ז'אן דה פלורט-1986-Jean de Florette

ונפתח בהקדמה קצרה, הביקורת הזו מתייחסת אל יצירת המופת הזו ואל ההמשך האינטגרלי שלה "מאנון",Manon des sources כאחד. העיבוד הקולנועי לספר המופת של מארסל פניול ארך כארבע שעות ומסיבות של הפצה מסחרית, אשר חששה שסרט אשר אורכו יעמוד על 4 שעות יתקשה להביא צופים אל בתי הקולנוע- נחתך הסרט לשני חלקים שווים ומועד היציאה לאקרנים של חלקו השני הפך לחגיגה קולנועית נפרדת לכאורה. ההחלטה הזו הצילה את השיווק של הסרט ויצרה ציפייה לחלקו השני בקרב מי שצפה ב"ז'אן דה פלורט" המשובח ופשוט ציפה להמשכו המיוחל.

זוהי יצירת מופת של ממש, שלא איבדה מאומה מחינה הקולנוע גם למעלה מעשרים וחמש שנה מיום שנוצרה. היא שייכת לתקופת הזוהר של תחייתו הבינלאומית של הקולנוע הצרפתי בתחילת שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה שהולידה להיטים גדולים כמו "בטי בלו" "הכחול הגדול" ו"ניקיטה" אך היא שונה מהם מאד במרקם הקולנועי הקלאסי שלה.

זוהי אחת ההפקות היקרות ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי אי פעם, והיא תוקצבה ביד נדיבה על ידי משרד התרבות הצרפתי. יש מקרים דומים של סרטים שתוקצבו ביד נדיבה על ידי ממשלות שהם נפילה אדירה,[מישהו אמר משהו על הקרן הישראלית לעידוד סרטי איכות?] וששום קשר בינם לבין מוצר קולנועי איכותי אינו מתקיים, אך כאן מדובר באופרה אחרת, מהזן שמסביר למה כל אומנות זקוקה לפעמים לפטרון מממן.. כול הגורמים היצירתיים המעורבים בהפקת הסרט הזה החל מהבימאי, קלוד ברי ועד לקאסט השחקנים המשובח, שכלל את איב מונטן במה שהפך להיות תפקידו הקולנועי החשוב האחרון, ז'ראר דפרדייה העוצמתי, דניאל אוטיי, והתגלית הקולנועית דאז עימנואל ביאר הבינו את גודל האירוע הקולנועי ורשמו הופעות בלתי נשכחות בתוך יצירה קולנועית מרטיטה וחד פעמית בעוצמות הרגש שהיא מייצרת.

 

הסיפור הפשוט לכאורה מכיל איכויות תנ"כיות משהו: ז'אן הגיבן [דפרדייה] יורש חלקת אדמה באזור הכפר ובמקום להיפטר ממנה הוא מחליט להגר אליה מן העיר הגדולה ולעבד את האדמה ולפתוח בחיים של חקלאי. בחלקת האדמה טמון מעיין מים שהופך אותה לאטרקטיבית במיוחד, שכניו של הגיבן ממהרים לסתום את הבאר טרם הגעתו ולהפוך את האדמה ואת נסיונותיו להפוך לחקלאי לחסרי ערך. הגיבן מנסה בכל כוחו ובאופטימיות גדולה לעבד את האדמה ולברוא בית חדש עבור משפחתו בעוד אנשי הכפר כולם עדים בשתיקה לנסיונות הסיזיפים המרים המובילים את הניסיון המר הזה אל נקודה ללא מוצא.

זהו סיפור  על אופטימיות בלתי נלאה ומתפרצת, חיוניות חיים וחמדנות אנושית וצרות עין ולב המבקשים להמית אותה. והצפייה בסרט הזה תתן לכם היקש ותובנות לגבי חייכם שלכם. יש משהו בערכים הבסיסים של האנושות שכאשר הוא משוחק היטב וכתוב היטב אינו משעמם לעולם והופך גם את מה שהוא צפוי לכאורה למרתק.

תמונתו של ז'אן הגיבן, המחרף את נפשו לשאת מים על חמורו, להשקות את שדותיו הגוועים בעוד מעיין המים שלו נחסם ללא ידיעתו שכן הוא אמור לשרת בעתיד את שכניו צרי העין לגידול ציפורנים, הדורשים שפע מים, היא תמונה קולנועית בלתי נשכחת. יופייה עוצר הנשימה והבלתי מושג של בתו של הגיבן המשמש אותה לנקמה במי שהרעו לאביה, והתחושה  שכל מעגל קארמטי של טוב ורע בחיים נסגר בסופו של דבר גם הם חלק מהאיקונוגרפיה של הסרט הזה, בדיוק כפי שנופיה הכפריים של צרפת המככבים בו משמשים בו כשחקנים ראשיים בעלילה הצפויה מראש הזו לכאורה שאי אפשר להתיק ממנה את העין. משהו בפער הדרמטי הנוצר בין הידיעה של הצופה על כך שמקור החיים של הגיבן, מעין המים הסמוך לבית נחסם, יוצר את הדרמה הגדולה ואת הזהות האדירה של הצופה.

חובבי הטריוויה הקולנועית זוכרים כי הגם שעל המסך דחתה מאנון את חיזוריו הבלתי נלאים והטראגים של גאלינט, דמותו המפגרת של דניאל אוטיי, הרי שבמציאות נישאו השניים זמן קצר לאחר היכרותם בסרט ולאחר כמה שנים נפרדו במעין מקבילה לסיפור הקולנועי שהציגו וכיכבו בו.

זהו סרט ארוך מאד, על שני חלקיו שלא ישעמם אתכם לדקה והוא אחת מן הסיבות שקולנוע טוב הוא לפעמים הדבר הכי קרוב לספרות איכותית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>