הסיפור של יוסי-2012

מבעד לענן יחסי הציבור המעיק של הסרט הזה כמעט ופספסתי פנינה של ממש. "הסיפור של יוסי", סרט ההמשך המצופה חרך כל ערוץ תקשורת אפשרי וקיבל כיסוי אדיר עם צאתו לאקרנים. בעיקר בשל הקישור לסרט המיתולוגי ההוא, "יוסי וג'אג'ר".

אבל נדמה שלחגיגה התקשורתית ולניסיון המובן מאליו של יחסי הציבור של הסרט, לכרוך את ההתעניינות בו ללהיט המפתיע שהיה הסרט ההוא לפני עשור, אין שום קשר לסרט האישי, הקטן הלירי והמאד מרגש הזה.

היופי ב"סיפור של יוסי" הוא ביכולת שלו להתקיים כיצירה עצמאית, ללא שום קשר הכרחי לסרט הקודם. תרצו תעשו את קישור, לא תרצו, עדיין תיהנו ממנו מאד, והעובדה הזו לכשעצמה מתירה לסרט הזה להיות יצירה עצמאית בעלת חיים משלה,  יש בכך תחכום תסריטאי שאני אוהב מאד והוא הסמן הראשון לאיכויות של הסרט הכל כך מפתיע הזה. לתסריט המשובח והלירי של הסרט הזה אחראי איתי סגל שעושה פה עבודה נדירה מהזן שמזכיר לי איכויות של סרטים טובים של איתן גרין. אין שום דבר מתחנף כאן, לא בתיאור המציאות, לא בדיאלוגים ולא בהמראות או נחיתות דרמטיות מזוייפות. פשוט דרמה איטית ומהודקת להפליא.

אנחנו פוגשים כאן את יוסי, עשור לאחר מות אהובו, כשהוא מתקשה לפתח חיי רגש חדשים ולהשלים לא רק עם מות האהוב שהצמית את ליבו, אלא גם עצר את ההתפתחות האישית שלו בקבלה שלו את עצמו ואת מיניותו.

מכול מכלול האוטר של איתן פוקס, נדמה לי שרק  "הסיפור של יוסי" מגיע לאיכויות שהציע סרט הביכורים שלו, "אפטר", בשנת 1990 והיה חד, מדוייק ומרגש וניבא הבטחה קולנועית גדולה.

כמו ש"יוסי וג'אגר" סימן את תחילתו של עידן שונה ביחס החברה הישראלית להומוסקסואליות, הרי שגם "הסיפור של יוסי", מציע ראיה ואלידית ביותר לשינוי שחל בעשור מאז צאתו של הסרט ההוא, וגם הוא, בדרכו שלו מהווה סוג של סימן דרך חשוב בהקשר של תיאור המציאות הזו.

אבל יותר מכך, "הסיפור של יוסי" הוא פשוט סרט יפיפה שליבו העלילתי מרגש כל כך והוא עוטף את היכולות של השחקנים הראשיים שלו, בעיקר את זו של דמותו של יוסי, אותה עושה בצורה מאופקת ומרגשת כאחד אוהד קנולר. יש משהו בהצגת ההתבגרות הפיזית שלו והמשקל שהתווסף לו, שמציע סוג של חוסר ההתייפיפות שהולם את הכאב הרגשי של הדמות. אין לי ספק שלו מישהו היה מכניס את אוהד קנולר למשטר אימונים הוא יכול היה להיראות פיזית אולי אחרת, אבל ליבו הדרמטי של הסרט הזה היה נהרס לו הייתה נעשית הבחירה הזו. המראה שלו וההרגשה שלו הולמת גם דמויות דומות לו המתהלכות ביננו. סטרייטים או גייז, יש לזה פחות חשיבות. הוא מתנהל כאדם שבור לב וחסום, וזהו בעיני תפקידו הטוב ביותר של קנולר עד כה, הוא מגלם אותו בצורה מדוייקת. עוז זהבי לצידו בתפקיד החייל שמצליח לפתוח צוהר לעולמו הסגור של יוסי הולם גם הוא את התפקיד ומצליח להביא איתו את רוח "הדור החדש" של גברים הומוסקסואלים בחברה הישראלית באופן משכנע.

הסרט מציע מפגש בין דורות וסוג של איחוד, פשרה ופיוס רגשי שיש בו הרבה מאד נחמה ובעיקר עדינות.מי שנרתע מן הסרט הזה, בשל התחושה שאין לו צורך בהמשך ל"יוסי וג'אגר" מפסיד חוויה קולנועית שהיא הרבה יותר שלמה, מדויקת מרגשת או פופוליסטית מהזן שהיה "יוסי וג'אגר" וכן, במפתיע לחלוטין, זהו הסרט הישראלי הטוב ביותר שתראו השנה על המסכים והוא מהזן שיחזיק מעמד עוד שנים רבות מכיוון שהוא חף מכל מאנייריזים, מרגש, אמיתי ונוגע ללב. כל דבר בסרט הזה מדוייק להפליא, עד פס הקול המוסיקאלי שלו שגם הוא תמהיל של ישראליות עכשיווית הנעה על הציר בין ג'ונגל של אייל גולן ועד קארן אן. "הסיפור של יוסי", הוא קולנוע ישראלי אמיתי על כל החיבורים של הישראליות החדשה והישנה שהוא מציע במהלכו.

כן, יכולתי אפילו להרגיש בלחלוחית קטנה בזווית העין, ולא חשבתי שזה בכלל יכול לקרות. יש הפתעות מסתבר-:)

 

2 תגובות על הפוסט “הסיפור של יוסי-2012

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>