מבלי להיכנס כאן לדיון פילוסופי סביב הקולנוע הישראלי ואיזה סרטים הוא צריך לייצר, אומר רק ש"כיכר החלומות" הוא ללא ספק מסוג הסרטים שאני מעדיף שיעשו.
הקולנוע הישראלי לא רק שאינו יכול להתחרות בתקציבי הפקה אירופאים הוא טוב בעיקר כשהוא קטן, מקומי וכשהוא כמה שיותר משלנו. לאפוסים יש תמיד מקומות טובים יותר וגדולים יותר.
סרטו של בני תורתי הוא הפתעה נעימה במיוחד בשיממון ארוך מאד של אי עשייה או של סרטים בינוניים יותר שלא מצליחים כלל לעורר עניין.
במכרזה של עלילת הסרט היא יוזמת גיבוריו לקרנה חד פעמית של הסרט ההודי "סנג'ם" המובילה לפתיחתו של קולנוע נטוש בשכונת התקווה. כל זאת מתוך נסיון להתיר נדר מסתורי שהוביל לסגירתו של בית הקולנוע הזה.

ההקרנה החד פעמית מזרימה דם בעורקי הגיבורים מעירה חלומות ישנים ואכזבות עמוקות ומחזירה צבע ללחיים של תושבי השכונה גם אם לערב אחד.

מה שיפה במיוחד בסרטו של תורתי היא העובדה שהוא לא מתעסק באופן מלאכותי בשום פער עדתי, תחושת קיפוח או רצון של הגיבורים לפרוץ מעגל חברתי.
תורתי נותן סוף כל סוף לגיבוריו הפשוטים קשיי היום המזרחיים, להיות מה שהם תוך שהוא מציג אותם בעולמם שלהם, הסגור והמאושר.
התחושה היא שעלילת הסרט ממוקמת אי שם בשנות השבעים וגם זה בצורה מאד מטושטשת. אין חשיבות לזמן אצל גיבוריו של תורתי מכיוון שהם ממילא נעדרים כל רצון להפוך למעודכנים או לחיות באופן שונה או אחר מזה המוכר להם.
הם לא משכילים כי הם לא זקוקים לכך, או רוצים בזה. הם פשוט מתנהלים בעולמם שלהם, זה שחוקיו מוכרים להם וזה שמעבר לסימטאות רחובותיהם שלהם אין לו קיום של ממש, אך לא נראים מוטרדים מכך כלל.
תורתי מבצע רומנטיזציה ברורה של מחוזות ילדותו שלו אבל כל זה הרי מותר בסרט שהוא וארייציה מיוחדת במינה של סינמה פארדיסו. הרי לכל אחד יש את הסינמה פארדיסו שלו.

לשכונת התקווה ולשכונות הסובבות אותה יש שם רע מאד. כזה שמשכיח שדורות של אנשים חרוצים, שומרי אמונה מסורת וסתם ערכי משפחה שגדלו בתוכו וגידלו משפחות רבות למופת- מרביתן לא חיות מן הסתם יותר בשכונת התקווה.
הסרט הזה הוא הוקרה לעולם נאיבי שנעלם, כזה שחווית הצפייה בסרט הודי הייתה דרך לבלות, לאהוב, לשנוא ולהעביר אותך למחוזות קיום טובים ורומנטיים יותר מאלו שאתה מתעורר אליהם בכל יום. מעבר לזאת. זוהי מחווה לעולם שהשכונה הייתה מקום מרכזי בהוויה הישראלית ולא צמודי הקרקע.
התסריט בסרטו של תורתי הוא אחד היפים שראיתי בזמן האחרון בקולנוע הישראלי, הוא שלם מעוגל, לא מתחבט באופן סתמי ונותן סיפור מסגרת של עלילה מרגשת תוך שהוא משאיר מקום נרחב לשחקני המשנה שלו.
ניר לוי ושרון רג'יניאנו בתפקיד האחים שיוזמים את ההקרנה החד פעמית, ומניעים את העלילה כולה, נראים לי כבר מזמן כמו שני הדברים היותר טובים שקורים פה בכל מה שהוא משחק מצולם. איילת זורר מביאה זוהר נכון לדמותה של החתיכה של השכונה.
יונה אליאן כוכבת קולנוע אמיתית בעברה סובלת מירידת ערך תדמיתית מסויימת עקב השתתפות בתדירות גבוהה מדי בכל מה שהוא פרנסה בערוץ 2. [פרסומות, ומגאזינים חסרי ערך]. וחבל, כי לנוכחות שלה בסרטים רבים אין תחליף.
אורי גבריאלי בתפקיד הערס המקסים המשמש כמקרין בית הקולנוע גורם להרבה מאד רגעים חמים, חבריו של תורתי ששובצו לתפקידים בסרט הם אולי ההברקה הליהוקית הגדולה שבו הם משעשעים, אותנטייים, ולא מחמיצים אפילו שניה מההזדמנות שלהם לזכות בתהילה.
מוחמד בכרי בהופעה לא ברורה במיוחד, הוא ההחמצה הליהוקית המרכזית של הסרט. בתפקיד אהובה לשעבר של סניורה (יונה אליאן) הוא אמור להוות את ליבו הרומנטי של הסרט אבל הוא נותן, כהרגלו, הופעה נרקסיסטית במיוחד שרק מתעלה על הופעות קודמות שלו בחוסר האמינות והפומפוזיות הניבטים בכל מחווה של דמותו. יש בערך עוד אלף שחקנים אחרים שהיו צריכים לעשות את התפקיד הזה. והופעתו המוזרה והשטוחה מעיבה על הסרט המצוין הזה.

מעל לכולם מתעלה יוסף שילוח במה שהוא לדעתי תפקידו הטוב ביותר עד היום. בתפקיד פריק השכונה לקולנוע ההודי וכרווק מתבגר שמסרב להיפרד מימי התהילה של אהבת הקולנוע ההודי- הוא מרגש עד דמעות בכמה מן הסצינות המרכזיות ושופך על פני כל הצופים חיוך רחב בכל פעם שהוא מופיע על המסך, והוא עושה זאת אולי בפעם הראשונה מבלי להיות גרוטסקי. "כיכר החלומות", היא כיכר המיואשים בעצם, תהיה ללא ספק "השוטר אזולאי" של הפילומוגרפיה הקולנועית שלו. הרבה חן וקסם אישי יוצאים מהאיש הזה כפי שלא נראו מעולם.

שלומי סרנגה בתפקיד טרובדור יווני תקופתי מוסיף בקולו המדהים המון רגש במקומות הנכונים.

מרגש. מאד.