לופר-2012-Looper

סביב ראין ג'ונסון, תסריטאי ובמאי הסרט הזה, מתקיים בשנים האחרונות ה"באז" חזק ביותר בתעשיית הקולנוע. עבודתו הפילמאית המוקדמת, "התחלה", כבר עוררה עניין רב וכשמדובר בהבטחה קולנועית, הרף הופך להיות גבוה כאשר מגיע הסרט הראשון "הגדול" שאתה אחראי לו.

לא תמצאו את "לופר" מאכזב, גם אם אתם לא ממש עסוקים בליהיות בקיאים בטריוויות וביוגרפיות של קולנועים ואתם מתעשים פשוט להיות צופים מן המניין. נדמה כי "לופר" אחראי במו ידיו להתעוררות העניין סביב סרטי מדע בדיוני "אמיתיים" והחזרה שלהם למרכז הבמה. די בדומה לעניין שעוררו בזמניו סרטיו של מ.נייט שמאלאן כדוגמת "החוש השישי", על אף שאין דבר משותף לשניים.

הצפייה ב""לופר" מזכירה לא מעט את את ההתרגשות שאחזה בצופי קולנוע רבים כאשר נחשפו לסרטו הראשון של מל גיבסון, "מקס הזועם", והגאוניות שהייתה כרוכה בו כאשר התעקש לתאר מצב זמנים עתידי בסרט דל תקציב, והוכיח שמדע בדיוני לא בהכרח שמור לתקציבי ענק. הגם ש 30 מליון דולר, תקציבו של "לופר"  נשמע לכם סכום גבוה, במונחי הפקת סרט מדע בדיוני היום, ובהשוואה להשקעה כספית של מאות מיליונים בסרטים כאלו כדוגמת "אוואטר", מדובר בהפקה צנועה באופן יחסי, ולא בתקציב שמאפשר פעלולי מחשב אין סופיים ובריאת עולמות רחוקים.

אין לטעות, "לופר", לא נראה כמו סרט דל תקציב, יתרה מכך, נדמה שראיין ג'ונסון בורא בדיוק את העולם שהיה מעוניין בו עבור כר העלילה המבריק שלו. העולם העתידי של "לופר" נראה כמו כאן ועכשיו עם סימני ניכור וזהות בולטים למטרופולינים גדולים קיימים עם הקצנה הכרחית ורמיזות על עתיד.

הלופרים, הם חבורת מתנקשים המחסלת אנשים שנשלחו מן העתיד, מיד עם הגעתם, על מנת שלא יתקיימו בו כלל. נשמע מסובך? לא במיוחד. חוקיות העולם של "לופר" הופכת לברורה ונהירה בתוך כמה דקות מתחילת הסרט, ואתם מוצאים את עצמכם מאמצים את חוקי העולם העתידי שיצר ג'ונסון במהירות ועוברים להשתאות מן האיכויות הקולנועיות המרשימות שלו. כל "לופר" נדרש בסופו של דבר לחסל גם את עצמו, ומכאן משוואת שמו של הסרט, לסגור את הלופ. כאשר אין צורך יותר במחסל, הוא אמור לחסל את עצמו.

יש משהו מתעתע בקו העלילתי של הסרט שיוצר תהייה פילוסופית על ציר המשוואה המפורסמת, קארפה דיום- חייה את היום, לבין ממנטו מורי- זכור את יום מותך. איך אנחנו אמורים לחיות את החיים שאנו בונים לעצמנו, כך שכאשר נפגש עם מי שהפכנו להיות, נוכל להיות מסופקים שחיינו אותם באופן ממצה שתאם את הערכים שלנו? האם הצלחנו? האם הפכנו להיות האנשים שרצינו להיות והתגשמו עבורנו החלומות שחלמנו להשיג? יש מעט מאד סרטים שדנו בשאלה כבדת משקל מסוג שכזה, מבלי שהם הופכים נלעגים בתוך דקות. [עיינו ערך "המטריקס"].

כל פריים ופריים ב"לופר" מדיף ניחוח של רעננות קולנועית ושל חדשנות מהזן הטוב. ג'וזף גורדון לוויט, הכוכב העולה, מגלם את דמות המחסל הרגיש באופן מרתק ומצמית משהו, ברוס וויליס, מגלם את הגרסה המבוגרת שלו ובאופנים רבים גם את עצמו ואת הקריירה הקולנועית שלו בסרטי מדע בדיוני ופעולה. הבחירה בו, הגם שהיא ברורה, הייתה לטעמי החוליה החלשה בסרט המבריק הזה. משהו במנעד המצומצם של וויליס מתקשה לשרת את הדרמה שיוצרת הופעתו בעלילה וחבל.

אמילי בלנאט, ["השטן לובשת פראדה"], היא הצלע הנשית הבלתי נשכחת של הסרט הזה שנייה לפני שהיא ממריאה לכוכבות על.

"לופר", מרגיש כמו סרט שעושה הומאז' מכובד לתעשיית המדע הבדיוני. ההשכלה הקולנועית של יוצריו וההכרות שלהם עם משמעותה בקולנוע ההוליוודי הופכים אותו לחוויה אינטיליגנטית מהנה מהרגע הראשון. על ציר הזמן שבין "מקס הזועם" לבין "בלייד ראנר", יש עכשיו סוף סוף סרט מדע בדיוני בעל משקל סגולי של ממש, ורק העובדה הזו, אינה מובנת מאליה. לא להחמיץ.