חמש דקות מתחילת הסרט "דרייב"' יבהירו לכם שיוצריו ראו יותר מדי פעמים את "לילות בוגי" המופתי של פול תומס אנדרסון, והם הכי היו רוצים בעולם ש"דרייב" שלהם יהיה Cool כמוהו, ושכולנו נחשוב שריאן גוסלינג הוא הכי מארק וולברג של עכשיו.

אבל לא. "דרייב" הוא גירסה חלשלושה של סרט שאפתני מדי שרק מתיימר אבל לא מצליח לספק קבלות של ממש ולהפוך לסרט איקונוגראפי של ממש. סיפורו של נהג פעלולים, זאב בודד בהגדרתו, אשר מייצר במפתיע מערכת יחסים רגשית עם אם בודדה אשר בעלה נמצא בכלא.

כאשר הוא מציע לסייע לבעלה המשתחרר מן הכלא לבצע שוד אחרון, הוא מוצא את עצמו מסובך עם ארגון פשע התובע את ראשו. מכאן פוצח הגיבור במסע בסגנון "הארי המזוהם" על מנת לסגור חשבון עם כל הרוע המוחלט שאינו מתיר לאהובתו האפלטונית להמשיך בשגרת חייה עם הילד. זו היא בדיוק הבעיה עם הסרט המעוצב הזה, הוא כל הזמן מזכיר סרטים אחרים. הוא מזכיר את "הארי המזוהם" בתמה העלילתית שלו, את "לילות בוגי" בתמה הויזואלית שלו. ואפילו את "מקס הזועם בדרכים". נדמה ש"דרייב" כל הזמן מבקש להיות סרט אחר ובעיקר סרט בלתי נשכח.  יוצריו מאד מחויבים ובעיקר מאד מודעים, הם אוחזים באיזו הצהרת כוונות להפוך לעל זמניים ובעיקר בשל כך הם עסוקים בבליעה של טרנדים, מבלי יכולת של ממש לצקת ולברוא משהו חדש מתוכם שבאמת ישאיר רושם אמיתי.

בעיה נוספת של הסרט הזה לטעמי היא כוכביו, ריאן גוסלינג לזמן עשיית הסרט הזה ובשנתיים האחרונות הוא הכוכב הגברי הנכון והעכשווי ביותר בהוליווד, בכל מובן שהוא גוסלינג מייצג את התגלמות ה It boy. זו מעמד מכובד שההגעה אליו לרוב מזכה את היוצרים שעובדים עם השם החם בסוג של הזדמנות אמיתית לייצר את האחד מן השניים קלאסיקה או כישלון. "דרייב" על אף כמה מאפיינים טובים שלו, לא יהפוך לקאלסיקה. ועל גוסלינג עצמו חלק הארי של האחריות גם כן. גוסלינג עצמו משחק את הדמות האניגמטית שלו עם רמת מודעה גבוהה מדי ולא בנונשלאנטיות הראויה. הקיסם התחוב בפה, המבט החד מימדי הממעט בדיאלוגים- כול אלו הם ציטוטים דלי הבעה של דמויות קולנועיות איקונוגרפיות קוליות ממנו. נדמה שגם גוסלינג עצמו נגוע במודעות היתר של יוצרי הסרט, ומשהו בו משדר חד מימדיות מתריסה מדי ובעיקר לא משכנעת. גם קרי מוליגן המככבת כאן לצידו, נדמית יותר כסוג של עכבר עיר, היא לא מצליחה לשכנע בתפקיד של דמות נרפית וחסרת ישע הזקוקה להגנה אלא עוברת בצורה מאד סתמית. לא כל אחת היא מישל וויליאמס הלא מורגשת אבל ההכרחית של "הר ברובק". הפילטור הצהוב הקשה של הסרט הזה שאמור להלום את אווירת הערפיח של לוס אנג'לס ולהפוך אותה לגיבורה ולחלק מן המיזנסצינה הוא סוג של אמצעי מבע מייגע ושחוק עד לזרא. ככלל, נדמה שאין קלישאה ש"דרייב", כוכביו או יוצריו לא נגעו בה ולא הפכו לחלק ממנה. התוצאה היא לא זכירה ובעיקר תמוהה. האלימות של הסרט קשה, מיותרת, ונדמית מעל לכל פופליסטית. או שמא נאמר עוד ציטוט קולנועי והפעם מבית היוצר של טרנטינו?

"דרייב" הוא טלאי טלאים של שאפתנות קולנועית מודרנית מהזן הרע. ועדין, אם אתם מחפשים לומר מילה טובה אחת על הסרט הזה, הוא אוחז בפסל הקול המקורי הזכיר והטוב ביותר שהוצמד לסרט בשנה האחרונה. גם זה משהו.