ועבור מי שלא בקיא בפרטים, לואי ה 16, אכן נרטב מאותו המבול שהורישה לו אדישותו השלטונית של קודמו, ושילם על כך בראשו.