מופע הקולנוע של רוקי-The Rocky Horror Picture Show 1975

סרטו של ג'ים שרמן מ1975, שלא הובן בשעתו, ואף כשל מסחרית עם צאתו לאקרנים, הפך עם השנים לאחד מן הסרטים הרווחים, הקאלטים והאיקונוגרפים ביותר בתולדות הקולנוע שהשפעתו ניכרת על כל אספקט של התרבות הפופולארית, בפופ, בסרטים ואף בספרות ונגע בדורות שלמים של צעירים שהפכו לקהל מתגבר ונאמן לחן הבלתי פוסק שלו.

"מופע הקולנוע של רוקי", הוא סוג של הפקה על גבול המחתרתית, ומעביר תחושה של אותנטיות לכל אורכו. התחושה היא שהסרט מעביר סוג של חופש חברתי ותרבותי עילאי,והחיבור שלו לקפסולת הזמן בה הוא נוצר: מוחלט. אני מתקשה לראות סרט כזה נעשה, מופץ או מצליח היום בתוך המכונה המשומנת של יחסי הציבור ההוליוודים של האולפנים הגדולים, על אף שלהם אין שום חשש לרתום אזכורים שלו שוב ושוב בעשיה המסחרית שלהם. [עיינו ערך פרק שלם שהוקדש לסרט בסדרה הפופולארית GLEE].

מופע הקולנוע של רוקי, הצליח כל כך מכיוון שהוא אמיתי, ומסעיר את כל החושים גם לאחר שלושה עשורים.

 

זוג צעירים שמרן מאבד את דרכו בליל סערה ומוצא עצמו בפתחה של טירה אפלה בה הוא מוצא מפלט. במהלך הימים הבאים משיל הזוג הזה,[ AKA בראד, וג'נט] מעצמו, בחסות המארח, רוזן טרנסוויסט מטורלל את כל העכבות החברתיות בהן אחז. הצופה נלקח למסע של מתירנות, חופש ושלטון הדעה העצמאית וכל זה קורה באופן חד פעמי יש לאמר, בתוך מחזמר משובח במיוחד שהוא פסקול העשור ההוא.

אם מחזמר, נראה לכם ז'אנר מטופש, שאבד עליו הכלח, אתם צודקים במרבית מן הפעמים, אבל לא במקרה של "מופע הקולנוע של רוקי". הסוגסטיביות מלאת החן העולה מתכני כל השירים, ההעמדה הבימתית שלהם, ותחושת הגראנז' האפלה והמדוייקת שבוקעת מכל טקסט, לחן או עיבוד מוסיקאלי של שיר בסרט הזה, יובילו אתכם לא רק למסע לאהבה לתרבות הפופ אלא גם למסרים ערכיים ברורים וחד משמעיים. השאלה האם יוצריו של הסרט הזה התכוונו בכלל לומר משהו חשוב כל כך, איננה רלוונטית יותר, שכן מבלי משים, הם פשוט אמרו.

קולנועית, הסרט הזה מבויים ביעילות רבה. תקציבו הצנוע ואופיו המחתרתי לא פגמו בכללי העבודה הבסיסים והסרט נראה מצוין עד היום. הסרט נשען באופן ברור על סרטי אימה זולים שהציפו את הקולנוע האמריקאי בשנות החמישים ואיבדו את אמינותם כמובן עם הופעתם של התפתחויות טכנולוגיות חדשות והפכו לסוג של סגנון בפני עצמם הם ההשראה ללב הבימוי של הסרט הזה.

הדמויות של הרוזן המטורף, [טים קרי, אחיו של סולן להקת קווין המנוח פרדי מרקורי]., סוזאן סרנדון הצעירה כג'אנט הנצחית, ועוד שורה ארוכה של שחקנים אלמוניים שזה היה להם רגע השיא הקולנועי היחיד בחייהם כל אחד מהם בנפרד וכולם ביחד, עושים עבודה על גבול המבריק, מהזן שיכול להתבצע רק כאשר מתקיים אותו חוסר המודעות לגבי חשיבות היצירה.

איש מיוצרי הסרט הזה ושחקניו לא חשב שהסרט שהם מצלמים יהפוך עם השנים לתופעה חברתית ולאחת מן ההצלחות המסחריות יוצאות הדופן של תעשיית הקולנוע. והקיום שלהם בתוך חוסר המודעות הזה מביא לחוסר שיקולים מסחריים בסרט עצמו, מה שנדיר מאד למצוא היום בקולנוע.

סביב מופע הקולנוע של רוקי מתקיים פולחן של ממש. זהו סרט שהקרנתו המסחרית, הגם שכשל בתחילה, מעולם לא נפסקה. והתופעה המוכרת ביותר לרבים ממנו, היא סוג של מועדוני מעריצים מתחדשים, בכל העולם המלווים את הקרנת הסרט במופעים תוך כדי שהם לבושים בבגדי הדמויות ומדקלמים את כל הטקסט.

סוזאן סרנדון, כוכבת הסרט, היום בת 66, היא סוג של אייקון קולנועי בשלו, סיפרה לאחרונה בראיון כי ביקרה בהקרנת חצות של הסרט בלוס אנג'לס ביחד עם ביתה ולא הפסיקה להתפעל מהעובדה שהסרט הזה, גם 30 שנה לאחר צאתו מוצא לעצמו רלוונטיות אצל דור שלם של צעירים- זהו בדיוק סוג הקסם של הסרט הזה, המחאה שהוביל כנגד ערכים וצביעות שלא באמת עברו מן העולם, היא עדיין אקוטית במיוחד עבור צעירים, והמבוגרים שרואים אותו שוב ושוב בשל הערך הנוסטלגי שלו, גם הם לא נוטשים אותו.

Don't dream it, be it

היא אולי השורה המפורסמת ביותר מן הסרט הזה. והיא נוגעת עד היום בהרבה מאד לבבות. היא אמירה שמסמנת במובנים רבים את תחילת הולדתו של עידן ההגשמה העצמית, והעלאת חשיבותו של האינדוודואליזים על פני זו של הכלל ומטרותיו האחידות.

5 תגובות על הפוסט “מופע הקולנוע של רוקי-The Rocky Horror Picture Show 1975

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>