נתקלתי בספר הזה הזה של נועה זית לפני כשנה לערך, והכותרת העדינה והשובה שלו, פלוס העובדה שהוא צלח אצלי את מבחן העמוד הראשון בהצלחה רבה גרמו לי לרכוש אותו בגחמה רגעית מהזן ששמור לרכישה של ספרים טובים במיוחד או כאלו שמצטערים על רכישתם אחר כך. זה היה יוני מיוזע בשבוע הספר הראשון בכיכר מלכי ישראלאחרי הפסקה ארוכת שנים וזה הזכיר את החוויות של שבוע הספר בכיכר הזו מאז ילדותי, ורציתי לחגוג אותו ברכישה. רכשתי עותק אחד עבורי ואחר עבור מכרה שגדלה בקיבוץ.

ספרים הפכו בעידן הרב ערוצי שלנו לאתגר של ממש, אבל בסופו של דבר הרגשתי שהוא מחייך אלי מן מהדף באותו העדינות שגרמה לי לרכוש אותו ונכנעתי גם לחווית הקריאה, באיחור של כמה חודשים טובים מיום רכישתו.

לתפיסתי, "ארבע אחר הצהריים" הוא סיפור עדין יפה ומרגש על התפכחות, על הרצון להיות שייך, על חיפוש אחר משמעות והגשמה אישית ועל הזמן שחולף מהר. כל כך מהר לפעמים, עד שאנחנו מתקשים באמת להאמין שלא  הספקנו לעשות את כל מה שרצינו, קיוונו או חלמנו לו.

סיפורה של הגיבורה, שמשיק למיטב הבנתי לחייה של הסופרת, ילידת קיבוץ המוצאת את עצמה מתבגרת בקיבוץ בעמק הירדן, עושה את המסע ההכרחי לחיי העיר הגדולה, חיפה ותל אביב במקרה הזה, בחיפוש אחר אהבה ומשמעות וחוזרת בחזרה אל הערסל המתפרק של הקיבוץ שמשנה את פניו הוא סיפור קטן לכאורה עם טעם נדיר מתוק ומריר כאחד שיש בו כינוס של חיים שלמים, תקוות, חלומות, אכזבות ומעל לכל חיפוש אחר תחושת ביטחון ומעטפת מגוננת בעולם משתנה, המציע לנו מעט כל כך מכל זה.

יש הרבה מאד מקטרגים על הכתיבה הרזה מבלי שהם מבינים את היכולות שלה להעצים דרמה, ו"ארבע אחר הצהריים", מציע את כל הטוב שיש לכתיבה מהזן הרזה להציע.

בלשון מאופקת וחסרת התלהמות, בגישה ישירה ומדוייקת, זית חושפת מסע אישי של חיפוש עצמי שהמקבילה לציר הזמן העלילתי שלו היא התמוטטות החברה הקיבוצית ושינוי הפנים שהיא עוברת במהלך שנות השמונים, שלא מותיר זכר לערכים השיתופיים עליהן היתה מושתתת.

היותה של זית חברת קיבוץ, מציע זווית של וויאריזם מרתק ומספק אמינות עד פרטי הפרטים הקטנים והחשובים כל כך בספרות, מי שחי תקופה מסויימת בקיבוץ, ולי לפחות יש עבר כזה כנח"לאי, ילך שבי אחרי הספר הזה ואחרי תחושת האמינות המוחלטת שהוא מציע.

אין דידקטיות או צדקנות באופן הסיפור של זית לגבי התמוטטות החברה הקיבוצית, יש בו סוג של עצבות מהול בביקורת חריפה וכנה ומשולב בו בעת הסיפור האינדודואלי העדין כל כך של הגיבורה שהוא יפה, נוגע ללב ולא חייבים להיות חברי קיבוץ לשעבר בשביל להינות מאיכויותיו. זהו ספר בוטה ועדין בו בעת, וזהו סוד קסמו הגדול בעיני..

אם התגעגתם לספרות מקור טובה, מרגשת, לא בומבסטית וכזו שיכולה להגיע רק מכאן. "ארבע אחר הצהריים" הוא הספר עבורכם.